פס התעבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פס התעבות הינו שובל שמשאיר מטוס סילון בעת טיסתו בגובה רב באטמוספירה.

שובלים אלו הם עננים המורכבים מגבישי קרח. צורתם ומשך קיומם תלויים בטמפרטורה ובלחות היחסית בגובה שבו המטוס טס.

הדלק שבו נעשה שימוש במטוסי הסילון הוא פחמימן. כאשר הוא נשרף הוא פולט פחמן דו-חמצני ואדי מים כחלק מהתהליך הכימי. הגזים נפלטים מן המטוס כאלומה אשר נוצרת בחום רב. המטוס טס בגובה רב שם הטמפרטורה נמוכה מ-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס^[1]. האלומה מספיקה להתפשט מעט מאוד לפני שהיא קופאת והופכת לענן גבישי קפוא. אלומה זו היא למעשה פס ההתעבות.

לפסי ההתעבות יש משמעות צבאית חשובה. כאשר מטוס סילון טס בגובה מסוים בשטח האויב; האויב עלול להבחין במטוס וליירט אותו ביתר קלות. לכן חשוב לדעת את תנאי האטמוספירה כדי לדעת באיזה גובה כדאי לטוס על מנת שלא ייווצרו פסי התעבות ובכך לא להיתפס על ידי האויב. כך למשל, יש גובה מסוים שבו נוצרים עננים באופן טבעי, כלומר כאשר מטוס סילון טס בגובה כזה לא ניתן לדעת בבירור אם השובל שייך למטוס או לענן. אולם, ישנם גבהים שעננים לא יכולים להתקיים באופן טבעי וניתן לדעת בוודאות על טיסת סילון באזור.

[עריכה] תוחלת החיים של פס ההתעבות

מספר גורמים עשויים להשפיע על משך קיומו של פס ההתעבות:

• רוחות: מפזרות את הענן תוך זמן קצר למרחב הגדול עד להיעלמותו.
• ערבול האוויר: באוויר יש מערבולות קטנות המכונות "ערבולויות" או טורובולנטיות. אלו מביאות את הענן לערבול מהיר עם האוויר במרחב עד שפס ההתעבות נגוז.
• טמפרטורה ולחות: מביאות את פסי ההתעבות לידי המראה, כלומר, מעבר ישיר ממוצק לגז. ככל שהסביבה לחה יותר כך משך קיומו של השובל ארוך יותר.

מטוס משאיר שובלים מעל אנטארקטיקה

שובלי התעבות מעל אזור עם תנועת מטוסים מרובה

תמונת לווין של פסי התעבות

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ NASA, Contrail Education FAQ

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פס התעבות