פס התעבות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסי התעבות אשר נוצרו על ידי A380

פס התעבות הינו שובל שמשאיר מטוס סילון בעת טיסתו בגובה רב באטמוספירה.

שבלים אלו הם עננים המורכבים מגבישי קרח. צורתם ומשך קיומם תלויים בטמפרטורה ובלחות היחסית בגובה שבו המטוס טס.

סיבת היווצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדלק שבו נעשה שימוש במטוסי הסילון הוא פחמימן. כאשר הוא נשרף הוא פולט פחמן דו-חמצני ואדי מים כחלק מהתהליך הכימי. הגזים נפלטים מן המטוס כאלומה אשר נוצרת בחום רב. המטוס טס בגובה רב שם הטמפרטורה נמוכה מ-40 מעלות צלזיוס מתחת לאפס‏[1]. האלומה מספיקה להתפשט מעט מאוד לפני שהיא קופאת והופכת לענן גבישי קפוא. אלומה זו היא פס ההתעבות.

תוחלת החיים של פס ההתעבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר גורמים עשויים להשפיע על משך קיומו של פס ההתעבות:

  • רוחות: מפזרות את הענן תוך זמן קצר למרחב הגדול עד להיעלמותו.
  • ערבול האוויר: באוויר יש מערבולות קטנות המכונות "ערבולויות" או טורובולנטיות. אלו מביאות את הענן לערבול מהיר עם האוויר במרחב עד שפס ההתעבות נגוז.
  • טמפרטורה ולחות: מביאות את פסי ההתעבות לידי המראה, כלומר, מעבר ישיר ממוצק לגז. ככל שהסביבה לחה יותר כך משך קיומו של השובל ארוך יותר.

חשיבות צבאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפסי ההתעבות יש משמעות צבאית חשובה. כאשר מטוס סילון טס בגובה מסוים בשטח האויב; האויב עלול להבחין בפסי ההתעבות שמייצר המטוס וליירט אותו ביתר קלות. לכן, חשוב לדעת את תנאי האטמוספירה כדי לדעת באיזה גובה כדאי לטוס, על מנת שלא ייווצרו פסי התעבות המגלים את מיקום המטוס לאויב. החשיבות הגבוהה ביותר הינה בתחום טיסות הריגול והצילום בגובה רב, כפי שביצעו (וחלקם מבצעים עד היום) מטוסי U-2, מיג 25 ("פוקסבט") ומטוס ה-SR-71 ("הציפור השחורה").

תמונות נוספות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]