גאיוס מריוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

גאיוס מריוסלטינית: Gaius Marius‏; 157 לפנה"ס - 13 בינואר 86 לפנה"ס). מצביא ומדינאי רומי, המנצח של מלחמת יוגורתה ומלחמת הקימברים והטווטונים. גאיוס מריוס היה מחדש צבאי ומנהיג הסיעה הפופולארית ברומא. מריוס היה האדם היחידי בתולדות הרפובליקה הרומית שנבחר שבע פעמים למשרת הקונסול.

פסל ראש וחזה של גאיוס מריוס, כנראה מתקופת אוגוסטוס, מוצג במוזיאון גליפטוטק, מינכן.

נעוריו ועלייתו לגדולה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו ותחילת מסלולו הפוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מריוס נולד בדרום לאטיום (מחוז לאציו של ימינו), בתחום שיפוטה של העיר ארפינום, בכפר קראטה, שמאוחר יותר נקרא על שמו - "קאסמרה" ("בית מריוס").

לפי פלוטארכוס, נולד מריוס למשפחת איכרים מהמעמד הנמוך. אביו היה שכיר יום, ובצעירותו חווה עוני‏[1]. בניגוד לפלוטארכוס, המחקר המודרני טוען שמשפחתו של מריוס הייתה ממעמד הפרשים ואביו היה אמיד‏[2]. בכל מקרה, החוקרים מסכימים שמריוס היה "אדם חדש" ("Novus Homo"), הראשון ממשפחתו שנכנס לסנאט הרומי ונבחר לקונסול. הצלחתו בטיפוס בסולם החברתי במסלול המשרות נבעה מכישרונו הצבאי וקשריו עם פטרוניו - משפחת קיקיליוס מטלוס.

במלחמת נומנטיה (בין השנים 134-133 לפנה"ס) זיהה הקונסול סקיפיו אימיליאנוס את כשרונו הצבאי, קפדנותו ואומץ לבו של מריוס והחליט לקדמו. מאוחר יותר נבחר מריוס לטריבון צבאי.

לאחר סיום מלחמה זו, בה שימש כטריבון צבאי בצבא הרומי, חזר מריוס לרומא מהיספניה והחל בקריירה פוליטית, תחילה במוסדות ארפינום ולאחר מכן ברומא עצמה. בשנת 123 לפנה"ס נבחר לקווסטור. בשנת 119 לפנה"ס, בתמיכתו של פטרונו, אחד מבני משפחת קיקיליוס מטלוס, נבחר מריוס למשרת טריבון הפלבס. במשרתו זו נקט מריוס במדיניות של הסיעה הפופולארית וכן תיקן תקנות הקשורות לנוהלי ההצבעה‏[3]. ההיסטוריון תיאודור מומזן מפרט, שהתקנות נגעו לבקרה על מסירת חרסי ההצבעה ששימשו לבחירות ושהן נועדו למנוע אי סדרים בתהליך ההצבעה‏[4]. ההיסטוריון ישראל שצמן מחזק את דבריו של מומזן ומפרש תקנות אלו כאמצעי להגביר את הביקורת על נהלי ההצבעה ולהפחית את ההשפעה על הבוחרים‏[5]. יחד עם זאת יש לציין, שישנם חוקרים מודרניים הסבורים שפרשנות זו לחקיקה של מריוס היא בעייתית‏[6].

בתוקף תפקידו התנגד מריוס להרחבת חלוקת התבואה לעם, פעולה יוצאת דופן ביחס לעמדתו הפופולארית הכללית. סביר להניח שפעולה זאת הייתה צעד פוליטי מתוזמן ומחושב היטב; לפי פלוטארכוס התנגדותו לחלוקה זיכתה אותו בהערכה מצד האופטימאטים ועם זאת הוא הצליח לשמור על מעמדו בקרב הפופולארים וליצור לעצמו תדמית של מדינאי הפועל לטובת המדינה ללא משוא פנים‏[1].

לאחר סיום כהונתו כטריבון ניסה להיבחר לאדיל, אך נכשל. בשנת 115 לפנה"ס נבחר לפרטור ושנה לאחר מכן, מונה לפרופרטור כמקובל בהיררכיה הרומית ויצא לכהן כנציב בלוזיטניה שבהיספניה (כיום פורטוגל). מריוס שהה בהיספניה שנתיים, בהן ניהל מספר קרבות נגד הילידים. אחרי שובו לרומא חיזק מריוס את מעמדו הפוליטי כאשר נשא לאישה בשנת 110 לפנה"ס את יוליה קיסריס (דודתו של יוליוס קיסר) ממשפחת האצולה הוותיקה של היולים. בשנים אלה גם התעשר בעקבות הצלחתו כסוחר. כשנה לאחר נישואיו נולד לו בנו היחיד, גאיוס מריוס הבן.

מלחמת יוגורתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת יוגורתה
מהלכיה העיקרים של מלחמת יוגורתה תחת מטלוס ומריוס: 1. מטלוס וכוחותיו מגיעים לאפריקה. 2. קרב נהר המטול בין הרומאים בהנהגת מטלוס לבין יוגורתה. 3.יוגורתה בורח לטהלה, מטלוס דולק אחריו, כובש את העיר ויוגורתה בורח למאוריטניה. 5. השבטים הגטולים מתקוממים נגד השלטון הרומאי 5. מריוס כובש את קפסא. 6. קרב המולכט בין מריוס ובין יוגורתה ובוככוס 7. מריוס נסוג לקירטה וחורף שם, בוככוס מסגיר לידיו את יוגורתה

בשנת 109 לפנה"ס נבחר מריוס על ידי הקונסול והמצביא העליון החדש של רומא באפריקה, קוינטוס קיקיליוס מטלוס, להיות אחד משני סגניו במלחמת יוגורתה בנומידיה. הצבא הרומי הגיע באותה שנה לחופי אפריקה, ומטלוס חידש את המלחמה במלך הנומידי. בקרב שנערך בשנה לאחר מכן, ניצחו הרומים הודות לתושייתו של מריוס.

לאחר תבוסתו פיזר יוגורתה את כוחותיו ברחבי נומידיה, והחל לנקוט באסטרטגיה של מלחמת גרילה. בתגובה חילק מטלוס את צבאו לשתי חטיבות, האחת בהנהגתו והשנייה בהנהגתו של מריוס, והחל במסע הדברתם של הנומידים. מטלוס כבש את רוב נומידיה והמשיך בניסיונותיו לתפוס את יוגורתה, אולם זה הצליח לחמוק ממנו ונע כל הזמן ממקום למקום. השבטים הגאטולים מהדרום החלו במאבק נגד צבאות רומא. גם חתנו של יוגורתה, בוככוס מלך מאוריטניה, החל בהכנות למלחמה ברומא.

על רקע כשלונו של מטלוס במיגור האויב, הכריז מריוס על כוונתו להתמודד בבחירות על משרת הקונסול כדי להחליף את מטלוס. הכרזתו גררה התגייסות בקרב מעמד האצולה הרומי נגד מועמדותו וגינויו משום מעמדו הנמוך. מטלוס אפילו התלוצץ שמריוס ימתין עד שבנו הצעיר של מטלוס יגיע לגיל שבו יכול הבן להתמודד על הקונסול, ורק אז מריוס יכול להתמודד עם הבן על התפקיד. מחלוקת ואיבה נפערו בין השניים, מטלוס פיטר את מריוס מהסגנות, והלה חזר לרומא והעמיד את עצמו לבחירות לקונסולאט של שנת 107 לפנה"ס.

מסע הבחירות שלו לווה בביקורת חריפה על ניהול המלחמה ומינהל המדינה של מטלוס, ומריוס אף האשים את מטלוס בהארכת המלחמה רק בשל רצונו בהארכת תפקידו. התעמולה הפופוליסטית המוצלחת שערך מריוס בקרב הפלבס, בנוסף לתמיכתם של אנשים בעלי השפעה ממעמד הפרשים ומסוחרים מצליחים, הביאו לבחירתו לקונסול של שנת 107 לפנה"ס ברוב קולות עצום, למרות ההתנגדות העזה של האוליגרכיה השלטת. בנוסף לכך, בצעד חסר תקדים מאז ימיו של גאיוס גְרַקְכוּס, קבעה אספת הקנטוריות את תפקידו כפרוקונסול בתור המצביא העליון של אפריקה, והפכה על פניה את החלטת הסנאט שקבעה שמטלוס יישאר בתפקיד זה.

החלטת אסיפת העם והתערבותה בנושא הקצאת הפרובינקיות ומינוי המצביא למלחמה נגד יגורתה עמדה כנגד מסורת ארוכת שנים אשר קובעת שבאחריות הסנאט להחליט בנוגע לעניינים הנוגעים למדיניות חוץ. מערכת הקצאת הפרובינקיות הייתה ברובה נקייה מפוליטיקה במשך רוב שנות הרפובליקה, גם במצבים של ניגודי אינטרסים בין בעלי המשרות, אולם החל מסוף המאה השנייה לפנה"ס דבר זה החל להתערער והגיע לנקודת שבירה במהלך זה של מריוס‏[7]. מעתה תהליך החלוקה של קונוסולים לפרובינקיות היה לכלי פוליטי במאבק בין האופטימטים לפופולארים.

בשנת 106 לפנה"ס הגיע מריוס לאפריקה ולקח מידי מפקדו לשעבר את הפיקוד על הצבא הרומי בזירה. המאוריטנים התאחדו עם הנומידים, אך בעזרתו של מפקד הפרשים הצעיר לוקיוס קורנליוס סולה, הצליח מריוס להתגבר על הכוח המשולב. שנה לאחר מכן, בעזרת תחבולה שרקם סולה, הצליח מריוס לתפוס את יוגורתה וזכה לטריומף בשנת 104. יחד עם זאת מריוס לא היה יכול לטעון לבלעדיות על הניצחון, דבר שגרם לו תסכול רב. קודמו מטלוס, שכבש את רוב נומידיה, זכה לשם "נומידיקוס" - מנצח הנומידים, וסגנו סולה הוא זה שזכה בהערכה על התפיסה המתוחכמת של המלך הנומידי (מעשה שהונצח מאוחר יותר בפסל זהב שהעניק המלך בוככוס לקפיטול).

הרפורמה הצבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הצבא הרומי בתקופת הרפובליקה המאוחרת

אחד מהישגיו הגדולים ביותר של מריוס היה הרפורמה שערך בצבא הרומי והארגון מחדש של מבנה הצבא. בנוסף לשינויים אסטרטגיים ומנהלתיים בצבא, אימץ מריוס את שיטת האימונים שהנהיג הקונסול של שנת 105 לפנה"ס, פובליוס רוטיליוס רופוס, ביטל את שיטת האימונים הישנה של הלגיונות ויצר תוכנית אימונים חדשה ואחידה לכל החיילים.

המישור החשוב ביותר ברפורמה הצבאית היה הצד החברתי והפוליטי שלה. לראשונה גויסו לצבא בני המעמד הנמוך ביותר של הפלבס - הפרולטרים, מעמד שהיה חסר אמצעים כלכליים. במרוצת השנים חרגו הרומאים יותר ויותר מהעקרונות של חוקי סרוויוס טוליוס שלפיהם מגייסים לצבא רק את בעלי האמצעים (מי שהשתייכו לאחת מחמש המחלקות) אך בזמנו של מריוס הוסרה המגבלה כליל. ברפורמה זו מריוס לקח רק צעד אחד נוסף ואחרון בשרשרת של החלטות שהתקבלו במהלך המאה השנייה אשר הורידו ושחקו את מכסת הרכוש הנדרש לאזרחים שנקראים להתגייס לצבא‏[8]. עד כדי כך שלמעשה, בשנת 107 ההבדל בין המחלקה החמישית לבין הפלורטארים היה כמעט חסר משמעות‏[9]. בהסרת החסם מריוס העניק לכל אזרח רומאי שנולד חופשי את הזכות להתנדב לצבא אך גם לכך היו תקדימים: בעיתות של משברים חמורים, כגון המלחמה הפונית השנייה, ידוע לנו כי גם הסנאט גייס את חסרי האמצעים לשורות הצבא. הרפורמה של מריוס הייתה אחד משלביו האחרונים של התהליך ארוך שבמהלכו הפך השירות הצבאי ברומא משירות חובה לשירות התנדבותי והצבא הרומאי הפך מצבא אזרחי לצבא מקצועי. המוני פשוטי העם, שמוצאם הנמוך מנע מהם להתקדם או למצוא עבודה בחיים האזרחיים ברומא, נהרו לצבא, במחשבה על היתרונות ששירות צבאי יעניק להם.

בנוסף לכך שינה מריוס את הסידור המערכתי הישן בתוך הצבא הרומי עצמו. בעבר סודרו החיילים בארבע מערכות, לפי ותק ועושר כלכלי, כשהצעירים והעניים ביותר מוצבים בשורה הראשונה ואילו העשירים והוותיקים באחרונה. מריוס ביטל את ההבדלים בכלי הנשק בין השורות ואת תלות החייל במעמדו החברתי. סידור החיילים לפי המערכות היה נתון מעכשיו לפי שיקול דעתם המקצועי צבאי של הקצינים. ההבדלים בחימוש התבטלו וניתן אימון צבאי אחיד לכל החיילים, כך שחייל לא היה צריך הכשרה מיוחדת כדי לעבור ממערכה למערכה. לא כל השינויים במערך הוכחו כנכונים. ביטול חיל הרגלים הקל ויחידות הפרשים פגע ביכולת הליגיון להצליח במלחמות בעצימות נמוכה ונגד אויבים הנוקטים טקטיקה של מלחמה ניידת, כגון הצבאות מאסיה המערבית והמרכזית והוא נזקק לתוספות של כוחות עזר‏[10].

מריוס שינה את מעמדם של בני הברית האיטלקיים בגלל הגיוס ההולך וגדל של האיטלקים לצבא וחשיבותם הבלתי מעורערת במערך הצבאי של הלגיונות. האיטלקים תפסו חלק גדול בעבודות הצבא, במיוחד לאור התמחותם בתפקידים צבאיים שהרומאים לא לקחו בהם חלק (לדוגמה, חיל הפרשים הרומי, שבאופן מסורתי יצא מתוך האצולה, נתבטל כבר לפני ימיו של מריוס). התלות הצבאית הזו גררה בהכרח גם עלייה בחשיבות האיטלקים בחיי היום יום של רומא, תהליך שקיבל ביטוי בעובדה שמריוס העניק לאחר קרב, בניגוד לחוק הרומי, אזרחות רומית לחיילי שני לגיונות איטלקיים, כגמול על תרומתם בלחימה. העובדה שגם איטלקים ממעמד נמוך החלו להיות מגויסים יצרה שינויים חברתיים בערים שמהן באו.

גיוס חסרי האמצעים לצבא והפיכתם לקליינטים של המפקד הבטיחו את נאמנותם למצביא. בניגוד לצבאות שגויסו קודם לסוף המאה השנייה לפנה"ס, שהיו חוזרים הביתה בסוף הלחימה לעבוד את החוות שלהם, החל מהרפורמה של מריוס היו החיילים ברפובליקה ברשותו של המצביא גם לאחר תום המערכה ועזרו לו במאבקיו הפוליטיים[11]. העזרה התבטאה בהצבעה עבורו בבחירות וגם באיום סמוי של קיום כוח צבאי בידיו של מנהיג פוליטי. יותר מכך, כיוון שהיו חסרי רכוש, שאיפותיהם לתגמול עתידי שיבטיח את חייהם האזרחיים לאחר סיום שירותם, כולל שלל מאדמות האויב, היו גדולות במיוחד, דבר שדרבן התפשטות צבאית וחלוקת אדמות של המדינה.

ההשפעה של השינויים הללו על המדינה הרומית הייתה עצומה. מריוס פתח את הדלת להיווצרות מעמד אנשי צבא הקבע, שאומנותו היא הלחימה, נאמנותו נתונה למצביא ומשכורתו ותגמולו העתידיים תלויים בו.

המלחמות נגד הקימברים והטווטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיאור סכמאטי של מסעות הקימברים והטווטונים והקרבות העיקריים שלהם עם הרומים

הרקע למינוי מריוס למפקד הצבא[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בשנת 113 לפנה"ס, שנה לפני פרוץ מלחמת יוגורתה, החלו לנוע לעבר מעברי האלפים השבטים הקימברים והטווטונים (שבטים שעד לתקופה זו היו זרים לרומאים, ומוצאם הוא כנראה גרמאני), יחד אתם היו, ככל הנראה, גם מספר שבטים גאליים.

הקרב הראשון בין הרומאים לקימברים נערך באותה שנה באזור נוריה, בירתה העתיקה של ממלכת נוריקום[12]. הצבא הרומי, בראשות הקונסול גנאיוס פאפיריוס קארבו, נחל בקרב הזה הפסד. הקימברים לא המשיכו דרומה לכיוון איטליה, אלא מערבה. בשנת 109 לפנה"ס נחלו הרומאים מפלה נוספת, אך גם הפעם הקימברים לא הראו שום כוונה לחדור לתוך איטליה, אלא נלחמו בשבטים הקלטים שמצפון-מערב לאיטליה. תבוסות נוספות נגרמו לרומאים בשנת 107 לפנה"ס על ידי שבטים גאליים שנדחקו על ידי הקימברים לתוך הטריטוריה של רומא.

בשנת 105 לפנה"ס הנחילו הקימברים לרומא תבוסה בממדים שלא ידעה מאז קרב קאנאי בשנת 216 לפנה"ס. הקימברים, בראשות מלכם בוירכאוס, והצבא הרומי, שמנה שני צבאות קונסולאריים כפולים שבראשם עמד הקונסול גנאיוס מאליוס מאקסימוס (צבא קונסולרי כלל כ-20,000 חיילים), נפגשו על יד אוראוסי שבגאליה (אורנז' שבדרום צרפת של ימינו), על נהר הרון. ב-6 באוקטובר נפל המחנה הרומאי הראשון ומיד לאחריו גם השני בידי הקימברים. מעריכים שכ-80 אלף חיילים רומאים ועוד כמחצית ממספר זה מצבא העזר, נהרגו‏[13].

האיום על איטליה ורומא היה גדול במיוחד, מכיוון שהמעברים באלפים היו פרוצים וכמעט לא היה קיים כוח מגן רומאי בתחומי איטליה. למרבה מזלה של רומא, פנו הקימברים מערבה לעבר הרי הפירינאים. אוזלת ידם והמחדלים של המצביאים הרומאיים שנשלחו להילחם באיום הגרמאני ונכשלו והסיכון הממשי והמידי לעיר רומא עצמה גרמו לאובדן האמון של העם בממשלתו ובמפלגת האצולה השולטת. מצביאי ומנהיגי הכישלונות הצבאיים נרדפו והועמדו לדין. כל המועמדים למשרת הקונסולים והמצביאים לגאליה נדחו על ידי העם.

הקונסולט הרצוף של מריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כבר בזמן המלחמה באפריקה, העמיד עצמו מריוס לבחירות לקונסולט של שנת 104 לפנה"ס ונבחר ברוב קולות לקונסול ולמצביא הראשי למלחמות בגאליה. לאורך המלחמה כולה, במשך ארבע השנים הבאות (101 - 104 לפנה"ס), נבחר מריוס לתפקיד הקונסול בכל שנה מחדש, דבר שהיה מנוגד לחוק הרומי והיה חסר תקדים ברפובליקה הרומית. מריוס שלט למעשה במשך חמש שנים רצופות על הצבא (כיוון שהעם נתן לו את הפיקוד על המלחמה בקימברים, דבר שהיה גם הוא מנוגד לחוקה הרומית) ואילו חבריו לקונסולט היו צריכים להסתפק בתפקידים משניים בשלטון. בתקופה זו ערך את הרפורמה הצבאית הרחבה שלו וחיזק את שליטתו בצבא.

בשנת 104 לפנה"ס חצו מריוס וצבאו את האלפים. הצבא תוגבר בקצינים מנוסים מהמלחמה האפריקאית (ביניהם סולה) ולווה בכוחות איטלקיים רבים ובבעלי ברית נוספים. מריוס ניצל את שהות הגרמאנים ממערב לרון כדי לדכא כל סימן למרידה של מחוזות גאליה וליגוריה. הוא חיזק את הבריתות של הרומאים באזור וגייס מהם כוחות חדשים לצבאו. הוא העסיק את חייליו בחפירת ובניית ביצורים (ביניהם תעלת הרון) והמשיך לאמן בקביעות את צבאו. בשנת 103 לפנה"ס החלו הקימברים חוזרים מזרחה. צבאם תוגבר בשבטים הטווטונים ולווה על ידי שבטים גאלים שנגררו אחריהם. לפני שהגיעו לאיטליה, התפלגו שני העמים הברברים ומלוויהם על מנת לחדור לאיטליה דרך שני מעברים שונים של האלפים.

קרב אקווה סקסטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקיץ של שנת 102 לפנה"ס נפגש המחנה הטווטוני עם צבאו של מריוס על שפכו של נהר האיזר אל תוך נהר הרון. מריוס התמקם מראש בנקודה זו ובכך חסם מהטווטונים את הגישה לאיטליה דרך מעבר סן ברנאר הקטן ודרך החוף הליגורי. צבאו של מריוס היה מבוצר היטב, והטווטונים לא הצליחו לשבור את הגנתו ואת ביצוריו. לאחר אבדות כבדות החליטו הטווטונים לחצות את הנהר, לעקוף את המחנה הרומי ולצעוד לעבר איטליה. מריוס נתן להם לחצות את הנהר ללא הפרעה והחל לנוע בעקבותיהם עם צבאו. בסביבת אקווה סקסטיה (אקס-אן-פרובאנס המודרנית) החלו החילות הקלים של שני הצבאות להתנגש והחלה שורה של קרבות. לאחר שלושה ימים נחל מריוס ניצחון מוחץ, הצבא הטווטוני שהותש מהחום של דרום צרפת, הובס לחלוטין ומלכם טוטיבולד נשבה. מחנה העם הטווטוני שנסע אחרי הצבא, נטבח בהמוניו על ידי הרומים (מספר ההרוגים של הטווטונים מוערך בכ-100,000 איש).

במקביל לאירועים אלו הצליחו הקימברים לחדור למישור האיטלקי מצפון, אחרי שחצו את האלפים דרך מעבר סן ברנאר הגדול. הקונסול השני של שנת 102 לפנה"ס, קווינטוס לוטאטיוס קאטולוס, שהיה מופקד על גזרה זו, לא הצליח לעוצרם, נסוג אל מעבר לנהר הפו והשאיר את כל השטח שבין הפו לאלפים לשליטת הקימברים. הצבא של מריוס נשלח מדרום צרפת להתאחד עם צבאו של קאטולוס, ומריוס עצמו, לאחר ביקור קצר ברומא, שב אל צבאו שבעמק הפו שם נטל את הפיקוד העליון על הכוחות המאוחדים.

קרב ורקלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מפלת הקימברים", יצירתו של הצייר הצרפתי בן המאה ה-17 אלכסנדר גבריאל דקאן, המתארת את תבוסתם של הקימברים בקרב ורקלה.

באביב שנת 101 לפנה"ס חצה הצבא הרומאי, כ-50 אלף איש, בראשות הקונסול מריוס והפרוקונסול קאטולוס את נהר הפו והחל לנוע לעבר הכוח המרכזי של הקימברים.

ב-30 ביולי (לפי המסורת הרומית), נפגשו הצבאות הקימברי והרומי ליד ורקלה (Vercellae) בשדות הרודים. הצבא הרומי נחל ניצחון מוחץ: רוב הצבא הקימברי, כ-65,000 איש ומלכם בוירכאוס בראשם, נהרגו, עשרות אלפים נפלו בשבי, והשבטים הקלטים שנגררו אחריהם נסוגו בחזרה לאזורים שמצפון לאלפים.

עם סיומו של הקרב החל מאבק פוליטי ואישי בין קאטולוס ומריוס על היוקרה ותהילת הניצחון. מאבק זה היה הביטוי המעשי לקרע העמוק שבין שני הקונסולים של שנת 102 לפנה"ס, שייצגו את הקצוות המנוגדים של המפה הפוליטית ברומא: הסיעה הפופולארית והסיעה האופטימטית. הקרע ניזון ממשקעי העבר בין שני מצביאים אלו ובישר את בואה של מלחמת האזרחים.

גאות ושפל[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיא כוחו של מריוס וניסיונו למהפכה חוקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחצית השנייה של שנת 101 לפנה"ס היה מריוס בשיא תהילתו וכוחו. בשנה זו הוא שב לרומא עטור תהילת הניצחון על הטווטונים והקימברים וחגג טריומף כפול. זו הייתה השנה הרביעית ברצף שבה כיהן כקונסול. מריוס שלט שליטה כמעט מוחלטת על הצבא, שהיה נאמן רק לו אישית. הוא נישא על אהדת הפלבס, שראה בו "מושיע המולדת" ואף כינוהו רומולוס השלישי וקאמילוס השני‏[14].

ברומא חיכו לו בני בריתו הפוליטיים מסיעת הפופולארים, גאיוס סרביליוס גלאוקיה, שאותו כינה קיקרו בגנאי בכתביו כ"היפרבולוס הרומאי"‏[15], ולוקיוס אפוליוס סטורנינוס, טריבון הפלבס לשעבר. כבר בשנת 103 לפנה"ס יזם סטורנינוס חקיקה לחלוקת אדמות לחייליו הוותיקים של מריוס וכן רדף משפטית את המצביאים הכושלים של מלחמת הקימברים. השלושה חברו לשם הגשמת מטרותיה של הסיעה הפופולארית מאז ימי גאיוס גרקכוס: הגברת כוחם ואי תלותם של המגיסטראטים הרומאים בסנאט, העצמת השפעתן של אספות העם והורדת הסנאט הרומי ממעמדו כגוף השולט ברפובליקה למעמד של יועץ לשלטון. בנוסף היה על מריוס למלא את הבטחתו לחייליו ולהתחיל בחלוקת האדמות.

מריוס פעל בהתאם לחוק הרומי ושחרר את הצבא לביתו. הוא ושני חבריו החליטו להתמודד על משרות הכוח החשובות של שנת 100 לפנה"ס כדי שיהיה בכוחם לבצע את הרפורמות שתכננו. מריוס רץ לקונסולט (השישי שלו, והחמישי ברצף), סטורנינוס למשרת טריבון הפלבס, וגלאוקיה לפרטור. מערכת הבחירות לוותה באלימות רבה ובגילויי שחיתות בשתי הסיעות, ומספר מועמדים נרצחו בתגרות רחוב. בסופו של המאבק, ניצחה הסיעה הפופולארית ומריוס וחבריו נבחרו לתפקידים ששאפו אליהם.

עם כניסתם לתפקידיהם החלו השלושה בביצוע תוכניתם. המשימות הראשונות של הסיעה היו להתחיל בחלוקת האדמות על מנת להבטיח את תמיכת החיילים הוותיקים, השבעת רצון הפלבס ברומא וריצוי הסוחרים העשירים על ידי טובות הנאה. לשם השגת היעד הראשון הציע סטורנינוס את חוק הקולוניות: חלוקת אדמות של קרתגו בין חייליו לשעבר של מריוס, רומאים ואיטלקים כאחד. בנוסף הציע חוק זה לחלק את אדמות הגאלים שמעבר לנהר הפו בין אזרחי רומא. החוק הציע את ניהול המשימה למריוס, ואף נתן בידו סמכויות קונסולאריות עד לגמר המשימה.

משמעותה של הצעת חוק הייתה מרחיקת לכת. יישומה היה מבטיח את מילוי דרישתם של החיילים הוותיקים לתגמול, ומענה חלקי לדרישת האיטלקים לשוויון זכויות בכך שנתנה להם רשות הגירה לאדמות החדשות. מתן אדמת הגאלים שמעבר לאלפים לחיילים הוותיקים חייב למעשה את רומא לצאת למלחמה חדשה. הצעת החוק גם הבטיחה למריוס שליטה מתמדת במדינה, כיוון שלא קבעה גבולות זמן מוגדרים למשרתו כמבצע החוק ואפשרה לו להיבחר לקונסול שנה אחר שנה.

חוק שני שאותו הציע סטורנינוס היה הוזלת מחיר התבואה עבור תושבי העיר רומא מ-61/3 אסים ל-6/‏5 אס (סבסוד כמעט מלא) במטרה להעמיד לצדו את מעמד הפלבס. בנוסף ביצעו השלושה שורה של מהלכים לפיוס מעמד הפרשים - בעלי ההון, שכללו בין השאר הגברת כוח השופטים שנבחרו ממעמד זה.

ההצבעה לשני חוקים אלה באספות העם לוותה באלימות ואי סדרים. חוקים אלה התקבלו בסופו של דבר, בזכות התמיכה העצומה של חייליו לשעבר של מריוס. במהלך ההצבעה נוסף לחוק חלוקת האדמות סעיף שקבע שכל סנאטור שלא יישבע אמונים לחוק, יגורש מהסנאט. כל הסנאטורים נשבעו, מלבד קווינטוס מטלוס, אויבו הוותיק של מריוס וממנהיגי סיעת האופטימאטים. הלה בחר לשמור על כבודו ולעזוב את מולדתו מאשר להישבע לחוק זה. עם גלותו מרומא של אויבו משכבר הימים וחקיקת סדרת החוקים שהיו אמורים להוביל להגשמת מדיניותו, נראה היה שמריוס הגיע לשיא כוחו, כשכל שאיפותיו ותוכניותיו התגשמו.

נפילתו של מריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשיא הצלחתה של הסיעה הפופולארית, נוצר קרע בין מנהיגיה הבולטים, מריוס ובן בריתו הוותיק סטורנינוס. לפי מומזן, הקרע בין שני אישים שונים אלו היה בלתי נמנע ונבע, ברובו, מאופיים המנוגד: מריוס היה מדינאי לא מנוסה, מורגל בדרכי המחנה הצבאי וחסר גינוני האצולה, בעוד שסטורנינוס היה פוליטיקאי ומדינאי מוכשר, אולם דמגוג, בן למשפחת אצולה, שעליית מריוס, "האדם החדש", לעמדה כה גבוהה, חרתה לו‏[16]. הסיבה המידית לקרע הייתה כישלון ביצוע תוכניתם הפוליטית, שנתקלה בקשיים רבים. הקשיים נבעו בין השאר מאי יכולתו של מריוס להנהיג את מפלגתו, התנגדותם של אזרחי רומא להשוואת הזכויות של האיטלקים וחוסר האמון של בעלי הממון במהלך זה, חוסר אמון שהתגבר כתוצאה ממהומות הרחוב והאלימות הרבה של הפלבס שהונהגה על ידי סטורנינוס.

בעוד שמריוס ניסה להעמיד פנים של יחס של כבוד למעמד האצולה והפרשים, התעלמו סטורנינוס וגלאוקה משני מעמדות אלו ונשענו רק על תמיכת הפלבס. ניסיונותיו של מריוס להשיג תמיכה מהאצולה העמיקו את הקרע בינו ובין יתר מנהיגי סיעתו. עד מהרה הפכו חילוקי הדעות למעשיים. בשנת 100 לפנה"ס הפר סטורנינוס את שיתוף הפעולה עם מריוס והעמיד את עצמו לבחירה לטריבון של השנה הבאה. במקביל התמודד גלאוקה על משרת הקונסולט של השנה הבאה. המערכת הפוליטית הפכה לאלימה במהלך פרשת גראקכוס המזויף: רמאי שהעמיד עצמו למשרת הטריבון בטענה שהוא בן למשפחת גראקכוס, הושלך לכלא, אך שוחרר משם בכוח על ידי הפלבס, בניגוד לפקודתו של מריוס, ואף נבחר לטריבון.

שיא נוסף בהידרדרות המערכת הפוליטית היה רצח מועמד האופטימאטים לקונסולט של שנת 99 לפנה"ס על ידי המון זועם, כנראה בהשפעתו של סטורנינוס. אירוע זה הוביל לקרע גלוי בין שתי הסיעות, והתגייסות של כמעט כל חברי האצולה לפעילות פוליטית. לבקשת הסנאט לעמוד בראש הכוח שהעמידו האופטימאטים נענה מריוס בחיוב.

ב-10 בדצמבר 100 לפנה"ס (מועד כניסת הטריבונים לתפקידם לפי המסורת הרומאית), התנגשו הכוחות של האופטימאטים, שכללו כמעט את כל חברי הסנאט וכוח צבאי של לגיון שגויס מתוך האצולה בהנהגת מריוס, בכוחות הסיעה הפופולארית בראשות סטורנינוס (שתוגברו בעבדים משוחררים) ברחבת השוק הגדול. זה היה הקרב הראשון בתולדות רומא שנערך בין אזרחיה בתוך העיר עצמה ומריוס הוביל את האופטימאטים לניצחון. הפופולארים נדחקו אל עבר הקפיטול ואולצו להיכנע.

כל השבויים, ביניהם סטורנינוס, גלאוקה, שני מגיסטראטים רומאים גבוהים נוספים ומספר גדול של בני המעמד העליון של רומא, נטבחו על ידי כוחות האופטימאטים, הסיעה הפופולארית איבדה את מנהיגיה ולמעשה את רוב כוחה. לא ברור אם מריוס רצה לבצע את הטבח המתקרב, אך בשלב זה רצונו כבר לא היה חשוב והשליטה באירועים חמקה ממנו. כתוצאה מאירועי דמים אלה נהרס מעמדו ואבדה יוקרתו של מריוס. מצד אחד הוא איבד את כל האמון והתמיכה שהיה לו בקרב הפופולארים ואת היוקרה שהייתה לו בעיני הפלבס. מצד שני האופטימאטים ומעמד האצילים התכחשו לו זה מכבר בשל מוצאו הנחות, עמידתו במשך שנים בראש הסיעה הפופולארית ומאבקו הפוליטי האכזרי נגד מפקדו לשעבר מטלוס, יקיר האריסטוקרטיה. הסימן המובהק ביותר להידרדרות מעמדו של מריוס היה חזרתו של מטלוס באותה שנה לרומא. מריוס נמנע מהתמודדות למגיסטראטיות של שנת 98 לפנה"ס והעדיף לעזוב את רומא ואיטליה לארצות המזרח לזמן מה ולא לחזות בחזרתו של אויבו המר ובירידת קרנו שלו‏[17].

בשמונה השנים הבאות, לאחר חזרתו לרומא, ניסה מריוס ללא הצלחה להיבחר לקונסולט השביעי שלו אך נכשל. במקביל לניסיונות כושלים אלה הדרדר עוד יותר מעמדו בשל סדרה של משפטים פוליטיים שנערכו נגדו. גם ניסיונותיו להיבחר למשרה היוקרתית של הקנסור נכשלו והוא הצליח להתמנות רק לחבר בקולגיום האוגורים (אחד ממסדרי הכוהנים ברומא).

בזמן מלחמת האיטלקים ברומא (בין השנים 88-91 לפנה"ס) השתתף מריוס בקרבות וזכה להצלחה צבאית רבה, אבל לא הצליח להחזיר לעצמו את יוקרתו ומעמדו הקודמים. את התהילה קצר סגנו לשעבר, סולה, בזכות שורה של ניצחונות מרשימים בדרום איטליה שסיימו הלכה למעשה את המלחמה. ניסיונו של מריוס לזכות בקונסולט של שנת 88 לפנה"ס, על מנת לנהל את המלחמה נגד מיתרידטס השישי, מלך פונטוס נכשל. במקומו נבחר סולה, סגנו לשעבר, שהפך ליריבו הפוליטי.

שנותיו האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת האזרחים הרומית, והגליית מריוס מרומא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל ראש וחזה של לוקיוס קורנליוס סולה, סגנו לשעבר של מריוס שהפך לאויבו המר ביותר. הפסל נוצר כנראה בתקופת אוגוסטוס, מוצג במוזיאון גליפטוטק, מינכן.

בשנת 88 לפנה"ס הוציא הטריבון פובליוס סולפיקיוס רופוס, דמגוג, ומנהיגה של סיעה עצמאית בפוליטיקה הרומית, שורה של תקנות מהפכניות. האצולה, בראשות הקונסול סולה, הכריזה על חגיגה דתית שלא כסדרה וכך הצליחה לבטל את ההתכנסות של אספות הפלבס לדון בתקנות אלה (כיוון שלפי המסורת הדתית אספות עם לא יכולות להתאסף בעת חגיגה דתית). רופוס הצית בתגובה מהומות קשות שאיימו על חיי הקונסולים וסולה נאלץ, לפי גרסאות שונות, להימלט לביתו של מריוס כדי להציל את חייו. כתוצאה מלחץ זה ביטלו הקונסולים את החגיגות, התקנות של רופוס עברו וסולה יצא מרומא אל מחנותיו בקמפניה, שם צרו הלגיונות על העיר נולה, שריד למלחמת האיטלקים.

רופוס, שפחד שסולה ינצל את כוח צבאו וינקום בו, החליט לנתק את מקורות כוחו של סולה ולהעביר את השלטון בצבא לידי מריוס. בהחלטה יוצאת דופן של אספת הפלבס, על פי הצעתו של רופוס, מונה מריוס לפיקוד יוצא מן הכלל, בעלת שלטון פרוקונסולרי על הצבא בקמפניה ועל הפיקוד העליון במלחמה במיתרידטס.

סולה רצח את שליחי המדינה שהגיעו להודיע לו על החלפתו וצעד עם ששת לגיונותיו לעבר רומא במטרה לכבשה. כוחותיהם הקלים של מריוס וסולפיקיוס לא הצליחו לעצור את סולה ורומא נכבשה, לראשונה בתולדותיה, על ידי כוחות צבאיים שלה עצמה. הניסיונות של מריוס לגייס את העם ואף להבטיח לעבדים חופש תמורת לחימתם נכשלו. הוא ברח מרומא, והוצא מחוץ לחוק בהחלטת אספת העם והסנאט‏[18]. בן בריתו רופוס נתפס ונהרג וסולה זכה בשליטה מוחלטת על העיר.

מריוס, ששליחיו של סולה דלקו אחריו, עלה על ספינה באוסטיה כדי לברוח לאפריקה. מחסור בצידה ורוחות גרועות הכריחו אותו לחנות ליד המושבה הרומית של מינטורנא ליד שפך הנהר גריליאנו, שם ננטש על ידי הספנים. רשויות מניטורנא אסרו אותו, שחררו אותו ואחר כך שלחו אותו בספינה לאי איסקיה, שם התאחד עם שאר המגורשים מרומא. מאיסקיה עברו מריוס ותומכיו אל חופי אפריקה, לפרובינקיה הרומאית, אולם כניסתם אליה נאסרה על ידי הנציגים הרומאיים במקום והם המשיכו לנומידיה, והתמקמו באי הקטן של קרקינא (המזוהה עם אחד מאיי קרקנה התוניסאים של ימינו).

בינתיים ברומא אפשר סולה לבחירות לקונסולט של שנת 87 לפנה"ס להתקיים כסדרן. שני הקונסולים שנבחרו היו גנאיוס אוקטאוויוס, איש שמרן וחבר בסיעה האופטימית ולוקיוס קורנליוס קינה, אחד ממתנגדיה החריפים של האצולה. סולה, לאחר שביצע מספר שינוים חוקתיים, השביע את הקונסולים החדשים לתיקונים אלה, מינה כמה ממקורביו לפיקוד על הכוחות שנשארו באיטליה (ביניהם מטלוס פיוס בסאמניום, ואפיוס קלאודיוס פולכר מול חומות נולה), ויצא בראשות לגיונותיו אל יוון על מנת להלחם במיתרידטס.

המשך מלחמת האזרחים והקונסולט השביעי של מריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

"מריוס בין חורבות קרתגו", יצירתו של הצייר האמריקאי בן המאה ה-19 ג'ון ונדרלין. השראתו של ונדרלין נבעה, ככול הנראה, מהציטוט המיוחס למריוס על ידי פלוטארכוס, לאחר שכניסתו של הראשון לפרובינקית אפריקה נדחה על ידי נציגי רומא: "אמור לו, שראית את גאיוס מריוס והוא יושב כגולה על עיי קארתגו"‏[19]. נראה שהציור מנסה גם להציג את ההקבלה שערך פלוטארכוס בין מריוס, המצביא המפורסם שירד מגדולתו והפך לפליט חסר כל ובין קרתגו, עיר המסחר הגאה שנחרבה על ידי רומא.

לאחר שסולה יצא בראש צבאו למזרח, החל קינה במאבק פוליטי להשבת מריוס וחבריו לרומא ולהחזרת חוקי סולפיקיוס. ניסיון החקיקה נתקל בתגובה אלימה של סיעת האצולה, בראשות חברו לקונסולט אוקטביוס, וקרבות הרחוב האלימים (שלפי המסורת נהרגו בהם עשרת אלפים איש) הביאו להגליית קינה ותומכיו מהעיר.

הגולים מיהרו לגייס צבא מבני הברית האיטלקים ומגדודי הצבא הרומי שחנה בקמפניה. מריוס, שכנראה היה בקשר קבוע עם קינה, ניצל את ההזדמנות וחזר לאיטליה עם כח של כ-500 איש, שהיה מורכב בעיקר מעבדים משוחררים ושכירי חרב נומידים. באיטליה הצליח מריוס לאסוף אל דגלו כששת אלפים חיילים: פליטים פוליטיים, עבדים משוחררים, וחיילים מקרב בני הברית האיטלקים. לצד הכוח היבשתי גייס מריוס צי של ארבעים אוניות אותן הציב בשפך הטיבר, על מנת לעצור את אספקת התבואה לרומא שנעשתה באמצעות אסדות. מריוס התאחד עם קינה, הכיר בו בתור הקונסול החוקי (למרות שבעיר רומא נבחר כבר קונסול אחר במקומו) וקינה מסר בידיו את הפיקוד על צבאו וסמכות פרוקונסולרית.

מצבה של הממשלה החוקית היה בכי רע. כוחותיה הצבאיים היו מפוזרים: במזרח בהנהגת סולה ובדרום איטליה בקרבות נגד סמאניטים. עמדתו של כוח צבאי נוסף בהנהגתו של גנאיוס פומפיוס סטראבו לא הייתה ברורה. כוח זה הגיע מצפון איטליה, התייצב מול חומות רומא אך נתן למורדים להקיף את חומות העיר. צבא המורדים התפצל לשלושה חלקים, כאשר חלק אחד בראשות קינה התמקם בצד הימני של הטיבר, חלק שני בהנהגת קווינטוס סרטוריוס התמקם בצדו השמאלי וכוחו של מריוס התקדם במעלה החוף לכיון אוסטיה וכבש את היישובים ששוכנים עליו. לאחר שכבש את אוסטיה בזזו כוחותיו את העיר.

סטראבו המשיך במשחק הכפול - נלחם למראית עין בכוחות המורדים אך לרוב לא נקט בפעולה כלשהי. הממשלה, שנזקקה לכוחות חדשים, הכריזה על מתן זכויות אזרח רומיות לכל הקהילות האיטלקיות שמרדו בהם (ובכך מחקו את כל הישגי הרומים במלחמה האיטלקית). הממשלה הצליחה לגייס בצעד זה רק כעשרת אלפים איש. בלית בררה נקראו מטלוס פיוס וצבאו לנטוש את המלחמה בסאמניום, ולבוא לרומא. מריוס וקינה, בתגובה, העניקו לסמאניטים את כל דרישותיהם הפוליטיות וגייסו לעצמם חיל עזר סמאניטי.

מריוס המשיך בטקטיקה של ניתוק רומא מדרכי האספקה, הוא כבש את אריניום, חסם את הטיבר והשתלט על כל היישובים שחלשו על המבואות היבשתיים לרומא. הרעב החל להתפשט בעיר, ומגפות הכו בצבאות הממשלה ובכוחותיו של סטרבו וגבו מחיר של אלפי קורבנות. כוחות הממשלה שתוגברו בצבאו של מטלוס ושרידי כוחותיו של סטראבו (שמת במגפה) נפגשו עם מחנה המורדים מול הגבעות האלבניות האיטלקיות. חיילי הממשלה הפגינו חוסר רצון מובהק להלחם ומטלוס נסוג איתם בחזרה לעבר העיר. הצבאות של מריוס וקינה הגיעו לשערי העיר. עריקות של חיילים ממחנה הממשלה הלכו וגברו ואפילו עבדי רומא החלו לברוח לצבאו של מריוס שהבטיח להם חרות. בלית בררה נכנעה הסיעה השלטת בעיר לפני מריוס וקינה, כאשר בקשתה היחידה היא הימנעות המנצחים מטבח המוני.

שערי העיר נפתחו, קינה צעד בראש לגיונותיו לתוכה ואילו מריוס התעקש שיסירו מעליו את הנידוי שהטיל סולה. עם הסרת החרם נכנס מריוס לעיר והחל במרחץ דמים שנמשך ברומא לבדה עשרה ימים ובאיטליה כולה מספר חודשים. החשובים והבולטים בין מנהיגי האופטימאטים הוצאו להורג ורכושם הוחרם. ביניהם הקונסול אוקטביוס, עשרות קונסולים לשעבר, עשירי רומא, מצביאים מפורסמים, בני בריתו לשעבר של גאיוס עצמו ועוד עשרות אחרים. מריוס אפילו לא טרח להעמידם למשפט ובאמצעות פלוגות שהורכבו מעבדים לשעבר טבח במיטב אצולת רומא. מעשיו של מריוס החרידו אפילו את בני בריתו הפופולארים, קינה וסרטוריוס, אולם גם הם פחדו מידו של זה וקינה אף בחר במריוס להתמודדות יחד איתו על הקונסולט של שנת 86 לפנה"ס.

נקמתו של מריוס הושלמה, הוא חזר לשלוט על רומא, הרג ונקם במעמד האצילים שמעולם לא קיבל אותו והשיג את הקונסולט השביעי אליו שאף במשך 13 השנים שקדמו למאורעות אלו.

מותו של מריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאיוס מריוס מת במיטתו ב-13 בינואר בשנת 86 לפנה"ס והוא בן 71 במותו, שבועיים בלבד לאחר מינויו לקונסול בפעם השביעית. לפי פלוטארכוס מותו נבע משילוב של לחץ נפשי ופיסי ואורח חיים שלא הלם את גילו; בימיו האחרונים סבל מריוס, מהזיות, סיוטים, נדודי שינה, החדשות על הצלחותיו של סולה במלחמה במזרח הטילו עליו אימה והוא בילה רבים מלילותיו וימיו במשתאות ובשיכרות שהזיקו לבריאותו‏[20]. מומזן סבור שמסע הרציחות שעליו הורה מריוס דרדר את מצבו הנפשי והוא היה הגורם לסיוטיו, נדודי השינה שלו והשתכרותו התכופה‏[21]. פלוטארכוס מוסר בשם פוסידוניוס, שבסופו של דבר הגורם הישיר למותו של מריוס הייתה דלקת קרום הריאה, שהתפרצה והוחמרה בשל הסיבות שהוזכרו לעיל‏[20]. לבסוף נפל מריוס למשכב שנמשכה שבוע עד מותו, קודח מדלקת ומאשליות בהן הוא דימה את עצמו בשדה הקרב במזרח, מפקד על המלחמה במיתרידטס בה הוא כה חשק‏[20]. למרות כול הישגיו הצבאיים והמדיניים, נראה שמריוס מת כאיש שבור וממורמר, כפי שפלוטארכוס מנסח זאת במילים הבאות‏[20]:

"אף-על-פי שמלאו לו עכשיו שבעים שנה, ואף על-פי שהיה האיש הראשון שנבחר שבע פעמים לקונסול, ואף-על-פי שביתו ועשרו היו מספיקים למלוכות רבות - היה קובל על מזלו שעליו למות בלא עת, לפני שתאוותו בידיו"

– פלוטארכוס, מריוס, מ"ה.

מורשתו ודמותו של מריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורשתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאיוס מריוס היה בין המהוללים שבמצביאי רומא הודות לכישרונותיו הצבאיים וניצחונותיו האדירים ובין השנואים שבמנהיגיה הפוליטיים עקב מרחץ הדמים אותו כפה על רומא בשנותיו האחרונות. מסע הנקמה של מריוס ותומכיו במעמד האצולה הרומית הסתיים עם מותו (למעט כמה ספיחים). סרטוריוס, אחד ממנהיגיה המתונים של סיעת הפופולארים, הוציא להורג את כל הפלוגות של מריוס שלקחו חלק בטבח. עם מותו של מריוס הפך קינה למעשה לשליט יחידי של איטליה וכוחו ביטל כל כוח אחר ברומא.

למריוס ולמעשיו הייתה השפעה מרחיקת לכת על הרפובליקה הרומית, אולי המכריעה ביותר מאז היווסדה. בטווח הקרוב, מאבקו האכזרי בממשלה החוקית והעלתם של קינה והפופולארים לשלטון הניעו את גלגלי מלחמת האזרחים שפרצה מחדש עם שובו של סולה מהמזרח. אכזריותו הרבה, ומרחץ הדמים שערך באצולה הרומית הבטיחו את הנקמה העקובה מדם של סולה ומפלגת האצילים, עם עלייתם בחזרה לשלטון.

על מנת לאפשר למריוס להיבחר לקונסול מספר פעמים באופן רציף, הופר החוק הרומי. התנהלות זו הייתה תקדים מסוכן ומצביאים אחרים חיקו אותה ושינו גם הם את החוק למטרותיהם הפוליטיות. כתוצאה ישירה מצרכי מריוס ומצרכי מתנגדיו לחיילים במלחמת האזרחים קיבלו רבים מתושבי איטליה זכויות אזרח רומיות. זה היה שיאו של התהליך שבו הפכה הרפובליקה הרומית ממדינה רומית ששולטת על איטליה למדינה איטלקית שכל הקהילות האיטלקיות בה בעלות זכויות אזרחים רומיות.

התמורה הגדולה ביותר שחולל מריוס הייתה ללא ספק הרפורמה הצבאית שערך. לבד מהשינויים הטקטיים והמבניים בצבא שהעלו את רמתו, היה מריוס אחראי להפיכת הצבא מצבא חובה של אזרחי רומא הנאמנים לרפובליקה לצבא התנדבותי של חיילים שכירים ומקצועיים, הנאמנים למצביאם. המפקד הצבאי הפך לכוח פוליטי מרכזי, נוצר מעמד צבאי ונפתחה הדלת לתקיפים אחרים שבאו בעקבותיו. מצביאים אלו שכוחם נשען על צבאם הצליחו להשתלט על הרפובליקה ולהביא לביטולה. בין האחראים להתבטלות המשטר הרפובליקני אפשר למנות לפי הסדר הכרונולוגי את: מריוס, סולה, פומפיוס, יוליוס קיסר ולבסוף אוגוסטוס.

דמותו של מריוס בהיסטוגרפיה העתיקה והמודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיני היסטוריונים רבים נחשבת דמותו של מריוס כמורכבת ומלאת ניגודים. היסטוריונים שונים ניסו להסביר את הניגודים הבולטים בין מריוס המצביא המוצלח וגיבור הרפובליקה הרומית, לבין מריוס המדינאי הגרוע והידוע לשמצה בשל אכזריותו. מומזן מתאר את מריוס כמנהיג צבאי מעולה, בעל יכולות ארגון מרשימות. בנוסף הוא מתאר אותו כאדם הנרתע משוחד, שופט חסר פניות, מצביא שחילק את שלל המלחמה בהגינות ושהיה בעל יכולת לקנות את לבם ואהבתם של חייליו בכוח הנהגתו בלבד. מריוס מוצג כאדם שלא ידע פחד מאויביו ולא היסס להלחם בהם. יחד עם זה, תכונות האופי שהתאימו להנהגת צבא, לא התאימו במישור המדיני. מומזן חוזר על דברי המקורות העתיקים הטוענים כי מנהגיו הכפריים, קולו הצווחני, מבטו הפראי, אמונותיו הטפלות וקבלת החלטות תוך כדי התייעצות במגידי עתידות עמדו למריוס לרועץ (יש לציין שמחקרים אחרונים טוענים שמריוס היה בן מעמד הפרשים).

מריוס, לפי מומזן, היה עוף מוזר בקרב האצולה הרומית, חסרו לו הגינונים והתחכום שהבטיחו הצלחה במישור המדיני. האצולה לגלגה ובזה ל"אדם חדש" בעל תיאבון גדול לשתייה חריפה, שחי בצניעות, והיה חסר כל ידע בעריכת נשפים או בעריכת סעודות (לפי תיאור אחד מאשימים את מריוס בשכירת טבח גרוע). מריוס ידע רק לטינית, דבר שחייב את אצילי רומא המתוחכמים לאסור על השימוש בשפה היוונית בקרבתו. כפי הנראה סבל מריוס מעקיצותיהם ומיחסם המזלזל של אצילי רומא, שראו בו לא יותר מאשר אדם חדש שדרך מזלו. לפי מומזן, חזרתו של מריוס ממלחמות הקימברים עטור תהילה, והתשבחות שלהם זכה בזכות הניצחון הן מהעם והן מהאצולה, סחררו את ראשו של בן איכרים זה וגרמו לו להאמין ביכולתו לתקן את כל קלקלות רומא.

מריוס מתואר לפעמים במקורות העתיקים כפוליטיקאי דו פרצופי, אדם המנסה להשיג את תמיכתם של כל הצדדים יחד. תיאור אחד של פלוטארכוס מציג את מריוס עובר מחדר לחדר בביתו, שבחדר אחד הוא נושא ודן עם סטורנינוס נציג הפופולארים על אמצעים להיאבק בסנאט, ובחדר השני עם נציגי האופטימאטים על אמצעים להיאבק בסטורנינוס ותומכיו‏[22]. מומזן שולל את נכונותו ההיסטורית של תיאור זה, אולם סבור שרוח הדברים בהם הוא נכתב מציגה באופן מושלם את אופיו של מריוס‏[23].

מרגע עלייתו של מריוס לקונסולט השביעי הוא מתואר כזקן מריר וכרוצח חסר רחמים, שבהתקף של זעם נקם באכזריות רבה על כל העוולות המדומים והאמיתיים שנגרמו לו בידי מעמד האצולה. בחברה מעמדית וסגורה כמו רומא הרפובליקנית, המעבר בין שכבה תחתונה לשכבה עליונה יותר ובפרט בשכבות הגבוהות ביותר של החברה, לווה בתרעומת ובבוז מצד השכבות הגבוהות, שהופנו לעבר האנשים שטיפסו בין המעמדות.

ההיסטוריון צבי יעבץ טוען שהמכשולים והקשיים שהעמידו האריסטוקרטים בדרכו של מי שניסה לפרוץ למעגלם הסגור, יצרו קווי דמיון בין אנשים שהיו "אנשים חדשים"‏[24]. לפי הנחה זו של יעבץ אפשר לתאר את מריוס כאדם הנוטה להתפאר כל הזמן במידותיו הטובות ובמידות אבותיו כדי לכפר על חוסר ייחוס אבות, אדם שחי במתח קבוע, בעל רגישות גבוהה לדעה של מעמד האצולה עליו, וחי בפחד מתמיד מפני כישלון, ביודעו שרק הצלחה מתמדת עומדת לו לזכותו.

מריוס כנראה חש התמרמרות ועלבון בגלל אי קבלתו לשכבת האצולה. הביטוי הטוב ביותר לרגשות מריוס כלפי שכבה זו ניתן אולי לראות בדברים שסאלוסטיוס מיחס לו את אמירתם‏[25]:

"הם בזים לי (מריוס) בגלל היותי חדש, ואני בז להם בגלל רשלנותם. אם בצדק הם בזים לי, הם בזים גם לאבותיהם, שפרסומם, כמו פרסומי, הוא תולדה של שלמות מידותיהם. האריסטוקרטים שזכו במה שזכו הודות לגבורתם של אחרים, עינם צרה בי, מפני שאינני בן להורים נכבדים ואצילותי חדשה היא. אך לרכוש את האצילות לראשונה, דבר גדול יותר הוא מאשר להשמיץ את האצילות שעברה בי בירושה. אני אינני יכול להביא בתורת המלצה את האיקונות, הקונסולאטים ואת הטריומפים של אבות-אבותי. אבל אם יש צורך בכך, אוכל להציג את אותות ההצטיינות הצבאיים שרכשתי ואת הצלקות על חזי. זה ייחוסי, זאת אצילותי."

– סאלוסטיוס, מלחמת יוגורתה, פ"ה.

ופלוטארכוס טוען‏[26]:

"אז הבין גם התמים שברומיים ששלטון העריצות לא בטל, אלא החליף את עורו בלבד. מריוס היה אכזר מתחילתו, ולא שינה את טעמו שעה שהגיע לשלטון אלא הטיל בו מרה יתירה."

– פלוטארכוס, סולה, ל'.

לסיכום, דמותו ההיסטורית של מריוס, כפי שהיא משתקפת על ידי ההיסטוריונים השונים, היא של מנהיג צבאי מוכשר, מדינאי גרוע, אדם שלשווא ניסה לחדור אל המעגל הסגור של האצולה, אך לא הצליח להתגבר על מעמדו הנחות והיותו "אדם חדש" ובשנותיו האחרונות התפרצה שנאתו וכילה זעמו בבני מעמד זה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Plutarch's Lives. Translated by Bernadotte Perrin. The Loeb Classical Library, 1914-1926. Online version in Lacus Curtius..
  • T.F. Canney, A biography of C. Marius: An inaugural lecture given in the University College of Rhodesia and Nyasaland. Proceedings of the African Classical Associations. 1960. 76 pp.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 פלוטארכוס, מריוס, 3.
  2. ^ שצמן, עמ' 367.
  3. ^ פלוטארכוס, מריוס, 4.
  4. ^ מומזן, כרך ב', עמ' 402. מומזן אינו מפרט על סמך אלה עדויות הוא מסתמך.
  5. ^ שצמן, עמ' 236. שצמן, שמסתמך על חיבורו של קיקרו, "על החוקים", מפרט ומסביר שחוקי מריוס אסרו גישה לשבילים המגודרים שהובילו למקום ההצבעה, מה שמנע לחץ על הבוחרים.
  6. ^ פייג-וישניא, עמ' 148. וישניא מעלה שני נימוקים נגד הפרשנות המקובלת; אחד, שתקנת מריוס נגעה לאסיפות שעסקו במטרות שפיטה ולא בבחירות, ושניים, שפרשנות זאת מתבססת על ההנחה שהמצביעים חרטו את שמות המועמדים על לוחיות ההצבעה סמוך למועד ההצבעה, הנחה שהיא טוענת שהיא שגויה.
  7. ^ R.J.Evans, Gaius Marius, A Political Biography, Pretoria, 1994, pp. 77
  8. ^ L.Keppie, The Making of the Roman Army. From Republic to Empire, London, 1988, pp.42
  9. ^ R.J.Evans, Gaius Marius, A Political Biography, Pretoria, 1994, pp. 75
  10. ^ אדוארד לוטוואק, האסטרטגיה רבתי של האימפריה הרומית, תרגום: ברוך קורות, הוצאת משרד הביטחון, 1982 ע"מ 58-59
  11. ^ R.J.Evans, Gaius Marius, A Political Biography, Pretoria, 1994, pp.75-76
  12. ^ נוריה כנראה הייתה ממוקמת באזור הגבול בין אוסטריה לסלובניה המודרניות, בתחום שטחה של קרינתיה האוסטרית, אם כי מיקומה המדויק אינו ידוע.
  13. ^ מומזן, כרך ב', עמ' 393.
  14. ^ מומזן, כרך ב', עמ' 403.
  15. ^ מומזן, כרך ב', עמ' 409. היפרבולוס היה מדינאי אתונאי בן המאה ה-5 לפנה"ס שנחשב לדמגוג והיה, כנראה, האחרון שהוגלה מאתונה בנוהל האוסטרקיזם.
  16. ^ מומזן, כרך ב', עמ' 412.
  17. ^ מומזן, כרך ב', עמ' 415.
  18. ^ שצמן, עמ' 367. שצמן אינו מפרט איזה מאספות העם היא שזאת שהצביעה על הוצאתם מחוץ לחוק של מריוס וחבריו אולם סביר להניח שזו הייתה אספת הקנטוריות כיוון שזו הייתה היחידה בעלת סמכות לשפוט במקרים בהם העונש הוא מוות, עונש שרבים מחבריו של מריוס ספגו שנתפסו.
  19. ^ פלוטארכוס, מריוס, מ'.
  20. ^ 20.0 20.1 20.2 20.3 פלוטארכוס, מריוס, מ"ה.
  21. ^ מומזן, כרך ב', 413.
  22. ^ פלוטארכוס, מריוס, ל'.
  23. ^ מומזן, כרך ב', 413, מומזן אף משווה את הסיפור לקומדיה של אריסטופנס.
  24. ^ יעבץ, עמ' 81.
  25. ^ סאלוסטיוס, מלחמת יוגורתה, 85. הציטוט מתוך: יעבץ, אז ועתה – היסטוריה ורוח הזמן, עמ' 82. יעבץ מביא את תרגומו של חיים וירשובסקי, שמתמצת את דברי מריוס ולא מוסרם במלואם כבמקור אלא את רוחם בלבד, כיוון שהנאום המלא ארוך ומכיל גם נושאים אחרים. תרגומה של שרה דבורצקי, לעומת זאת, שלם.
  26. ^ פלוטארכוס, סולה, 30. דברים אלה כותב פלוטארכוס בביוגרפיה של סולה, אויבו המר של מריוס, כאשר הוא עורך השוואה בין מעשי הזוועה של שני המצביאים.
ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg