יהדות ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יהדות ספרד היא הקהילה היהודית שהתקיימה בספרד המוסלמית ולאחר מכן בממלכת ספרד הנוצרית, עד גירוש ספרד בשנת 1492. שיא תפארתה היה במאות ה-9 ועד ה-13, בתקופה הנקראת תור הזהב, תקופה שציינה את הפריחה התרבותית והכלכלית של יהודי ספרד, היוותה את המרכז הדתי, התרבותי והכלכלי של יהודי העולם. בעקבות גירוש ספרד, נאלץ חלקם של היהודים להגר למערב אירופה, לאימפריה העות'מאנית ובכלל זה לארץ ישראל ולבלקן, לאיטליה ולצפון אפריקה, וחלקם האחר לפורטוגל (אשר גם ממנה חלקם היגרו שנים לאחר מכן לארצות אחרות). נוכחותם של מגורשים אלה בלטה בכל מקום אליו הגיעו, גם מבחינת מספרם וגם מבחינה תרבותית, קהילתית וארגונית, והייתה לה השפעה רבה על הקהילות היהודיות אליהן הצטרפו. אחת התוצאות לכך היא, למשל, התבססותו של נוסח התפילה הספרדי בקרב חלקים רבים מיהודי ארצות האסלאם, ויצירה, במהלך השנים, של זהות דתית-הלכתית משותפת ליהודי ארצות האסלאם, שנקראו, לעתים, ספרדים או יהדות ספרד, זאת בהנגדה ליהדות אשכנז. במדינת ישראל עולי ארצות האסלאם וכן צאצאי מגורשי ספרד שאינם מארצות האסלאם, נקראים ספרדים. הראשונים נקראים בנוסף גם מזרחים.

היסטוריה מוקדמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסורת על יישוב יהודי בחצי האי האיברי, מספרת כי כבר בתחילת ימי בית ראשון התיישבו יהודים בספרד. היהודים בספרד נהגו להראות את קברו של אדונירם, גובה המס של שלמה המלך שלפי האגדה נהרג בספרד, בעיר סגונט. המסורת מספרת גם כי העיר טולדו, שכינויה העברי היה "טוליטולא", נבנתה בידי גולי יהודה לאחר חורבן בית ראשון. משפחת אברבנאל, מהמשפחות המיוחסות והוותיקות בספרד, מיוחסת לשושלת דוד המלך. על פי מסורת משפחתית, היא הגיעה לספרד עוד קודם חורבן בית שני. המסורת המקובלת בקרב יהודי ספרד בימי הביניים הייתה שהם צאצאים של גולים מהעיר ירושלים, כפי שנאמר בספר עובדיה פרק א' כ': "וְגָלֻת יְרוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד".

חותם של הקהילה העתיקה סביליה בספרד

התיעוד הארכאולוגי מועט: נמצאה מצבה מהמאה ה-3 לספירה ועליה שם של נערה יהודיה, מצבה אחרת מטורטוסה מהמאה ה-4, וכן תבליט מבית כנסת באלש. כמו כן, נמצאה בטרגונה מצבה בשלוש שפות: עברית, לטינית ויוונית[1]. הידיעה ההיסטורית הברורה הראשונה על יישוב יהודי בספרד היא משנת 306 לספירה. בשנה זו התכנסה בגרנדה, אנדלוסיה, ועידה כנסייתית בראשות הבישוף מקורדובה, וקיבלה שורת החלטות, ובהן ארבע החלטות הנוגעות להפרדה בין יהודים ונוצרים[2]. מאוחר יותר, בשנת 418, התחוללו באיים הבלאריים פרעות ביהודים.

תחת השלטון הרומי, גדל היישוב היהודי בספרד. יהודים התיישבו בעיקר בערי החוף המזרחי ובערים הדרומיות. קיימות ראיות על קשרים בין יהודים לנוצרים ועל חקלאים יהודים. בחודש מאי 589 קיבל עליו המלך הוויזיגותי ריקרד הראשון, את הנצרות הקתולית. על היהודים נאסר לכהן במשרות צבוריות המקנות לנושאיהם סמכות להעניש נוצרים. נאסרו גם נשואי תערובת וגיור עבדים. תקנות אלו הוחלו בראשית המאה ה-7 גם נגד מומרים יהודים.

בשנת 613 הוציא המלך סיסיבוט צו האוסר על יהודים להתגורר בספרד. יהודים רבים עזבו את ספרד לצרפת הסמוכה ולארצות צפון-אפריקה. אחרים נאנסו להתנצר למראית עין. בימי המלך סוינטילה שבו מרבית המתנצרים ליהדותם. בשנת 633 גזר סיסינט כי מותר ליהודים להתגורר בספרד, אך על המתנצרים נאסר לשוב ליהדות. בשנים אלו נרדפו המתנצרים עד חורמה, ונגזרו עליהם גזרות רבות במטרה למנוע מהם לשוב ליהדותם. בשנת 681 גזר המלך ארוויג על איסור מוחלט של קיום מצוות הדת היהודית בפרהסיה. כתוצאה מכך, נטשו יהודים רבים את ספרד אל צפון אפריקה, וחברו למוסלמים שהתכוננו לכיבוש חצי האי האיברי.

מתור הזהב לגירוש ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תור הזהב של יהדות ספרד, גירוש ספרד
בית הכנסת טראנסיטו בעיר טולדו, בספרד, הפך לכנסייה לאחר גירוש ספרד

ביולי 711 כבשו המוסלמים את מרבית ספרד, ואז החלה תקופה המכונה תור הזהב של יהדות ספרד. בתקופה זו חלה רווחה ליישוב היהודי, שמילאו תפקידי מפתח וחוו תקופה של פריחה ושגשוג רוחני דתי ותרבותי. עוד בעצם ימי הכיבוש מילאו היהודים תפקיד חשוב והיו מתווכים בין הנוצרים למוסלמים. המוסלמים גם הפקידו בידי היהודים מבצרים לשמירה. מדינאים ומלומדים יהודים פעלו בחצרות השליטים המוסלמים. כך תפש רבי חסדאי אבן שפרוט עמדה רבת השפעה בחצר הח'ליף בקורדובה (המאה ה-10), ורבי שמואל הנגיד התבסס בגרנדה (מחצית המאה ה-11). תקופת "תור הזהב" העמידה רבנים ואנשי רוח, הן בלימודי קודש והן בפילוסופיה, בשירה ובדקדוק. הפילוסופיה היהודית נסתה לגשר בין המסורת וההגיון, כשהיא מושפעת מהפילוסופיה היונית ומהעולם המוסלמי. כמו כן עסקו היהודים בתורת הסוד היהודית – הקבלה. תקופה זו התאפיינה גם ביוצרים, משוררים והוגים יהודיים חשובים רבים כמו רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי, רבי משה אבן עזרא, רבי שמואל הנגיד, רבי מנחם בן סרוק, רבי יונה אבן ג'נאח, ובמיוחד הרמב"ם, שהשפעתו על יהדות ספרד הייתה מכרעת.

בשנת 1066 חלו פרעות גרנדה מהן קהילת יהודי גרנדה הגדולה נפגעה קשות. מקובל לסבור שתור הזהב ליהדות ספרד הגיע לקצו בסוף המאה ה-11, משנכבשה ספרד בידי המורביטון. ביטחון היהודים החל להתערער ומעמדם המשפטי והחברתי הורע. עם עליית שושלת אל-מוואחידון שרדפה באכזריות את היהודים בשטחה, יהודים רבים נהרגו ואחרים נמלטו לנסיכויות הנוצריות או מזרחה לכיוון מצרים ההפאטמית. בין הפליטים היו הרמב"ם ור' אברהם אבן עזרא. עם זאת הקהילות היהודיות בספרד התחדשו לאחר נפול השושלת, ועל אף חוסר היציבות היצירה התרבותית היהודית נמשכה גם בחלק מהממלכות המוסלמיות וגם בחלקים מספרד הנוצרית.

עם תחילת הרקונקיסטה, כיבושה מחדש של צפון ספרד על ידי הנוצרים, החלה הדרדרות במעמדם של היהודים. אולם המלכויות הנוצריות בצפון נזקקו לשרותי היהודים במלחמותיהם וסמכו עליהם את נאמנותם. כך ישבו רבים מהם על קרקע באזורי הספר. הכנסייה תבעה אמנם להחמיר עם היהודים, אך כל עוד השליטים היו זקוקים לשרותם, לא הקפידו בבצוע ההגבלות. במאות ה-12 וה-13 שגשגו הישיבות בספרד, ומרכז הכובד של הישיבות באירופה עבר מצרפת לספרד. התפרסמו במיוחד בתקופה זאת רבי משה בן נחמן, רבי שלמה בן אדרת, רבי יונה גירונדי, ורבים נוספים.

ציור של ברנאר פיקאר המתאר יהודים הולנדים בני העדה הפורטוגזית-ספרדית היושבים בסוכה בחג הסוכות

במאה ה-13 התחדשו עלילות הדם, במקומות אחדים הונהג אות הקלון, ועל יהודים נאסר לשמש במשרות מטעם המדינה. נכפו על היהודים ויכוחים פומביים עם כמרים נוצריים, כן נפסלו היהודים מלשמש עדים במשפט. עם זאת העניקו הממלכות הנוצריות ליהודים הגנה ואפשרו להם לקים אוטונומיה פנימית. בקיץ 1391 התחוללו בספרד פרעות כנגד היהודים המכונות גזירות קנ"א. פרעות אלו התחילו להתפרץ בסביליה ומשם התפשטו לשאר חלקי הארץ. רבים מתו על קדוש השם, בסרבם להמיר את דתם. רבים אחרים המירו את דתם למראית עין, ויש שברחו לצפון-אפריקה. רב המומרים שמרו בסתר על יהדותם (הם נקראו "אנוסים") ונרדפו בשל כך על ידי האינקוויזיציה שהוקמה ב־1 בינואר 1481, שגרמה לפגיעה קשה בחייהם של היהודים. רבים אולצו להמיר את דתם בפומבי, לאחר שאיימו להוציאם להורג אם יסרבו. בפרעות חלה אמנם רגיעה, אך המצב לא חזר לקדמותו. נגזרו עליהם גזרות ונקבעו הגבלות על משרות שבהן מותר ליהודים להחזיק. הם נאלצו לעמוד בוויכוחים דתיים פומביים, וכן אסר השלטון על היהודים להתרועע עם האנוסים. בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד. כ-200,000 יהודים נאלצו לעזוב בחפזה את הארץ. קיימת מסורת שבעקבות הגירוש גזרו מגורשי ספרד חרם שלא לשוב לספרד, אך עם חלוף השנים התעמם זכר המכה. את האנוסים שנותרו בספרד, המשיכה לרדוף האינקוויזיציה, רבים מהם הצליחו לצאת במשך הזמן מהארץ, ואף לשוב בגלוי ליהדות. בשנת 1802 הוציא קרלוס הרביעי מלך ספרד צו המחדש את גירוש היהודים.

צאצאי מגורשי ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית הכנסת הטורקי (ספרדי) בעיר וינה, באוסטריה

לאחר גירוש ספרד נפוצו יהודי ספרד ברחבי העולם. הם הקימו קהילות יהודיות חדשות ומשגשגות ברחבי האימפריה העות'מאנית (כולל בארץ ישראל), בצפון אפריקה, בהולנד, באיטליה ובמקומות נוספים, והשפיעו השפעה רבה על מקומות ישובם. כדוגמה ניתן לציין את ברוך שפינוזה, דונה גרציה נשיא, דון יוסף נשיא, והרב יצחק אברבנאל ממשפחת האצולה אברבנאל שעבר לאיטליה. כיום נמצאים יהודים שמקורם מחבל ארץ זה בעיקר בארצות הבלקן, במדינת ישראל (בעיקר יוצאי צפון אפריקה והבלקן המהווים את רובם של צאצאי המגורשים מספרד) ובשאר ארצות אירופה (כגון צרפת, הולנד, איטליה וכו'). בארץ ישראל נהגו לקרוא לצאצאי המגורשים ס"ט (ספרדים טהורים) או ספניולים, זאת כדי להבדיל מאלה הנקראים ספרדים, שאינם ממגורשי ספרד.

שמות משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיום נמצא שמות משפחה יהודיים המצביעים על כך ששורשי המשפחה מגיעים עד ליהודים ממגורשי ספרד. למשל, שמות משפחה עבריים, שלא עוברתו והיו במשפחות עוד בטרם עלייתם לארץ ישראל (עובדיה, אלעזר, בכור, גיגי, עוזיאל, קמחי, כספי, צדקה, מימון, שמש, חורש), שמות משפחה ספרדיים או פורטוגזים (בֶטיטו‏-Betito, ניניו, דה שפינוזה, ד'יזרעאלי, פררה, קלדרון) שמות על שם ערים ספרדיות (סביליה, טולדו, טולדנו, קורדובה, קסלסי) וכן שמות ששרדו מהתקופה המוסלמית בספרד (בן טולילה, אלגרנטי, אבן עזרא, אבודרהם, אלנקווה). מאפיינים נוספים של צאצאי מגורשי ספרד הם, לעתים קרובות, ידיעת שפת הלדינו וקריאת שמות פרטיים ספרדיים, כגון, ז'אק, פרסיאדו, איז'ו, קומפרדה, מואיז, וידאל ושמות נשיים כגון, אלגרה, פאלומבה, אסטריאה, סניורה.

בקרב צאצאי מגורשי ספרד שהתחתנו בארצות הבלקן, נרשם בכתובה, כי הם משתייכים לעדה הקסטליאנית.

העת החדשה וכיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ספרד (העידן המודרני)
בית כנסת ספרדי בעיר פילדלפיה, בארצות הברית

בשנת 1869 בוטל צו הגרוש, וישיבת היהודים בספרד הפכה לאפשרית מבחינה חוקית, ובזרם דק החלו יהודים להגיע ולהתיישב בה מחדש.

ב-7 בפברואר 2014, אישרה ממשלת ספרד חוק המאפשר לצאצאיהם של המגורשים (שמספרם מוערך בכ-3.5 מיליון) לקבל אזרחות ספרדית, מבלי לוותר על אזרחות המדינה שבה הם מתגוררים. התיקון לחוק מאפשר הענקת אזרחות למבקשים באופן אוטומטי, בלא קשר למקום מגוריהם, בתנאי שיוכיחו את מעמדם באמצעות שמות משפחה, שפה, מורשת או קשר למנהגים הספרדיים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית כנסת ספרדי בעיר מונטריאול, בקנדה
Office-book.svg ספר: יהדות ספרד
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שושנה וייך-שחק, אין בואן סימן! מחוזות פיוט ומוזיקה של יהודי ספרד, פרדס הוצאה לאור, חיפה, 2006, עמ' 13
  2. ^ History of the Christian Church, Volume II: Ante-Nicene Christianity. A.D. 100-325. The Councils of Elvira, Arles, and Ancyra


יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה