יהדות צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית-כנסת בווקלוז (צולם ב-2009)

יהדות צרפת היא מהגדולות, העתיקות והמפוארות שבקהילות היהודים באירופה. תולדות הקהילה כוללות עליות ומורדות ביחס השלטון והחברה ליהודים, לאורך תקופות של סובלנות ושל מתחים לסירוגין.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית ההתיישבות היהודית בגאליה, שמה ההיסטורי של אזור צרפת של ימינו, לוט בערפל. המונח "צרפת" הוזכר במקרא וזוהה על ידי חוקרים כעיר בצידון. אך גאליה – צרפת של ימינו – אינה מוזכרת בספרות המקרא, ורק בימי הביניים נעשה זיהוי אנכרוניסטי בין "צרפת" לבין France.

ישנן אגדות המספרות על יהודים שהחלו להתיישב על אדמת גאליה עוד לפני המאה הראשונה לספירה, בעת הכיבוש הרומי.[דרוש מקור] על פי מקורות רומיים קדומים, ניתן להסיק כי במאה הראשונה לספירה הוגלו לגאליה שני מלכים מארץ יהודה: ארכלאוס והורדוס-אנטיפס, שתי דמויות מזרע המלכות המשתייכות לעם היהודי. הקיסר הרומי אוגוסטוס הדיח והגלה לגאליה את נשיא ארכלאוס בן הורדוס יחד עם פמלייתו אחרי שנציגי היהודים ביהודה פנו אליו בבקשה להחליפו. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39. האגדה מספרת כי קליגולה הגלה את הורדוס אנטיפס לגאליה, אחרי שקליגולה חשד בו בבגידה.

לאחר חורבן בית המקדש השני על ידי טיטוס בשנת 70 לספירה, עזבו יהודים רבים את ארץ ישראל, וביניהם גם גל שוטף של יהודים שנמלטו דרך הים התיכון ל"ארץ הגאלים".[דרוש מקור] עדויות היסטוריות טוענות כי גם לאחר חורבנה של רומי המשיכו יהודים רבים להשתכן באזור המוגדר היום כדרום צרפת. קו שיכונם של היהודים נמשך עד לאזור בו נוסדה בירתה של צרפת, פאריס.

עדויות ברורות על התיישבות יהודית של ממש בגאליה יש בידינו רק מהמאה הרביעית לספירה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקרולינגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ירידת שושלת המלכים המרובינגים באמצע המאה השמינית ועליית השושלת הקרולינגית, רבות העדויות שמעמדם של היהודים בתפוצות בכלל השתפר באופן חד, ומעמדם של יהודי גאליה (צרפת) בפרט, הן מבחינה חברתית והן מבחינה חומרית. במאות השמינית עד העשירית יצאו יהודי בבל רבים למסעות מסחר סביב העולם כולו, ובין נקודות המסחר העיקריות של אלה התבלט אזור צרפת-גרמניה – "אשכנז" בלשונם. על מנת שיישארו על אדמת גאליה, הציעו הקרולינגים לסוחרים היהודים כתבי זכויות אישיים מרחיקי לכת בנדיבותם. בראשית המאה התשיעית היו יהודים אשר הועסקו על ידי חצר הקיסר וראו ברכה רבה בעמלם. עושרם הרב של הסוחרים היהודים לא פגם באיזון של יחסיהם עם סביבתם הנוצרית, והם הצליחו לשמור על יחסים אלה תוך הקפדה על דתם. זאת הייתה תקופה בה לא הייתה חציצה תרבותית בין בני הדתות השונות ואורח חייהם החברתי של היהודי ושל הנוצרי היו זהים כמעט לחלוטין. השכבה העליונה של החברה הקרולינגית אף ניסתה לחקות את היהודים, שנתפסו כאנשי העולם הגדול. חשיבות הדבר הייתה בשל מעמדה הרם של שכבה זו, שהשתייכה לשושלת השנייה של המלכים הפרנקים, שושלת ששלטה באזור גאליה (צרפת) במשך 987 שנים. מערכת של סיוע הדדי בין יהודי צרפת וגרמניה, איפשרה את פריחתה התרבותית והקהילתית של יהדות אשכנז. העיר שטרסבורג, אשר שוכנת בסמוך לגבול המזרחי של צרפת עם גרמניה, התפרסמה כבר אז כמרכז יהודי רוחני ותרבותי חשוב ביותר.

במאה ה-11 חל זינוק נוסף במעמדה של היהדות בצרפת. ישיבות ומרכזי תורה רוחניים רבים קמו, וראשיהם החלו להתפרסם בכל קצוות העולם היהודי, ביניהם רבי שלמה בן יצחק (רש"י), רבנו גרשום בן יהודה מאור הגולה ורבי אליהו הזקן בן מנחם ממאנש, אשר כתב את האזהרות.

מסעות הצלב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוח אבן המציין תרומה שניתנה לבית-כנסת בשטרסבורג במאה ה-12

האידיליה של התקופה הקרולינגית הסתיימה בעקבות סכסוכים פנימיים בשושלת המלוכה, דבר שנתן לגיטימציה לכנסייה הנוצרית לצמוח ולהכפיל את כוחה פי כמה וכמה. בתקופת מסעי הצלב התגברה האנטישמיות הנוצרית בכל רחבי צרפת, וכמרים אשר הטיפו ל"שחרורה של ירושלים מידי הכופרים" הסיתו לעתים קרובות נגד היהודים. הכנסייה הנוצרית דרשה לסווג את האדם על פי השתייכות גזעית או דתית, והטילה על היהודים את החובה לשאת טלאי על בגדיהם במקומות ציבוריים. נקודה זו הייתה מכרעת במצבם של יהודי צרפת; דרכי מסחר נסגרו בפני יהודים רבים, אפיקי הפעילות היהודית בחקלאות פחתו בצורה דראסטית, והממשל ומקצועות המלאכה לא ביקשו כוח עבודה מידי יהודים. המגבלות הרבות הביאו את חלקם לזנוח את עסקי המסחר והייעוץ לטובת עיסוקים כמו ספסרות, חלפנות והלוואה בריבית. אחת הדוגמאות הבולטות להתנכלויות מהן סבלו היהודים היא הפצתה של שמועה בכל רחבי העיר אורליאן, לפיה היהודים בארץ ישראל מסייעים לשולטן אל-חכים לפגוע בכנסיית הקבר בירושלים. בעקבות העלילה הזאת גורשו יהודי אורליאן מהעיר. בין מסע הצלב השני ומסע הצלב השלישי נערכו פוגרומים בקהילות היהודיות בצרפת. לשם דוגמה עלילת הדם בבלואה ב-1171.

ב-1182 פיליפ השני, מלך צרפת שהיה בן 17 שנה בלבד היה עוין ליהודים וזאת בהסתמך על יועציו. הוא גירש אותם מנחלותיו המלכותיות באיל איל-דה-פראנס. היהודים הורשו למכור את רכושם להוציא נכסי דלא ניידי שעברו לרשות הכתר הצרפתי. בתי הכנסת עברו לרשותה של הכנסייה הקתולית. כל חובותיהם של הנוצרים ליהודים בוטלו והיהודים הוכרחו לשלם לאוצר המדינה סכום השווה לחמישית מחובות אלה. רוב היהודים עברו להתגורר בקהילות אחרות בצפון צרפת בשמפאן, בורגונדיה, פואטו ונורמנדיה שלא היו כפופות למלך צרפת ונשלטו על ידי שליטים מקומיים. ב-1198 התיר פיליפ השני ליהודים לשוב לצרפת תמורת מס שהוטל על כל עסקיהם. הוא קבע להם את שיעורי הריבית המותרים בניגוד להוראות הכנסייה הקתולית, ועל כך זכה לביקורת מצדו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי.

אסיפה מהמאה ה-13 של רבנים בצרפת

תהליך הריכוזיות שעבר על צרפת במרוצת המאה השלוש עשרה שהגביר את שליטתם של המלכים החמיר את מצבם של היהודים והגדיל את השפעתם של הכמרים המקומיים, שהיו בדרך כלל אנטישמים. ב-1236 ושוב ב-1239 התגברו הרגשות האנטישמיים יחד עם הקריאה לצאת למסע הצלב השביעי. הקהילות היהודיות באנז'ו, פואטו וברטאן הותקפו, וזאת למרות שהאפיפיור גרגוריוס התשיעי שבדרך כלל היה עוין ליהודים, הורה לבישופים בצרפת לגנות תקיפות אלה. אדיקותו הרבה של לואי התשיעי, מלך צרפת השפיעה על יחסו ליהודים. הוא הסכים לשתף פעולה עם דרישותיו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי שלפיהן יוחרמו כל ספרי היהודים מבתי הכנסת, בתנאי שתינתן ליהודים האפשרות ללמד סנגוריה עליהם. בחודש יוני 1240 נערך משפט פריז לעיני המלך לואי התשיעי. בראש חבר השופטים ישבה המלכה בלאנש מקסטיליה ולצידה אנשי כמורה קתולים. בעקבות משפט זה הועלו באש כ- 12,000 עותקים של כתבי יד של התלמוד בכיכר קתדרלת נוטרדאם בפריז (17 ביוני 1242) והיהודים חויבו לשאת טלאי מיוחד על בגדיהם. בעת מסע הצלב השמיני (1270) הוציא לואי התשיעי צו גירוש על כל יהודי צרפת, אך צו זה נשמר רק בנחלותיו של המלך.

ב-1289 היהודים גורשו מאנז'ו, מיין, נוור וגסקוניה. רובם של יהודים אלה עברו להתגורר בפריז התקבלו על ידי פיליפ הרביעי, מלך צרפת, אם כי הוטלו הגבלות על עסקיהם. אולם, גירוש היהודים מאנגליה ב-1290 הותיר את רישומו על צרפת, ועד מהרה פיליפ הרביעי שינה את דעתו. ב-1291 ושוב ב-6 ביוני 1299 הוא פקד על גירוש היהודים מצרפת, אך הוראותיו לא יצאו אל הפועל. בשנת 1306 הוא פרסם שוב צו אשר אסר על יהודים להתגורר על אדמת צרפת, וזאת על מנת לזכות בממונם וברכושם. בעקבות צו זה נמלטו כ-100,000 יהודים בבהלה מן המדינה כדי לחפש מקלט במדינות אירופה השכנות. רוב היהודים נמלטו לפלנדריה, פרובאנס, אראגון ולממלכת נווארה. אחרי שהיהודים גורשו הוא מינה פקידים מלכותיים כדי לגבות את ההלוואות שניתנו על ידי היהודים והכסף עבר לאוצר הכתר הצרפתי. אולם תוכניתו זו לא עלתה יפה כי הלווים לא היו מרוצים מפקידיו של המלך וביקשו להחזיר את היהודים.

פסל אנטישמי טיפוסי בחזית קתדרלה באלזס

ב-1315 לואי העשירי, מלך צרפת שהיה בנו של פיליפ הרביעי, החזיר את היהודים לצרפת תמורת תשלום חד פעמי לתקופה של שתים עשרה שנה שבה הם היו אמורים להיות חופשיים מכל התערבות ממשלתית בעסקיהם. אולם למעשה הם לא הורשו להלוות כספים, אם כי הותר להם לעסוק במשכון. הם הוכרחו לענוד טלאי שהעיד על יהדותם. ב-1322 היהודים גורשו שוב על ידי שארל הרביעי, מלך צרפת (בנו הצעיר של פיליפ הרביעי) שלא היה מרוצה מן ההכנסות שקיבל מן הקהילות היהודיות. היהודים הספורים שנותרו סבלו מרדיפות, וב-1348 - 1349 בוצע בהם טבח המוני אחרי שכמרים בכל רחבי צרפת האשימו את היהודים בהפצת המגפה השחורה אשר הפילה מיליוני חללים באירופה. הטבח התרחש על אף שהאפיפיור קלמנס השישי שישב באביניון דחה את ההאשמות הללו ואף פרס על היהודים את חסותו.

בתקופתו של ז'אן השני, מלך צרפת ב-1359 ושוב ב-1361 נעשו ניסיונות לאפשר ליהודים להתיישב שוב בצרפת. ניתנה להם ערובה לביטחונם למשך עשרים שנה, והם הורשו אפילו לגבות ריבית גבוהה על הלוואות. בנו של ז'אן השני, שארל החמישי, מלך צרפת ניסה להגן על היהודים במשך כל ימי מלכותו, ואף האריך בעשרים שנה את הערובה לביטחונם ואת זכותם להתגורר בצרפת - זכויות שניתנו לראשונה בתקופתו של אביו. אך ב-1365-1366 חוגים מסוימים ניסו להשפיע עליו לגרש את היהודים. ב-6 בינואר 1367 הוא נאלץ לחתום על צו גירוש שלא יצא לפועל, וציווה לערוך רשימה של נכסי היהודים. (צווים דומים הוצאו על ידו ב-1368 וב-1370). אחרי מותו של שארל החמישי ב-1380, ההמון תקף את היהודים. רבים מהם נרצחו וילדים יהודים נחטפו. ראש עיריית פריז איג אובריו ניסה למנוע את הפוגרום ביהודים, ואפילו החזיר מספר ילדים להוריהם, אך הוא פוטר והושם בכלא. ב-1382, איג אובריו והיהודים היו קורבנות של מהומות נגד הכתר הצרפתי.

שארל השישי, מלך צרפת נכנע ללחץ ההמון, וב-17 בספטמבר 1394 (שבע שנים לפני שפקעה התקופה של עשרים שנה שבה ניתנה ליהודים ערבות לביטחונם על ידי אביו שארל החמישי) הוציא צו לגירושם המוחלט של היהודים מכל נחלותיו. הוא הכריז כי הגיעו לאוזניו תלונות על היהודים שביצעו עבירות נגד הנוצרים וכי התובעים מטעמו שחקרו בעניין מצאו כי היהודים לא עמדו בהסכם שנחתם בינם לבינו. ניתנה ליהודים שהות כדי למכור את רכושם ולשלם את חובותיהם. כמו כן הוטל על כל אלה שלוו מן היהודים להשיב להם את ההלוואות. הוא נתן להם שומרים שליוו אותם בדרכם עד שחצו את גבול צרפת במשך החורף של 1395. אחרי הגירוש המלך שיחרר את הנוצרים מכל התחייבות ליהודים. הלחץ לגרש יהודים הלך וגדל גם במחוזות עצמאיים, שהיו נוחים באופן מסורתי ליהודים הגרים בהם, דוגמת פרובאנס. ב-1498 בוצע הגירוש האחרון של יהודים ממחוזות אלה, ויהודים נותרו רק באיים בודדים של סובלנות במזרח צרפת ובדרומה, בעיקר בעיר הגדולה אביניון.

יהדות פרובאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי הביניים צרפת הייתה רק חלקו הצפוני של האזור המכונה בשם זה בימינו, בעוד שחלקו הדרומי כונה פרובאנס ובפי היהודים כונה פרובינצא. צרפת ופרובאנס היו ארצות שונות לחלוטין הן מבחינה פוליטית, תרבותית ולשונית. יהודי פרובאנס דיברו בשפה מקומית - פרובנסלית יהודית. שפה זו קרובה מאוד לצרפתית אך כוללת גם אלמנטים רבים מספרדית. פרובאנס קרובה מבחינה גאוגרפית הן לצרפת והן לספרד, ובשל כך המנהגים של יהודי פרובאנס ובעיקר נוסח התפילה שלהם הושפע באופן שווה משתי המדינות. ישנה גם השפעה איטלקית מסוימת. יהודי צרפת התפללו בנוסח צרפת הקרוב יותר לנוסח אשכנז, ומנהגיהם (שהמקורות העיקריים לתיעודם הם מחזור ויטרי, סידור רש"י ומקורות נוספים) היו דומים בעיקר למנהגי יהדות אשכנז, אם כי היו הבדלים לא מבוטלים.

באותה תקופה, פרחה קהילה יהודית גדולה ותוססת בפרובאנס, וכבר בתחילת האלף השני לספירה התקיימה בה יצירה יהודית מקורית. באותה העת התגורר בפרובאנס בעיר נרבונה רבי משה הדרשן אשר לקט ואף יצר ספרי מדרשים על התורה. יהדות פרובאנס יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדת, עסקה בפילוסופיה וגם בקבלה. עם יוצריה המרכזיים, שזכו לשם הכולל חכמי פרובנס, נמנים המאירי, הרד"ק, רלב"ג, רבי יהונתן הכהן מלוניל, רבנו זרחיה הלוי (בעל המאור), הראב"ד, בנו רבי יצחק סגי נהור ועוד רבים. בהקדמתו למסכת אבות כותב המאירי שחיו בנרבונה חכמים לאלפים. בחיבורי חכמי צרפת ואשכנז מצויים אזכורים שונים לחכמי נרבונה.‏[1]

בניגוד ליהודי צרפת שגורשו ממנה באופן סופי בשנת 1394, יהודי פרובאנס, שהשתייכה לבית אנז'ו, המשיכו להתגורר שם, אך סבלו מרדיפות קשות. על כך מעידים הפוגרומים שנערכו ביהודי קאוויון (1456), קרפנטרה (1459) (ראו גם הקהילה היהודית בקרפנטרה) ואביניון (1471). ב-1481 כאשר לואי האחד עשר, מלך צרפת הצליח לספח את פרובאנס לנחלותיו צו הגירוש של 1394 נכנס לתוקפו גם שם. אולם המלך שעה לתחנוניהם של יהודי מארסיי, ארל, אקס-אן-פרובאנס, טאראסקון וסלון-דה-פרובאנס וחידש את זכותם להתגורר בפרובאנס. ב-1484 פרצו פוגרומים נגד היהודים בערי פרובאנס, ובהן טאראסקון וארל.

ב-19 באוגוסט של אותה שנה שארל השמיני, מלך צרפת אסר על היהודים להתגורר בארל. ב-1486 מועצת העיר ארל הורתה לנציגיה באסיפת המעמדות הצרפתית לדרוש את גירושם של יהודי עירם. צעדים דומים ננקטו גם במארסיי. הרגשות האנטישמיים התחזקו באופן מיוחד אחרי שיהודי פרובאנס ניסו לבוא לעזרתם של אחיהם שגורשו מספרד ב-1492. שארל השמיני נכנע ללחץ ההמון ובסוף יולי 1493 הוא ציווה על יהודי ארל ומארסיי לעזוב ערים אלה תוך שלושה חודשים או להתנצר. היהודים הצליחו להשיג מספר דחיות של צו זה, אך ב-31 ביולי 1501 לואי השנים עשר, מלך צרפת הוציא צו גירוש על כל יהודי פרובאנס, למעט הערים אביניון, איל-סור-לה-סורג, קרפנטרה וקאוויון שבהן נשארו יהודים, כיוון שהיו תחת שלטון האפיפיור שלא גרש את היהודים מנחלותיו.

המנהגים ונוסח התפילה של יהודי פרובאנס השתמרו בארבע ערים אלו עד לדור האחרון. רבים ממגורשי ספרד היגרו לפרובאנס (כמו למשל משפחתו של ההיסטריון היהודי ר' יוסף הכהן) דבר שהפר את האיזון בין ההשפעה הספרדית והצרפתית על המנהגים של היהודים שנשארו וקרב אותם יותר למנהגים הספרדיים. אף על פי כן, מנהגים עתיקים רבים נשתמרו בקרב יהודים אלו.

תקופת הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהרנסאנס הכללי, השתפר גם מצבם של היהודים והם ניצלו את הפריחה התרבותית והכלכלית לשיפור מצבם. בתקופה זו הצליחו היהודים להשתלב בתחומים ומקצועות שהיו חסומים בפניהם עד אותה עת.

היהודים נהנו גם מירידת מרכזיותה של הדת ומחילון שעבר על צרפת, אם כי מנהיגי היהדות האורתודוקסית חששו מתוצאות שבירת המחסומים.

מהרנסאנס ועד למהפכה צמחו בצרפת משכילים, סופרים, מוזיקאים, אנשי רוח, ואף מנהיגים פוליטיים יהודים.

המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנציפציה ליהודים

המהפכה התעשייתית אשר התחוללה בטרם המהפכה הצרפתית העניקה ליהודים רבים הצלחה בתחום המשקי וסיפקה להם את ההזדמנות להיכנס למקצועות שהיו חסומים בפניהם לפניה. ברחבי צרפת התפתחה אווירה אנטי-דתית שסנוורה את ההמון באידיליה של שוויון חברתי ודתי כאחד. המהפכה הצרפתית אשר פרצה ב-14 ביולי 1789 שינתה את מעמד היהודים בצרפת מהקצה אל הקצה. בזכות החוקים החדשים לחירות, שוויון ואחווה אשר חוקקה האספה הלאומית של המהפכנים, זכו היהודים לשוויון זכויות מלא והוכרו כאזרחיה של הרפובליקה החדשה. ביטול סמכויותיהם של אנשי כמורה והוצאתם להורג של מסיתים דתיים תרמו אף הם לירידת האנטישמיות.

עם פרוץ המהפכה הצרפתית התגוררו בצרפת 40,000 יהודים, 35,000 מהם אשכנזים אשר התגוררו ברובם במחוז אלזס-לורן שבמזרח צרפת, ו-5,000 בדרום צרפת ובעיר בורדו, רובם ככולם ספרדים מצאצאי האנוסים. לא היה שום קשר בין שתי הקהילות וסופר המסעות היהודי יצחק דה פינטו כתב באותה התקופה ביומנו: "יהודי פורטוגלי מבורדו ויהודי גרמני ממץ נראים כשני בני אנוש שונים לגמרי".

יהודי פריז עשו רבות למען השגת שוויון זכויות עבור הקהילה היהודית. טיעוניהם היו כדלהלן:

  • היהודים מושפלים ונרדפים, ועל מנת שהדיכוי שלהם ייפסק הם מבקשים אמנציפציה.
  • היהודים נבדלים מהחברה הנוצרית, ולכן כדאי להעניק להם שוויון כדי שלא יהיו נבדלים בעיני הצרפתים, ולא יראו כזרים בעיניהם.
  • דבקות היהודים בדתם גורמת להם להיות טובים ביחסים שבין אדם לחבירו, שהרי כך מצווה הדת.
  • היהודים לא באו אף פעם בדרישות לתושבי המקום שהם גרים בו, למרות כל הפרעות שנעשו בהם, היהודים השלימו עם המצב, והשלמה זו היא ההוכחה שהיהודים צריכים לזכות בשוויון.
  • היהודים מבקשים זאת למען הערכים עליהם נאבקה המהפכה הצרפתית ובהם אי-ההפליה. נתינת אמנציפציה ליהודים נובעת מתוך הצדק, ולמרות זאת רואים אותה היהודים כחסד. היהודים הם בני אדם, וכיוון שכל בני האדם שווים, גם היהודים צריכים להשתוות לצרפתים.
  • היהודים מוותרים על זכויות היתר שנהנו מהם עד המהפכה הצרפתית ויוותרו על האוטונומיה למען זכויות אזרח. היהודים מתחייבים לצרפתים שהם מוכנים לעשות הכול למען צרפת כולל הקרבת נכסיהם ואף חייהם, שיהיו פטריוטים ואמיצים לא פחות משאר הצרפתים, ושהם מוכנים להקדיש לה את כל כוחותיהם.
  • היהודים מבקשים אמנציפציה גם בזכות אהבתם למלך, בזכות שהם עם רודף שלום שמעולם לא הפריע, וגם לא יפריע לחברה, ובזכות שהם רוצים את טובת מולדתם צרפת.
  • בסוף, העלו יהודי פריז עוד נימוק: אם צרפת תעניק שוויון ליהודיה הדבר יכול להשפיע גם על מעמד היהודים בשאר הארצות.

ב-27 בספטמבר 1791 הכריזה האספה הלאומית הצרפתית על הענקת שוויון זכויות מוחלט ליהודים – האמנציפציה. היה זה החוק הליברלי ביותר ביחסו ליהודים לא רק על אדמת אירופה, אלא בעולם כולו. מציע הצעת החוק, הרוזן דה קלרמון-טונר, אמר בנאומו לפני האספה: "אין להעניק ליהודים שום דבר כאומה, ויש להעניק להם הכול כפרטים". תפיסה זו, הרואה ביהודי צרפת אזרחים צרפתים מהשורה, רק בעלי אמונה דתית אחרת, מאפיינת עד היום את הממשל הצרפתי. לאחר שהיו הראשונים מבין הקהילות היהודיות באירופה שזכו לשוויון זכויות מלא, חלה פריחה תרבותית ואישית אצל יהודי צרפת. יהודים השתלבו בצבא (גם כקצינים), בבירוקרטיה, באוניברסיטאות, בעיתונות ובספרות.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור משנת 1806 המציג את נפוליאון כמשחרר העם היהודי

בשנת 1806, תחת שלטונו של נפוליאון, הועלתה מחדש השאלה בקשר למעמדם של היהודים. לנוכח שאלה זו, כינס נפוליאון אסיפה שנקראה "אספת הנכבדים" או בשמה המלא "אסיפת נכבדי היהודים". נפוליאון שאל את משתתפי האסיפה 12 שאלות שהועלו כדי לבחון את יחסם של היהודים לאומה הצרפתית, ולבדוק האם האמונה הדתית סותרת את החוק הצרפתי. הנכבדים השיבו לשאלותיו של נפוליאון תשובות שהניחו את דעתו, אך נפוליאון החליט לתת לתשובותיהם של הנכבדים תוקף ולכנס בשנת 1807 את מועצת חכמי הדור (הסנהדרין). לפתיחת הסנהדרין הגיעו נציגים יהודים מצרפת, ממערב גרמניה ומצפון איטליה. החלטותיה של אסיפת נכבדי היהודים עברו לסנהדרין, שאישרה אותם ונתנה להם תוקף של מעין פסק הלכה.

במרץ 1808 התפרסמו שתי פקודות של נפוליאון. הראשונה הסדירה את המבנה הקהילתי היהודי בצרפת וקבעה כי בכל עיר המונה 2,000 יהודים לפחות, יוקם ועד שנקרא קונסיסטוריה (מועצה דתית קהילתית). על כל הקונסיסטוריות פיקחה הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת, קונסיסטוריה מרכזית שישבה בפריז. בדרך זו, השלטון הצליח לפקח כמעט על כל היהודים. שנית, "הפקודה המחפירה" קבעה מגבלות ברורות לפעילות יהודית בתחומים רבים. יהודי שרצה לעסוק במסחר, למשל, צריך היה לקבל אישור שתוקפו שנה אחת בלבד. יהודים חויבו, כשאר האזרחים, לשרת בצבא, אך נאסר עליהם לגור בכל מקום שירצו. תוקפה של "הפקודה המחפירה" נקבע לכ–10 שנים. נפוליאון סבר כי מדיניות זו תתרום לשילוב מהיר ויעיל של היהודים במדינה הצרפתית, כך שלא יהיה עוד הבדל בינם לבין שאר אזרחי הקיסרות. בכך הפך נפוליאון את עקרונות האמנציפציה, שייצגה אוטונומיה וחופש דת, למדיניות הכופה על יהודי צרפת התבוללות.

הארגון היהודי העולמי הראשון, כל ישראל חברים (בצרפתית: אליאנס), הוקם בפריז ב-1860 כדי להגן על זכויות היהודים ומעמדם, בעיקר בנושאי החינוך. באותה תקופה החלו לגבור בצרפת מגמות לאומניות, אליהן נלוותה אנטישמיות הולכת וגוברת בשורות הימין הקתולי. פריחת האנטישמיות מוסברת בגל הלאומני שהתעורר בצרפת בעקבות תבוסת האוסטרים בקרב קניגגרץ ועליית כוחה של פרוסיה השכנה השנואה, וכן אבדן מחוזות אלזס ולורן באמנת פרנקפורט שסיימה את מלחמת צרפת פרוסיה. לכך נוספו האשמות כי יהודים התעשרו כתוצאה ממתן הלוואות לממשלת צרפת, הלוואות שנועדו לממן את תשלום הפיצויים לגרמנים, לו התחייבו הצרפתים בהסכם פרנקפורט. אחרי אובדן שטחי אלזס-לורן (מזרח צרפת) לגרמניה, הקהילה היהודית ששכנה שם במשך מאות שנים ופיתחה חיי תרבות וחברה משגשגים, נאלצה להגר מערבה מתוך נאמנות כלפי צרפת וזאת כדי שלא להיראות כבוגדים. יש לציין כי היהודים מטבעם היו שותפים לאווירת האחדות הלאומית, ואף שנאתם לגרמניה תרמה להם לקבל החלטה על פיה לא היה טעם להישאר בביתם במזרח כאשר הוא תחת שלטון פרוסי כובש.

כתובה מצרפת

פרשת דרייפוס שהתחוללה בשנת 1894 סימלה יותר מכל את הפער והבעייתיות שבין השתלבות מלאה של היהודים בחיי האומה הצרפתית, לבין האנטישמיות העמוקה שפעפעה. הפרשה נתנה לעיתונות האנטישמית את הלגיטימציה לפרוח ולהפיץ קריאות כי היהדות היא מחלה שמתפתחת על בסיס "מצע גידול" אותו מהווה צרפת עצמה. משפטו של דרייפוס לא נוהל באורח תקין, ולא הוצגו בו ראיות של ממש לאשמתו של דרייפוס (שכן לא היו כאלה), אולם גורמים אנטישמיים בצבא ובציבור הרחב הסיתו את דעת הקהל נגדו. הקהילה היהודית ניסתה לשכנע את עצמה כי הסיבה להפללתו של דרייפוס נובעת מחוסר מזל. למרות זאת, השכבה המשכילה של הקהילה ובראשה סופריו של הציבור היהודי, אמיל זולא וברנר לזר, הרימו את לפיד המאבק וקראו בקול מחאה כי הסיבה להפללתו של דרייפוס היא על רקע היותו בן הדת היהודית. עד מהרה התפלגה האוכלוסייה הצרפתית כולה לזרם של תומכי דרייפוס שהתנגדו לענישתו, ולזרם מתנגדיו של הקצין היהודי שהביאו תמיכה בעונשו. לפני שגורש לכליאה באי, דרגותיו של דרייפוס הורדו ממנו בטקס משפיל, בפני המון צרפתי משתולל שקרא: "מוות ליהודים".

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאה ה-20 נפתחה בסימן טיהור שמו של אלפרד דרייפוס והכרה חלקית של החברה הצרפתית והממסד בעוול שנגרם ליהודים. לצרפת החלו להגר יהודים ממזרח אירופה שביקשו להיחלץ מקשיי הקיום שם. לאחר מלחמת העולם הראשונה והתמוטטות האימפריה העות'מאנית הגיעו לצרפת גלים גדולים של מהגרים יהודים מאגן הים התיכון. גל מהגרים נוסף הגיע ממרכז אירופה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933.

ערב מלחמת העולם השנייה נאמד מספר היהודים בצרפת בכרבע מיליון, כאשר יהדות צרפת המקורית ("איזראליטים") מהווה מיעוט בקרבם. הריכוז העיקרי היה בפריז. יהודים השתתפו בחיי המדינה בכל התחומים, והיו גם מיוצגים בפרלמנט ובסנאט הצרפתיים. צרפת הייתה המדינה הראשונה באירופה בעת החדשה שבה כיהן ראש ממשלה יהודי (לאון בלום).

מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים מגורשים ממרסיי, 1943

עם כיבושה של צרפת בידי הגרמנים במאי 1940 חולקה צרפת לשני חלקים: האזור הצפון-מערבי תחת כיבוש גרמני, והאזור הדרום-מזרחי כמדינה "ריבונית" – צרפת של וישי, בת ברית לגרמנים. במאי 1941 החלו השלטונות הגרמנים בצרפת הכבושה, בסיוע המשטרה המקומית, במעצר המוני של יהודים ונישולם מרכושם. בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לחלקה ה"חופשי" של צרפת, וגם באזורים אלה החלו מעצרים של יהודים. מחנה דראנסי שליד פריז שימש כמקום ריכוז ותחנת מעבר, עד לשליחתם של היהודים למחנות המוות במזרח.

כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) נשלחו למחנות ההשמדה.

אחרי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צרפת הייתה המדינה היחידה ביבשת אירופה אליה היגרו יהודים במספרים גדולים לאחר המלחמה. כ-80,000 עקורים ממזרח אירופה ומרכזה התיישבו בה מיד לאחר המלחמה. בשנות ה-50 הגיעו כ-19,000 יהודים ממצרים עם הרעת מצב היהודים שם. סיום הקולוניאליזם הצרפתי בצפון אפריקה הביא להגירה המונית של כ-200,000 יהודים מתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

על פני המחצית השנייה של המאה ה-20 השתלבו המהגרים היהודים בחברה הצרפתית, במקביל לקיום מערכת מקיפה של מוסדות יהודיים וציוניים. אנטישמיות נמצאה תמיד במקום כלשהו בשולי החברה הצרפתית, כשמעת לעת עולות התפרצויות מעל פני השטח. במקביל לאנטישמיות הקתולית של הימין הקיצוני המסורתי, קמה בצרפת אנטישמיות מוסלמית אשר בדרך-כלל קשורה באופן הדוק להשקפות אנטי-ציוניות.

יהדות צרפת כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדות צרפת היא מהגדולות בקהילות ישראל בתפוצות (קודמת לה רק יהדות ארצות הברית, ואולי גם יהדות רוסיה). מספר היהודים בצרפת הוערך בשנת 2010 על ידי בנק המידע היהודי בצפון אמריקה בכ-483 אלף יהודים‏[2]. עם זאת, מחקר שביצע משרד העלייה והקליטה העלה כי קהילת יהדות צרפת גדולה בהרבה מחצי מיליון נפש. לפי המחקר הקהילה כוללת שלשה זרמים: הראשון מורכב מכ-200 אלף איש בעלי זיקה חזקה לישראל וליהדות ש-30% מילדיהם לומדים בבתי ספר יהודיים; השני כ-300 אלף בעלי זיקה תרבותית יהודית והשלישי - כ-700 אלף שזכאים לאזרחות מתוקף חוק השבות.‏[3] בנוסף ישנה בצרפת קהילה של מהגרים ישראלים, שאינם מרגישים שייכות לקהילה היהודית המקומית.‏[4]

לרבים בקהילה זיקה חזקה לדת היהודית ולישראל ומשום כך היא נתפסת כקהילה המסורתית והציונית ביותר בתפוצות. הקהילה היום היא ספרדית ברובה, בעיקרה יוצאת צפון אפריקה, כשמתוך קבוצה זו אחוז ניכר הם יוצאי אלג'יריה, ומיעוטם מיהודי תוניסיה ומרוקו. קיימים גם יסודות ספרדיים אחרים כגון מהגרים מטורקיה והבלקן וכן צאצאי הקהילה הספרדית הוותיקה של צרפת, בנוסף ליהודים ממוצא אשכנזי. בקרב יהדות צרפת, ובניגוד ליהדות ישראל, אין למעשה הפרדה בין "אשכנזים" ל"ספרדים", והמכנה המשותף כ"יהודים" מאחד. ההבדלים מתבטאים בעיקר בנוסחי התפילות ובמנהגים דתיים, ואינם באים לידי ביטוי באורח החיים החילוני והכללי.

היהודים מעורים היטב בחברה ובכלכלה, ועם זאת בולטת תופעת האנטישמיות החדשה בצרפת הרבה מעבר למקובל במדינות מערביות אחרות. במובנים רבים נמצאים יהודי צרפת בין הפטיש לסדן: מחד, הם שנואים על ידי הימין הקיצוני הנוצרי בצרפת, הרואה בהם חלק מקהילות ה"זרים" שיש להצר את צעדיהם; מאידך, מצד "קהילות זרים" אחרות, המורכבות בעיקר ממהגרים מוסלמים יוצאי צפון אפריקה, הם נתקלים בהתנכלויות על רקע הסכסוך הישראלי-ערבי.

בתקופת האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000, ובהמשך במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה, במהלכם נלחם צה"ל בארגוני טרור מוסלמים, חלה לסירוגין עלייה בתקריות האנטישמיות כנגד יהודים בצרפת, שהתבטאה בהשחתת בתי קברות ובתי כנסת לצד תקיפות אלימות כנגד יהודים, בעיקר מצד מוסלמים. התקריות החמורות ביותר בתקופה זו היו חטיפתו ורציחתו באכזריות של אילן חלימי בידי כנופיית מהגרים מוסלמים בשנת 2006, ורציחתם של מורה ושלשת תלמידים בבית הספר אוצר התורה בטולוז בידי צעיר מוסלמי בשנת 2012.

התנכלויות אלו הובילו, בליווי עידוד העלייה לארץ על ידי גורמים ציוניים ופרו-ישראלים שונים, לגלי עלייה לישראל של משפחות ויחידים אשר בחרו להתיישב על פי רוב במרכזי הערים הגדולות בהם כבר הייתה קיימת אוכלוסייה מיוצאי צרפת בעיקר: רעננה, נתניה, אשדוד, אך גם בירושלים ממניעים דתיים. בניגוד לעליות הקודמות שהורכבו בעיקר מגמלאים, גלי העלייה הללו שהחלו בשנת 2001 ושבמסגרתם מגיעים לישראל מדי שנה בממוצע כ-2,000 עולים, כוללים בעיקר צעירים בעלי מקצוע והשכלה, מונעי מוטיבציה דתית או לאומית מוצהרת. עם זאת, כ-30% מהם שבים לצרפת במהלך שלוש השנים הראשונות שלהם בארץ, בעיקר בשל קשיי קליטה ומציאת תעסוקה שמובילים לקשיים כלכליים.‏[5] נכון ל-2012 חיים בישראל כ-200,000 יהודים ממוצא צרפתי, כ-39 אלף מתוכם עלו לארץ בין השנים 1989-2009.‏[6][7]

בשנת 2009 מונה הרב ז'יל ברנהיים לרב הראשי לצרפת. ארגונים יהודיים בצרפת מאוגדים תחת קריף המהווה ארגון גג.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שלום וחנוך אלבק, מבוא לספר האשכול, ירושלים: הוצאת וגשל תשד"מ 1984 פרק א', עמ' ד'.
  2. ^ jewishdatabank
  3. ^ יצחק הילדסהיימר, הממשלה מקווה לשלש את מספר העולים מצרפת עד 2016, באתר nrg‏, 20 במרץ 2014
  4. ^ לילך לב ארי, שאלת הגבולות בהגירה: על טרנס-לאומיות, קשרים חברתיים וזהות בקרב ישראלים החיים באירופה, כתב עת אורנים, גיליון מס' 2, חשוון תש“ע/ אוקטובר 2009
  5. ^ גאל בתאן - אזריאל, הירידה מישראל של עולים צרפתיים, נייר מדיניות, בית הספר למדיניות ציבורית
  6. ^ [www.knesset.gov.il/committees/heb/material/data/alia2011-01-24.doc נתונים דמוגרפים על אוכלוסייה בישראל - סקירת ממצאי מחקרים], עמ' 6, באתר מרכז המחקר והמידע של הכנסת
  7. ^ נתוני עלייה, המשרד לקליטת העלייה
יהדות אירופה

אוסטריהאוקראינהאוזבקיסטןאזרבייג'ןאיטליהאירלנדאלבניהאסטוניהארמניהבולגריהבלגיהבלארוסבוסניה והרצגובינהבריטניהגאורגיהגרמניהדנמרקהולנד ·הונגריהצ'כיהיווןלוקסמבורגלטביהליטאמולדובהמלטהמקדוניהנורבגיהסלובניהסלובקיהספרדפוליןפורטוגלפינלנדצרפתקפריסיןרומניהרוסיהשבדיהשווייץטורקיה

ראו גם: יהדות אשכנזמזרח אירופה
אירופה