קהילת יהודי ליון
קהילת יהודי ליון היא אחת מהקהילות הבולטות ביהדות צרפת אשר מתגוררת בליון מימי קדם, עם הגעתם לאזור של מהגרים מהמזרח לצורכי מסחר. למרות שמהמאות ה-15 ועד ה-18 והרדיפות במהלך מלחמת העולם השנייה הובילו לירידה במספר בני הקהילה, בליון עדיין מתקיימת קהילה משמעותית שהתחדשה בעקבות הגעתם של יהודים מצפון אפריקה.
העת העתיקה וימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ראשית הקהילה היהודית של ליון בימי קדם, היא שגשגה מאז ועד אמצע ימי הביניים. בתקופת הרנסאנס הקרולינגי, אגוברד ואמולון כתבו עליהם באופן שלילי.[1]
יהודי ליון, היו מוערכים על ידי הקיסר לואי החסיד, וקיבלו דרך אמנת מיסי תנאים שאפישרו להם לחיות בהתאם לאמונתם, בין היתר שהשווקים לא יתקיימו בימי שבת.[2]
במחצית הראשונה של המאה ה-13 ננקטו הצעדים הראשונים נגד היהודים. ב-1250 הם גורשו מליון, אך חזרו כמה עשורים לאחר מכן. במהלך הגירוש הכללי של 1394, פיליפ דה ת'ורי, יריבן הגדול של מלך צרפת, ניסה להגן עליהם, אך זה החזיק מעמד לתקופה מוגבלת. הגלות האחרונה שלהם הייתה משנת 1420, ולאחר מכן אין תיעוד לקהילה היהודית בליון במשך שלוש המאות הבאות.[3]
העידן המודרני והעכשווי[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר גלות 1420, רק בשנת 1760 התיישבו שוב יהודים בליון. המהגרים התאספו בקהילה קטנה, של יוצאי יהדות ספרד. בשנת 1791 הגיע הצו המהפכני שהוביל אמנציפציה ליהודים ואפשרה ליהודי אלזס האשכנזים להצטרף לשאר ערי הממלכה באופן חופשי. כשמספרם גדל ארגנה בליון הקהילה היהודית בליון תפילות, בית קברות משלהם ובשנת 1799 הביאה רב מאלזס.[3] בשנת 1795, הוקם בית הקברות היהודי של ליון.
תחת הקיסרות הראשונה, יהודי ליון צורפו מינהלית לקונסיסטוריה של מרסיי. הם חיו בשלווה והקהילה הייתה מורכבת מבעלי חנויות עשירים ורוכלים. במפקד של 1840–1841 הקהילה מנתה 760 חברים.[3] הודות להגירה, מספר היהודים בליון גדל במהירות, והם התבססו היטב בנוף הכלכלי של העיר. עד סוף שנות ה-50 של המאה ה-19 הפכו רוב היהודים לבעלי חנויות. בשנת 1850 שילמה המדינה לרב וכעבור כמה שנים, בהתקבצות של כמה קהילות יהודיות אחרות באזור, הוקמה קונסיסטוריה בליון. הפעולה הגדולה הראשונה שלהם הייתה בניית בית הכנסת הגדול של ליון. בתקופת הקיסרות השנייה, עם התבוללותם, נחלשה אמונתם של רבים מהם, אך המרות דת נותרו נדירות מאוד.[3]
מרוקאים מסנט פונס[עריכת קוד מקור | עריכה]
בפרבר התעשייתי של סן פונס, נוצרה בתקופה שבין מלחמות העולם קהילה של פועלים מרוקאים יהודים[4] זוהי הקהילה היחידה של יהודי מרוקו שהייתה בצרפת בתקופה זו, רוב היהודים מממרוקו הגיעו לצרפת לאחר המלחמה לפי מפקד האוכלוסין ב-1926 היו בסנט פונס 282 גברים, נשים וילדים מרוקאים, אבל ייתכן שהנתון אינו לוקח בחשבון חלק מהאוכלוסייה. מאז 1927, כל מי שנולד בצרפת הפך לצרפתי עם הגיעו לבגרות. לפי מקורות אחרים, מספר יהודי מרוקו בסן-פון נע בין 250 ל-600 בסוף שנות ה-30. בהשוואה להגירת הפועלים המוסלמית המרוקאית הקיימת בצרפת באותו זמן, קהילת סן-פון נבדלת בשיעור הגדול של נשים וילדים, מה שמראה על רצונם להתיישב באופן קבוע בצרפת.[4]
הקהילה נשארה כולה פרולטרית, מפקד האוכלוסין משנת 1936 ציין שכולם עבדו בעיקר במפעלי תרופות ובתעשייה הכימית, למעט שני בנאים וחמישה סוחרים.[4]
ב-1927, הוקם בית כנסת, ובאותה שנה ייסדו אגודת תרבות וצדקה יהודית כדי לבנות את הקהילה באופן רשמי. ב-1936 היהודים קיבלו בית קברות משלהם. בתחילת מלחמת העולם השנייה, כמה משפחות חזרו למרוקו אך רובן נשארו בליון. רבים מבני הקהילה נפלו קורבן למלשינים ונעצרו על ידי הגסטפו. בתום המלחמה נותרו רק 122 יהודים ממרוקו שעזבו במהירות והקהילה הפסיקה להתקיים.[4]
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך הכיבוש, יהודים וארגונים יהודיים רבים, כמו הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, מצאו מקלט בליון, ששכנה באזור החופשי, שהפך למרכז ההתנגדות היהודית בצרפת בתקופת מלחמת העולם השנייה. בעוד שיהודים רבים השתתפו בתנועת ההתנגדות הצרפתית, ארגוני ההתנגדות היהודיים פעלו ללא תלות בתנועות התנגדות אחרות עם תמיכה מדי פעם מארגונים קתולים או פרוטסטנטיים. ב-5 בספטמבר 1942, הקרדינל פייר-מארי ז'רלייה פרסם מכתב בו הוא מגנה את רדיפת היהודים. ראש הגסטפו קלאוס ברבי הוביל את הדיכוי נגד הרזיסטנס והיהודים. המעצרים, העינויים והגירושים הגיעו לשיא באוגוסט 1944[5] הרב דוד פיירוורקר, הפך לרבה הראשי של ליון עם שחרור העיר בספטמבר 1944. הוא ירש את הרב הראשי דוד-אדגרד סשס, שנפטר, ואת סגנו ברנרד שונברג, שמת בגירוש לאושוויץ.
בשנת 1946 סלומון פוליאקוב מונה לרב ראשי והוא פעל לשיקום הקהילה.
מאז המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקהילה של 7,000 יהודים בשנת 1939, הקהילה היהודית גדלה במהירות הודות לפריחה הכלכלית שלאחר המלחמה ובעיקר עם הגעתם של יהודים מצפון אפריקה בשנות ה-50 וה-60, והגיעה ליותר מ-25,000 חברים בשנת 1987. הוקמו בתי כנסת, בתי ספר יהודיים, מסעדות כשרות רבות וחנויות.[6]
ב-1994 בוצע ניסיון תקיפה נגד בית כנסת ברובע ה-8: פצצות הוטמנו וגרמו לשריפה. אבל תושב הצליח להפעיל אזעקה לפני שהפצצות התפוצצו.
ב-7 בספטמבר 1995 מכונית תופת התפוצצה, חמישה עשר מטרים מאחת הכניסות לבית הספר היהודי "נחלת מוצ'ה", בווילרבאן, ופצעה ארבעה עשר, בהם אחד קשה.
בשנת 2012, הרב הראשי של ליון היה ריצ'רד ורטנשלג, ובשנת 2021 הוא הוחלף על ידי דניאל דהן.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ נוצרים בליון בזמן המועצות האקומניות של ליון של 1245 ו-1274", עמ'. 143.
- ^ צ'ארלס ורלינדן, עבדות באירופה של ימי הביניים, כרך א', בלגיה, 1955, עמ'. 128
- ^ 1 2 3 4 פרנסואה דלפש, על היהודים: מחקרים בהיסטוריה בת זמננו, ליון, הוצאת אוניברסיטת ליון, 1983, 452 עמ'. (ISBN 2-7297-0201-6)
- ^ 1 2 3 4 אלביר, אטוף (2003),קהילה פרולטרית: יהודי מרוקו מסנט פונס, 1919–1946
- ^ ליון בספרייה היהודית הוירטואלית (באנגלית)
- ^ יהודים בליון (בצרפתית)