יוליוס קיסר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
גאיוס יוליוס קיסר
דיקטטור, קנסור לכל חייו, "אבי המולדת"
יוליוס קיסר, פסל ברונזה במוזיאון החדש ברלין
שם מלא גאיוס יוליוס קיסר
יורש אוגוסטוס
בת זוג
  • קורנליה קינה
  • פומפיה סולה
  • קלפוריניה פיסוניס
  • קלאופטרה (פילגש)
צאצאים
שושלת השושלת היוליו-קלאודית
אב גאיוס יוליס קיסר
אם אורליה קוטה
תאריך לידה 13 ביולי 100 לפנה"ס
רומא
תאריך פטירה 15 במרץ 44 לפנה"ס (בגיל 55)
רומא
מקום קבורה רומא

גאיוס יוליוס קיסרלטינית: Gaius Iulius Caesar‏;‏[1]13 ביולי 100 לפנה"ס - 15 במרץ 44 לפנה"ס) היה מנהיג צבאי ופוליטי ברפובליקה הרומית. הרחיב את גבולות הרפובליקה ואת תחום השפעתה של התרבות הרומית אל תוך גאליה. יוליוס קיסר יזם מלחמת אזרחים וניצח בה - ניצחון שהותיר אותו כאדונו הבלתי מעורער של העולם הרומי - והחל ברפורמה מקיפה של הממשל והחברה ברומא. הוא הוכרז כדיקטטור לכל ימי חייו, וריכז את הכוח הפוליטי בידיו.

רציחתו הדרמטית באידו של מרץ (15 במרץ) זירזה מלחמת אזרחים נוספת, שציינה את קיצה של הרפובליקה הרומית ואת ראשיתה של הקיסרות הרומית. בסוף מלחמת האזרחים עלה לכס הקיסר בנו המאומץ אוגוסטוס קיסר כשליט יחיד של האימפריה הרומית.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העתק דיוקנו של יוליוס קיסר בצעירותו - מוזיאון ארץ ישראל

ילדות, נעורים וקריירה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוליוס קיסר נולד ברומא למשפחה פטריקית ידועה מבית אב (Gens) היוליים אשר ייחסה את מוצאה לנסיך הטרויאני איניאס, שעל פי המיתולוגיה הרומית היה בנה של האלה ונוס. תאריך הלידה המדויק שנוי מעט במחלוקת כי החלקים הראשונים בביוגרפיות של פלוטארכוס וסווטוניוס אודותיו אבדו. נטען כי נולד בשנת 102‏[2] או 101 לפנה"ס, אך טענה זו מיושנת ובמחקרים מודרניים מקובל לציין במחקר את שנת 100 כשנת לידתו.‏[3] הוא נשא את שם אביו, גאיוס יוליוס קיסר, שהגיע למשרת פרוקונסול. אמו, אורליה, הייתה בת למשפחה פלבאית אצילה, משפחת קוטה, וסבו, לוקיוס אורליוס קוטה, הגיע לדרגת קונסול.

בתחילת חייו גר יוליוס קיסר במחוז סובורה בעיר רומא. לאחר שקיבל את משרת הכהונה, הוא עבר לגור בוויה סקרה (הדרך הקדושה).‏[4]

משפחתו של קיסר לא הייתה עשירה על פי הסטנדרטים של האצולה הרומית, אם כי אביו של קיסר הצליח לבסס את מעמדה הכלכלי של המשפחה. דודתו מצד אביו, יוליה, נישאה לגאיוס מריוס, איש צבא ורפורמיסט מוכשר, מנהיג הסיעה הפופולרית, שהיה יריבו המר של לוקיוס קורנליוס סולה מנהיג סיעת האופטימאטים השמרנית. לקראת סוף חייו של מריוס, בשנת 86 לפנה"ס, הגיעו ענייני הפוליטיקה הפנימית ברומא למשבר. הסכסוך בין סיעתו של מריוס וסיעתו של סולה הוביל למלחמת אזרחים, שבה הפך סולה לדיקטטור. קיסר היה קשור לסיעתו של מריוס: לא רק שהיה אחיינה של אשתו של מריוס, אלא אף היה נשוי לקורנליה, בתו של לוקיוס קורנליוס קינה, שהיה תומכו הגדול ביותר של מריוס ואויבו המושבע של סולה. מטעמו של קינה מונה קיסר לכהונתו הציבורית הראשונה בהיותו בן 16 - כהונת פלמן יופיטר (Flamen Dialis).

כך, כאשר הסתבר כי סולה הוא המנצח במלחמת האזרחים והחל במסע טיהורים, היה קיסר בן ה-21 במצב עדין. סולה הורה לו להתגרש מקורנליה, אך קיסר סירב, התפטר מכהונתו, ועזב את רומא למקום מחבוא. כתוצאה מהתערבותם של קרובי משפחה עשירים, העניק סולה חנינה לקיסר. מסופר כי סולה התנבא במעמד זה, כי "בקיסר חבוי יותר ממריוס אחד". על אף החנינה החליט קיסר שלא לשוב לרומא, והחל בשירות צבאי באסיה הקטנה (היא טורקיה) ובקיליקיה (פרובינקיה שנמצאת בין טורקיה וסוריה של ימינו) בזמן מלחמת מיתרידטס השנייה. הוא הצטיין בשירותו הצבאי וזכה לעיטור הכתר האזרחי היוקרתי על גבורתו. בשנת 81 לפנה"ס נשלח לביתיניה (בצפון מערב טורקיה) על מנת לארגן שם את הצי. הצלחתו הובילה לגל של שמועות בדבר רומן הומוסקסואלי עם מלך ביתיניה, ניקומדס הרביעי. על פי ההיסטוריון סויטוניוס רומן זה היה לכתם מתמיד על שמו והביא לכינויים כגון "פילגש המלך" או "המסעד הפנימי של ערש המלך". עם זאת, במשך כל ימיו גילה תאווה למין הנשי והיה ראוי לכינוי שכינהו קוריו האב בסנאט "בעלן של כל הנשים ואשת כל הגברים", אולם פרשיות האהבים הרבות שלו לא פגעו בפופולריות של קיסר בקרב העם, ואף נחשבו בעיני העם כחלק מחינו.

קיסר שב לרומא עם מותו של סולה, בשנת 78 לפנה"ס. הוא החל בקריירה בבתי משפט, והיה ידוע בסגנונו הרטורי המשובח ויציאתו כנגד בעלי משרות מושחתים. במטרה להגיע לשלמות בשטח הרטוריקה, יצא קיסר לאי רודוס בשנת 75 לפנה"ס, על מנת להשתלם ברטוריקה ובפילוסופיה אצל הנואם המפורסם אפולוניוס מולו.

בדרכו נחטף קיסר על ידי פיראטים בים התיכון. כשאלה דרשו כופר של 20 כיכרות כסף, הורה להם קיסר לדרוש כופר של חמישים כיכרות. הם החזיקו בו במשך 38 ימים עד שהכופר נתקבל, ובמשך זמן זה כתב נאומים והתאמן בנאום אל מול שוביו. אם אלה לא אהבו את סגנונו, היה מאיים עליהם בבדיחות הדעת בצליבה. קיסר שוחרר לאחר ששולם הכופר, יצא בעזרת הצי הרומי בעקבות שוביו, ומשאלה נתפסו, עמד בדיבורו והענישם בצליבה. עם זאת, מאחר שבשביו הם התנהגו אליו כיאות, הורה לחתוך את גרונותיהם ולהורגם בטרם יתחיל עינוי תהליך הצליבה.

בשנת 69 לפנה"ס התאלמן קיסר מאשתו קורנליה שכרעה ללדת בטרם עת. באותה שנה מתה גם דודתו יוליה, אליה היה קרוב מאוד. במהלך הלוויות נשא קיסר הספדים מעל במת הנואמים הציבורית, הרוסטרה. הלווייתה של יוליה, אלמנתו של מריוס, הייתה בעלת הקשר פוליטי, וקיסר התעקש כי בלוויה יוצג צלמו של מריוס. הייתה זו התקפה ישירה ואמיצה על הפרוסקריפציות שערך סולה בעשור הקודם. עד כמה שהיה קיסר קשור לשתי הנשים, הוא ניצל היטב את מעמד ההלוויה כדי לקדם את שאיפותיו הפוליטיות לקראת בחירתו הקרבה לתפקיד הקוואיסטור.

תחילת דרכו הפוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 69 לפנה"ס נבחר קיסר למשרת קוואיסטור, והוקצתה לו הקויסטורה של היספניה בייטיקה (בימינו באזור דרום ספרד ופורטוגל). את משרה זו עזב בטרם עת, שכן חש כי כישוריו מתבזבזים, עת ראה פסל של אלכסנדר הגדול, ונאנח כי בגילו כבר כבש אלכסנדר את כל העולם. עם זאת, כקוואיסטור, מונה באופן אוטומטי לחבר הסנאט הרומאי.

עם שובו לרומא המשיך בהתקדמותו במסלול המשרות, ונבחר לאיידיל בשנת 65 לפנה"ס. משרה זו קסמה לו במיוחד שכן היא כללה את ארגונם של המשחקים ההמוניים, שהיו חביבים על ההמונים והיו אמצעי לצבירת כוח והשפעה פוליטית.

כאיידיל היה קיסר ראוותני ונוצץ. הוא שיפץ את הפורום וקיים משחקים מפוארים, בהם זכה באהדת העם, אך בזבז עליהם מאות כיכרות זהב שרוששו אותו מבחינה כלכלית, בזמן זה נוצר הקשר הראשון של קיסר עם מרקוס ליקיניוס קראסוס שהלווה לו כספים שלהם נזקק באופן נואש. תחנתו הפוליטית הבאה הייתה משרת הפונטיפקס מקסימוס היוקרתית שבה זכה הודות לשיחוד הבוחרים.

משרה זו הביאה לו רווחה כלכלית, אך בעת ששימש בה, אירעה לו תקרית חמורה. אשתו החדשה, לה נישא לאחר מות קורנליה, הייתה פומפיה סולה, נכדתו של סולה הדיקטטור. כאשתו של הכהן הגדול, הייתה פומפיה ממונה על ארגון חגיגות הבונה דיאה בחודש דצמבר. טקסים אלו נועדו לנשים בלבד ונחשבו לקדושים ביותר. עם זאת, אציל בשם פובליוס קלודיוס פולכר, שהיה מאהבה של פומפיה, הסתנן לאחד הטקסים שארגנה פומפיה כשהוא מחופש לאישה. היה זה חילול קודש שכמותו לא נודע עד אז, אולם כדי לא לפגוע בקשריו הפוליטיים עם פולכר, סירב קיסר להפלילו במשפטו, והתגרש מפומפיה כשהוא מנמק זאת בכך ש"אשת קיסר חייבת להיות מעל לכל חשד".

שנת 63 לפנה"ס הייתה שנה קשה הן לרפובליקה הרומית והן בחייו של קיסר. מרקוס טוליוס קיקרו היה הקונסול הבכיר באותה שנה, וקיסר נבחר לפראיטור. במהלך כהונתו גילה קיקרו קשר לרצוח את הקונסולים המכהנים ולכונן ברומא שלטון דיקטטורי, אותו ארגן לוקיוס סרגיוס קטילינה, אשר נכשל בבחירות לקונסולאט בהן נבחר קיקרו (קשר קטילינה). בעקבות גילוי הקשר הכריז קיקרו על מצב חירום ברומא, וערך דיון בסנאט, בו קרא להטלת עונש מוות ללא משפט על חמישה מראשי הקושרים, כדי למנוע מהם להצטרף לצבאות אשר המתינו להם מחוץ לרומא. קיסר מצא את עצמו בעמדה קשה. מצד אחד, היו שטענו שהוא היה אחד מהשותפים לקשר, ומלשינים אף נקבו בשמו, ולפיכך היה עליו לתמוך בראשי הסנאט בתקיפות ולדרוש להטיל עונש מקסימלי לקושרים. מאידך, זיהויו עם הסיעה האופטימאטית בסנאט, היה עשוי לפגוע בתדמיתו כלוחם למען האינטרסים של העם מול האוליגרכיה השלטת. בנאומו בפני הסנאט הצליח קיסר להימנע מנקיטת עמדה ברורה. הוא דיבר אמנם בחריפות נגד הקושרים, אך הביע התנגדות להוצאתם להורג ללא משפט. עמדתו לא התקבלה אמנם, ולאחר נאום מזהיר של קאטו הצעיר החליט הסנאט על הוצאת הקושרים להורג, אך שמו הטוב של קיסר והפופולריות שלו לא ניזוקו.

לאחר סיום כהונתו כפראיטור, התמנה קיסר למושל הפרובינקיה היספניה בייטיקה בשנת 61 לפנה"ס בסמכות של פרו-פראיטור.‏[5] בתפקיד זה הצליח לשלם מקצת מחובותיו המעיקים על ידי בזיזת הפרובינקיה, ולהתפנות לבחירות למשרת הקונסול בשנת 59 לפנה"ס.

הטריאומווירט הראשון ומלחמת גאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסע הבחירות וכינון הטריאומווירט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הטריאומווירט הראשון

ערב הבחירות לקונסולט בשנת 59 לפנה"ס, עמד הסנאט הרומי, שהיה מורכב מאופטימאטים שמרנים, בפני תאוות השלטון של שלושה אנשים. קיסר היה הראשון שבהם. השני היה גנאיוס פומפיוס מגנוס, איש צבא פופולרי שחזר מכיבושים מרהיבים במזרח, והחל במערכה על מנת לקבל אדמות מדינה כדי לשכן בהם את חייליו המשוחררים. השלישי היה קונסול לשעבר, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, שהיה בסכסוך עם הסנאט כנציגו של מעמד שלם של בעלי חוזי חכירה למשרות ולאדמות, ששאפו להיטיב את תנאי החוזים לחכירת מסים באסיה. מולם עמד סנאט שמרני, תקיף, אך אדיש לסכנה הטמונה לרפובליקה משאיפותיהם האישיות של שלושה אישים אלה.

קונסול[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבחירות נבחר קיסר למשרת הקונסול ביחד עם סנטור בשם מרקוס קלפורניוס ביבולוס. מעשהו הראשון של ביבולוס במשרת הקונסול היה גם האחרון. הוא הודיע על פרישתו מעסקי הציבור על מנת לעקוב אחרי אותות שמימיים. כוונתו הייתה כפי הנראה לשתק את פעילותו של קיסר על פי חוק שאסר על פעילות פוליטית אם נתגלו בשמים סימנים רעים. בפועל הביא הדבר להשתלטות קיסר על שתי משרות הקונסול, עד כדי כך שהרומאים, שהיו מציינים את השנה בנקיבת שמות שני הקונסולים, קראו לשנת 59 בלעג לא שנת "ביבולוס וקיסר" כי אם שנת "יוליוס וקיסר".

בפועל שלט קיסר על פי ברית סודית עם פומפיוס וקראסוס שכונתה הטריאומווירט הראשון. סווטוניוס כותב כי לא נעשה דבר ברומא אלא אם כן שלושתם מסכימים לו,‏[6] אם כי זאת הגזמה. על מנת לחתום את הברית נישא פומפיוס לבתו היחידה של קיסר, יוליה. נשואיו של פומפיוס ליוליה היא מושתתים על אהבה, חרף פערי הגילים.‏[7] אהבתו של פומפיוס ליוליה היו אחד הגורמים החשובים שחיזקו את הברית הפוליטית בינו לבין יוליוס קיסר. למותה של יוליה בעת לידה היו השלכות הרסניות על ברית זו.

מלחמת גאליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת גאליה
הרקע למלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שכיהן בתפקידו כקונסול במשך שנה, ניתנה לקיסר השליטה על הפרובינקיה גאליה קיסאלפינה (צפון איטליה המודרנית) וכן על איליריקום (כיום בחוף דלמטיה) למשך חמש שנים עם צבא שכלל שלושה לגיונות. בנוסף לכך, סנאטוס קונסולטום העביר לשליטתו גם גאליה טרנסאלפינה (אזור דרום צרפת של היום) עם הלגיון המוצב שם. קיסר שראה בכך הזדמנות להגדיל את הפופולאריות ויוקרתו הפוליטית פתח במלחמה.‏[8] בתחילה תכנן קיסר מערכה נגד בורביסטה הדאקי, אך האירועים הובילו אותו להתחיל את המערכה בגאליה.‏[9]

הגאלים היו מחולקים לשבטים, שחיו בכפרים חקלאיים, ואף בנו ערים בצורות שקיסר קורא להם אופידה. הם נשלטו על ידי מעמד של בעלי קרקעות, שלחמו לעתים זה בזה. תרבותם של הגאלים הייתה מפותחת, והם היוו יריב קשה לצבא הרומאי בהנהגת יוליוס קיסר, אשר הכניעם רק לאחר מלחמה שארכה תשע שנים. קיסר החל את מסע המלחמה שלו בראש צבא שכלל 4 לגיונות, אך בשלבים המאוחרים של המלחמה בגאליה גדל צבאו עד לכדי 12 לגיונות. ברוב הקרבות נהנו הגאלים מעדיפות מספרית על הצבא הרומאי, אך יתרונם של הרומאים בטקטיקה קרבית, במשמעת, בציוד ובנשק ובכישרון הפיקוד של קיסר, הכריעו את הכף לטובתם.

הצלחות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה נפתחה בצורה טובה מבחינתו של יוליוס קיסר. תחילה פנה קיסר נגד ההלווטים בשנת 58 לפנה"ס והביס אותם בשני קרבות: קרב אראר ובקרב ביבראקטה. התבוסה ההלווטית הייתה מוחצת. קיסר מוסר שמתוך 338,000 הלווטים שלקחו חלק בהגירה רק 130,000 שרדו את הקרבות‏[10] ומאלה רק 110,000 שבו למולדת.‏[11] בשנה הבאה פנה נגד הבלגים. הבלגים אספו צבא עצום - קיסר דיווח על כ-300,000 לוחמים שנכחו בקרב אקסונה,‏[12] אך צבא עצום זה לא יכול היה לכלכל את עצמו והתפזר אחרי זמן קצר. קיסר המשיך את תנופת הניצחון והסב תבוסה מוחצת לבלגים בקרב סאביס ומצור על האופידום של האדוואטוקים.

לאחר השלמת משימות אלה פנה בשנת 56 לפנה"ס לדרום גאליה ולמערבה. במערב הלגאטוס שלו דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס הביס את הוונטים בקרב מפרץ קיברון ואילו פובליוס ליקיניוס קראסוס , בנו של מרקוס קראסוס, בעל בריתו הפוליטי של קיסר לטריאומווירט הראשון, כבש את גאליה אקווטיניה.

כמו כן, הפרוקוסולאט של קיסר הוארך בחמש שנים נוספות על ידי הסכמות שהתקבלו במהלך ועידת לוקה. בשנת 55 חצה את נהר הריין על להטיל חיתתו על הגראמנים על גבי גשר ראשון מסוגו שבנה מעל הנהר. יחסית לתקופה ולכלים שעמדו לרשותו נבנה הגשר בזמן קצר יחסית על ידי חייליו. חייליו חצו את הנהר לכיוון גרמאניה, ולאחר ששבו דרך הגשר חזרה לגאליה נהרס הגשר בהוראת קיסר. כמו כן, פלש פעמיים לאי הבריטי.

המרידות בגאליה ודיכויין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצרות התחילו בחורף שנת 54 לאחר סיום הפלישה השנייה לאי הבריטי. מנהיגי שבט האבורונים הבלגי קאטיבולקוס ואמביוריקס היו הראשונים למרוד. הם הצליחו לפתות את שני הלגאטים של קיסר: סבינוס וקוטה לצאת מהחנה המבוצר שלהם וטמנו להם מארב בקרב אטואטוקה. האבדות הרומיות היו כבדות: לגיון וחצי ועוד כוחות עזר, סך הכל כ-8,000 חיילים‏[13] המרד דוכא במהלך שנת 53.

בשנת 52 לפנה"ס פרץ מרד נוסף, הפעם גדול יותר שהקיף כמעט את כל שבטי גאליה תחת מנהיגותו של ורקינגטוריקס, האריסטוקרט הכריזמתי משבט הארוורנים. ורקינגטוריקס שהכיר בעליונות הטקטית של הצבא הרומי פנה לטקטיקות של מלחמת גרילה ואדמה חרוכה. קיסר הצליח להביס את המורדים באווריקום, אך ספג תבוסה בגרגוביה.

בסופו של דבר הצליח קיסר לדחוק את ורקינגטוריקס לפינה והטיל עליו מצור באלסיה באוקטובר אותו שנה. ורקינגטוריקס הזעיק תגבורות מכל רחבי גאליה, אך למרות יתרון מספרי גדול לגאלים - 180,000 לפי הערכות מודרניות‏[14] לעומת כ-35,000 עד 45,000 רומאים, קיסר יצא עם ידו על העליונה. בסופו של דבר נפל ורקינגטוריקס בשבי. הוא נלקח לרומא, הוצג לראווה בטריומף של קיסר בשנת 46 לפנה"ס, והוצא להורג לאחר מכן.

על פי פלוטארכוס במהלך המערכה של קיסר בגאליה נכבשו 800 ערים, 300 שבטים הוכנעו, מיליון גברים נמכרו לעבדות ושלושה מיליון נוספים נהרגו בקרבות, אם כי קשה לאמת מספרים אלה.‏[15]

סופו של הטריאומווירט הראשון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחותיו הצבאיות של קיסר, אשר הגדילו את השטח שבשליטת האימפריה הרומית והעשירו את קופתה, לא התקבלו בעין יפה על ידי הסיעה השמרנית (ה"אופטימטים") בסנאט הרומאי, שחבריה חששו מהתחזקות כוחו של קיסר. בשנת 55 לפנה"ס הוארך המינוי המיוחד שלו כפרוקונסול בגאליה ל-5 שנים נוספות, ביוזמת שותפיו הפוליטיים פומפיוס וקראסוס, אשר שימשו כקונסולים באותה שנה. האחרונים כיבדו התחייבות שנתנו לקיסר במהלך פגישה משולשת של חברי הטריאומוורט, שנערכה בעיר לוקה בשנת 56 לפנה"ס. אולם הייתה זו הפעם האחרונה, ששלושת האישים שיתפו פעולה לשם השגת מטרה פוליטית.

בשנת 54 לפנה"ס מתה בתו של יוליוס קיסר, שהייתה נשואה לפומפיוס, במהלך לידה, ומותה פגע בקשרים הפוליטיים בין שני האישים. קראסוס, השותף השלישי, ששאף אף הוא לתהילה צבאית ולכיבושים, נהרג בשנת 53 לפנה"ס במסע מלחמה כושל נגד האימפריה הפרתית (קרב חרן). פומפיוס הפך בהדרגה ליריב פוליטי של קיסר, תוך שהוא מעביר את תמיכתו הפוליטית לסיעה האופטימאטית. עוד בהיותו בגאליה חש קיסר שתמיכתו של פומפיוס בו הולכת ונחלשת. הוא ניסה להציע לו לשאת לאישה את בת אחייניתו אוקטביה, אך פומפיוס בחר להתחתן עם בתו של מטלוס סקיפיו, שהיה אחד מאויביו של קיסר. נראה היה כי התרחבות הקרע בין שני האישים עתידה להפוך את השותפות ביניהם ליריבות.

מלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים של יוליוס קיסר

מאבק נגד פומפיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהיעדרו של קיסר חלו תמורות משמעותיות ברומא. פומפיוס הפך לאיש אמונם של הסנטורים השמרנים, האופטימאטים, ועשה עתה ככל יכולתו כדי להקטין את השפעתו של קיסר. הקונסול, עושה דברו של פומפיוס, מרקוס קלאודיוס מרקלוס, דרש את מינויו של ממלא מקום לקיסר כפרוקונסול בגאליה, עוד בטרם תמה תקופת כהונתו של קיסר, ופיזורו של צבא קיסר. קיסר ידע כי אם ייכנע לדרישות אלו, ישוב לרומא ללא צבאו, וייגרר למשפטים פומביים שיסתיימו באובדן הקריירה הפוליטית שלו, בהגלייתו או אף בגרוע מכך. מולו עמד סנאט שמרני, תקיף, חסר פשרות, המונהג על ידי פומפיוס שהיה עתה לגרוע שבאויביו. ניסיונו של קיסר להיבחר למשרת הקונסול, וכך לקבל חסינות מהעמדה לדין, הוכשל על ידי החוק שאסר על אדם הנמצא מחוץ לרומא להעמיד עצמו לבחירה כקונסול. קיסר עמד בפני הכרעה היסטורית.

הוא החליט לחצות את נהר הרוביקון (גבולה הקדוש של רומא, אשר הכנסת הצבא אל תחומיה הייתה בבחינת טאבו, אותו שבר קיסר), בהכריזו "Alea iacta est" - "נפל הפור!", ב-10 בינואר 49 לפנה"ס. מנהיגי האופטימטים נמלטו לדרום המדינה. קיסר רדף אחר פומפיוס עד לברינדיסיום, ומשם להיספניה שם הכה בו בשדה הקרב. פומפיוס הצליח להימלט ליוון, שם הוביל את צבאותיו, שעדיין היו מרובים בהרבה מצבאות קיסר. פומפיוס, ועמו חברי הסנאט, קיוו להפוך את החלק המזרחי של האימפריה למקור לכוחם, ולהקים צבא חדש. בקרב פארסלוס הוכו צבאותיו של פומפיוס באופן סופי. הוא עצמו נמלט לאלכסנדריה. קיסר שב לרומא שם מונה לדיקטטור. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול. אז יצא קיסר לאלכסנדריה בעקבותיו של פומפיוס.

שהות באלכסנדריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קיסר וקלאופטרה

קיסר הגיע אליה ב-2 באוקטובר 48.‏[16] עם הגיעו מצא כי תושבי המקום רצחו את פומפיוס על מנת לשאת חן בעיניו. מכיוון ששהה במקום עם צבאו מצא עצמו מעורב במלחמות השושלתיות על כס מלכות מצרים, והכריע לטובת קלאופטרה השביעית, עמה ניהל רומן שהביא ללידת בן בשם קיסריון.

מאבק נגד שרידי האופטימאטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת יוני 47 לפנה"ס עזב את אלכסנדריה.‏[17]בדרכו חזרה לרומא ניהל את קרב זלה, מלחמה קצרה כנגד המלך פארנקס מפונטוס שהתקיים ב-2 באוגוסט 47 לפנה"ס.‏[17] הניצחון היה כה מהיר עד שקיסר מצא לסכם אותו במילים "Veni, vidi, vici" (באתי, ראיתי, ניצחתי) אשר היו לאמרה ידועה. הוא המשיך בלחימה בשנת 47 כנגד כוחותיהם של הסנטורים ובניו של פומפיוס, אשר נמלטו להיספניה. המלחמה נמשכה עד לשנת 45, ובמהלכה נבחר קיסר שוב לקונסול פעמיים. ב-17 במרץ 45 לפנה"ס חיסל קיסר את אחרוני תומכי פומפיוס בקרב מונדה.

שלטונו כדיקטטור וההתנקשות בחייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסר כשליט יחיד ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר שובו מן המזרח, ובטרם צאתו לספרד להשמדת אחרוני אנשי פומפיוס, החל קיסר ברפורמות מרחיקות לכת בממשל הרומי ובחברה הרומית. הוא הסדיר את רכישת הדגן מן הממשלה, ואסר על רכישת דגן באופן פרטי מן האסמים הציבוריים. הוא הרחיב את האזרחות הרומאית לכל תושבי גאליה קיסאלפינה ולמעשה ניתנה האזרחות לכל תושבי חצי האי האיטלקי. הוא תכנן את חלוקת האדמות לותיקי מלחמותיו וייסוד מושבות של ותיקי מלחמה בשטח האימפריה הרומית כולה. אחת מן הרפורמות המפורסמות שביצע הייתה תיקון הלוח הרומי. הוא ביטל את הלוח הירחי שהיה נהוג ברומא והנהיג שנה בת 365 יום, כאשר אחת לארבע שנים תהיה שנה מעוברת בת יום אחד נוסף. חידושים אלו, הקרויים על שמו הלוח היוליאני החזיקו מעמד עד לשנת 1582 עת ביצע האפיפיור גרגוריוס ה-13 את תיקון הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו.

קיסר שב לרומא ממלחמותיו, והחל לקבל כיבודים יוצאי דופן מן הסנאט אשר לא ניתנו לאיש מלפניו. הוא קיבל את התואר "אבי המולדת" והורשה ללבוש בגדי שרד בכל עת. החודש החמישי למניין החודשים ממרץ (כפי שהיה נהוג למנות בתקופת הלוח היוליאני) נקרא על שמו "יולי", והוא מונה לדיקטטור עם הזכות להתמודד שוב למשרה בעשר השנים הבאות. לאחר אחד עשר ימים פרש מן הדיקטטורה ומונה לקונסול.

בשנת 44 לפנה"ס נבחר כקונסול בפעם החמישית, ולצדו מרקוס אנטוניוס. לאחר מכן מונה לדיקטטור לכל ימי חייו, והחל נועל מגפי ארגמן, בנוסח מלכי רומא הקדומה. בפברואר 44 ניסה מרקוס אנטוניוס להעניק לו את הדיאדמה רצועת פשתן לבנה הנענדת מסביב לראש כסימן למלכות במזרח. קיסר סירב לכך, אך עד היום קיים ויכוח היסטורי בשאלה האם נתכוון להתמנות למלך בסופו של דבר.

התנהגותו של קיסר בימיו האחרונים הייתה שחצנית ורברבנית. הוא קיבל בישיבה את נציגי הסנאט שבאו לפניו על מנת לעטרו באותות כבוד. היה זה עלבון בלתי נסלח. גל של שמועות החל לפיהן עומד קיסר להכריז על עצמו כמלך, להעביר את בירת האימפריה לאלכסנדריה, ביחד עם אוצרות הממלכה, ולרוקן את רומא מתושביה באמצעות גיוס כפוי לצבא.

רומא הייתה רפובליקה מאז ימי המלך האחרון לוקיוס טארקוויניס סופרבוס כארבע מאות וחמישים שנה לפני ימיו של קיסר. רעיון המלוכה היה שנוא כל כך על העם הרומאי, עד שדי היה ברמיזות כאילו קיסר מנסה להתמנות למלך על מנת להביא למשטמה עזה בקרב האצולה הרומית, אשר נפגעה ממילא מן הרפורמות שניסה קיסר להנהיג ויחסו המזלזל. רעיונות מלוכניים, ומוסד המלוכה לה נחשפו הרומים באזור המזרח, שם שלט המלך שלטון ללא מצרים בכוח זכות אלוהית, נראו זרים לרוחו של העם הרומי. הלשונות הרעות טענו כי לצורת שלטון כזו בדיוק חפץ קיסר להגיע.

ההתנקשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

וינצ'נזו קאמוצ'יני, "מותו של קיסר", 1798

לפי פלוטארכוס, הזהיר חוזה עתידות את יוליוס קיסר, מאשר יארע לו ביום זה:

Cquote2.svg

רבים המספרים שרואה אחד יעץ ליוליוס קיסר להיזהר מפני סכנה הצפויה לו באידו של מרץ. הגיע היום, ובדרכו לישיבת הסינאט בירך קיסר את הרואה בדברי לגלוג: "הנה בא אידו של מרץ" אולם הרואה ענה לו חרש: "אכן, בא - אך טרם חלף".

Cquote3.svg
– חיי גדולי רומי, תרגום: ישראל אחידוב

בסופו של דבר, קיסר אכן נרצח באידו של מרץ. הרצח אירע בתיאטרון פומפיוס, המקום שבו התכנס הסנאט. כאשר הגיע קיסר לתיאטרון, התקיפה אותו קבוצת סנאטורים. בראשה של הקבוצה, עמדו מרקוס יוניוס ברוטוס וגאיוס קסיוס לונגינוס, שראו עצמם כמגיני העם הרומי מפני עריצותו של קיסר. בקבוצה זו היו בני המשפחות המכובדות ביותר ברומא, ורבים מהם היו אנשים שחבו לקיסר את קידומם ואת הקריירה שלהם. קיסר נדקר 23 פעמים, ונפל למרגלות פסלו של פומפיוס שהוצב בתיאטרון. מרקוס יוניוס ברוטוס, מראשי קושרי הקשר, היה איש שזכה לאמון ולביטחון רב מצדו של יוליוס קיסר. סווטוניוס מספר "שיש גם המוסרים, כי בראותו את מרקוס ברוטוס מתנפל עליו אמר ביוונית: הגם אתה בני?".‏[18] במחזה "יוליוס קיסר" של שייקספיר, הפך המשפט הזה למשפט המפורסם, "אה טו, ברוטוס?",שבעברית פירושו "הגם אתה ברוטוס?" משפט המשמש עד היום כסמל לתגובתו של אדם, החווה בגידה קשה באמון שנתן בחברו הטוב.

האלהה לאחר המוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידי מקדש קיסר

אם סברו הקושרים כי בהורגם את קיסר יזכו לאהדת ההמונים, הרי שטעו. ההמון פנה כנגד הקושרים, ועוד ביום מותו של קיסר ניסה להרוג כמה מן הקושרים. הפולחן לקיסר נוצר באופן ספונטני ביוזמת המוני העם שהקימו מזבח לקיסר במקום שריפת גופתו ונשבעו בשמו. רגשות אלו נוצלו על ידי פוליטקאים כמו פסבדו-מריוס ובמיוחד בנו המאומץ של קיסר, אוקטביאנוס, שניצל את רגשות העם כדי לצבור כוח פוליטי תוך שהוא מדגיש את היותו בנו של "יוליוס האלוהי" וכך מבצר את מעמדו. קיסר הועלה באופן רשמי על ידי הסנאט בשנת 40 לפנה"ס לדרגת אל והיה הרומאי הראשון שקיבל כבוד זה. נבנה לכבודו מקדש ויוסד חבר כוהנים (קולגיה) שהיה ממונה על פולחנו הרשמי.

ככל שאוקטביאנוס-אוגוסטוס ביצר את מעמדו הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר. אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא אבל הוא נותר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי. סופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפריצת מלחמת האזרחים וגם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי.

קיסר איש-האשכולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיסר הצליח בכל מעשיו ודרכיו. בתור אידיל היה אהוד מאוד, אף ששקע בחובות. בתור מצביא הוכיח את עצמו כנועז ומוצלח, ואף יצא בראש הפלוגה האחרונה בקרב הגדול נגד ורקינגטוריקס אשר הודה, כשנשבה בידי קיסר: "הריני ניצב, אדם חזק, מובס בידי אדם אף-חזק ממני". במישור זה מיוחס לקיסר גם השימוש בצופן קיסר.

כקונסול, אמנם קיסר העלה עליו את חמת הרפובליקנים, וכן את זו של רבים מבני-העם, אך הוא חוקק חוקים ותקנות חשובים מאוד, ובהם לוח השנה היוליאני, חוק הגבלת תנועת-עגלות בפורום ביום (כדי למנוע פקקים), ומיוחס לו גם ייסוד ה-"אקטה דיורנה" (Acta Diurna, אירועי-היום), הוא העיתון הקדום ביותר.

על-אף אופי הכתיבה הפשוט של הקנטרסים של קיסר ("על המלחמות הגאליות", "על מלחמת האזרחים"), אשר משמשים לפיכן מקורות לתלמידי-לטינית מתחילים, קיסר נודע כבלשן וכמי "שנואם בו-בלהט בו הוא לוחם". ליבו נטה לכיוון השפה האינטגרלית, כלומר: שימוש בלטינית "צחה", בלי ביטויים חדשים, ממוצא יווני וכדומה. מיוחסת לו האימרה כי "כמו מפני-צוק עליך לנוס ממילה לא-שגורה שטרם-נשמעה". יתרה-מזאת, אופי כתיבת ה"קומנטאריי" היה פשוט במכוון, ויש בו רמיזות מובלעות המטיבות עם קיסר. יצירותיו הספרותיות, הקשורות למדעים ולשון, לא נודעו ברבים, שכן אוגוסטוס אסר לפרסמן.

קיסר והיהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פומפיוס כבש את ארץ ישראל בשנת 63 לפנה"ס ומינה את הורקנוס השני ככוהן גדול של היהודים.‏[19] קיסר ביקש להיעזר באריסטובולוס השני - מלכה המודח של יהודה שהיה אסיר ברומא, במלחמתו בפומפיוס, אך אריסטובלוס השני הורעל בטרם נסתייע הדבר. כמו כן נרצח אלכסנדר, בנו של אריסטובולוס בידי מתנגדו של קיסר.‏[20] לאחר ניצחונו על פומפיוס שינה קיסר את אופיו של תפקיד הכוהן הגדול, ואישר את הורקנוס השני מחדש למשרת הכוהן הגדול.‏[21] כמו כן, קיסר מינה את הורקנוס השני ואת יורשיו ל"אתנרך" ("ראש העם"),‏[22] ואת אנטיפטרוס מינה לאפוטרופוס ("משגיח") על יהודה.‏[23] הוא התיר מחדש לבנות את חומות ירושלים והשיב ליהודה חלקים שנקרעו ממנה על ידי פומפיוס, לדוגמה, העיר יפו. כן אסר, לדברי יוסף בן מתתיהו בספרו "קדמוניות היהודים", על גיוסם של היהודים (כולל יהודי התפוצות) לצבא רומי ועל גביית כספים מהם בשנת השמיטה.‏[24]

הגורם ליחסו של יוליוס קיסר להורקנוס השני הוא תמיכתו של הורקנוס השני ביוליוס קיסר במהלך מלחמת האזרחים. לפי הספר קדמוניות היהודים, הורקנוס השני הביא עמו כוח של 1500 או 3000 אנשים לעזרת יוליוס קיסר במהלך המערכה על מצרים. לפי המקור, יוליוס קיסר שלח אותו להילחם בעמים אחרים, ושיבח את הורקנוס השני על גבורתו ועל האומץ שיש לו.‏[25]

לאחר מותו של קיסר התאבלו עליו היהודים:‏[26]

"המון רב של נכרים נתקהל מסביב והשתתף באבל הגדול של הציבור על ידי קינותיו, כל אחד לפי מנהגו, וביחוד היהודים, שלילות רצופים באו לבקר במקום השריפה".

– סויטוניוס

קיסר בתרבות בספרות ובאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגם תלת מימדי של המקדש שהוקדש לזכרו של קיסר וכוכב השביט שלו

קיסר זכה לפופולריות עצומה עוד בימי חייו שלא דהתה גם לאחר מותו. הוקם מקדש מיוחד לזכרו ולזכר כוכב השביט שהופיע בשמי רומא בסמוך למותו.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דמותו ההיסטורית של קיסר היא בין המרתקות שבדמויות האימפריה הרומית. עד היום ישנם מחקרים, ויכוחים, מאמרים ויצירות אומנות המתייחסות לחייו ולמורשתו. קיסר שימש השראה למחזות ולספרים, שנכתבו על ידי יוצרים רבים ומגוונים מויליאם שייקספיר אשר כתב את המחזה "יוליוס קיסר" ועד ג'ורג' ברנרד שאו וכן תורנטון וילדר וקולין מקאלוג, וכן אופרה מאת גאורג פרידריך הנדל. שמו של קיסר הפך לתואר אצולה.‏[27]


שייקספיר, במחזהו "ריצ'רד השלישי" שם בפיו של המלך הצעיר אדוארד החמישי את הפסקאות הבאות, המהוות הערכה היסטורית ראויה לקיסר:

That Julius Caesar was a famous man,
With what his valour did enrich his wit,
His wit set down to make his valour live,
Death makes no conquest of this conqueror,
For now he lives in fame if not in life,

נראה כי אכן, מזמנו של קיסר ועד ימינו, "חי הוא בתהילה, אם לא בחיים".

מאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בקולנוע ובטלוויזיה הונצחה דמותו של יוליוס קיסר בסרטים רבים. דוגמאות בולטות לכך הן הסרט "יוליוס קיסר" משנת 1953 בבימויו של ג'וזף מנקייביץ' ובהשתתפות מרלון ברנדו, ג'יימס מייסון, לואיס קלהרן וג'ון גילגוד וגם הסדרה "רומא" (2005) מתמקדת בדמותו של יוליוס קיסר.

  • רכס וורנר, יוליוס קיסר הצעיר, הוצאת עם עובד, תשכ"א 1960 (רומן היסטורי).

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • צופן קיסר - סוג הצפנה המיוחס ליוליוס קיסר, בו כל אות מוחלפת באות עם מרחק קבוע ממנה (א' תוחלף ב-ד', ב' ב-ה', ג' ב-ו', וכו')
  • כך תמיד לרודנים

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות עתיקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Richard A Billows, Julius Caeser The Collossus of Rome, Routledge, 2009
  • M. Gelzer, Caesar: Politician and Statesman. Oxford university press, 1968 (תרגום מגרמנית, הספר המקורי יצא בשנת 1921)
  • Adrian Goldsworthy, Caeser - The life of Colossus, Yale university press, 2006
  • Anthony Kamm, Julius Caeser a life, Routledge, 2006

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השם מובא כאן בצורתו הלטינית מודרנית. בלטינית בת זמנו של קיסר, אוית השם בצורה "CAIVS•IVLIVS•CAESAR".
  2. ^ T. Rice Holmes, Was Caesar Born in 100 or in 102 B.C.?, The Journal of Roman Studies, Vol. 7. (1917), pp. 145-152
  3. ^ Adrian Goldsworthy, p 30
  4. ^ סווטוניוס, חיי שנים עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 46, תרגום מלטינית: ד"ר אלכסנדר שור
  5. ^ http://www.livius.org/caa-can/caesar/caesar_t03.html
  6. ^ סווטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים, קיסר, 19.2 קישור לגרסה דיגיטלית
  7. ^ פלוטארכוס, חייו של פומפיוס, 48.5 קישור לגרסה דיגיטלית (באנגלית)
  8. ^ A. N. Sherwin-White. "Caesar as an Imperialist". Greece & Rome, Second Series, Vol. 4, No. 1 (Mar., 1957), p. 36
  9. ^ Goldsworthy (2006), p. 197
  10. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.26
  11. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 1.29
  12. ^ יוליוס קיסר, מלחמת גאליה, 2.4
  13. ^ Goldsworthy (2006), p. 186
  14. ^ "Siege of Alesia" in: United Nations of Roma.com.
  15. ^ Kate Gilliver, Caeser's Gallic Wars, Osprey, 2002 p 71
  16. ^ צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 197
  17. ^ 17.0 17.1 צבי יעבץ, יוליוס קיסר: תהפוכותיה של כריזמה, הוצאת דביר, 1992, עמ' 198
  18. ^ סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 82. תרגם מרומית: ד"ר אלכסנדר שור
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 73, תרגום מיוונית: אברהם שליט
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 123-124
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 2
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 2
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 8 פסקה 5
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, פרק 10 פסקה 6
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14, 193
  26. ^ סווטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, יוליוס האלוהי, 84. תרגם מרומית ד"ר אלכסנדר שור
  27. ^ ראו: קיסר.


תשעת המכובדים באמנות ימי הביניים

הקטוראלכסנדר הגדוליוליוס קיסריהושע בן נוןדודיהודה המכביהמלך ארתורקרל הגדולגוטפריד מבויון