בית קברות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בית קברות יהודי

בית קברות (או בית עלמין) הוא שטח אדמה ייעודי, שבו נטמנות גופות אנשים לאחר מותם.

עוד משחר הדורות נהוג היה, במרבית התרבויות, לקבור את גופות המתים באדמה. בימי קדם נהוג היה לקבור את פשוטי העם בחלקת אדמה אקראית וזמינה, בעוד שמלכים, בני אצולה ומיוחסים זכו לקבורה בחלקה ייעודית, אישית או משפחתית, בלוויית ציון מבני כלשהו שנועד להנציח את זכרו ומורשתו של המת. בתרבות הכנענית והפיניקית היה נהוג לטמון את אבות המשפחה במערת קבורה, ואחת לשנה לקיים טקס המכונה סעודת מרזח, שבו היו עורכים סעודה במערה ובה השלדים של אבות המשפחה. בתרבות המצרית האמינו כי אדם שלא נקבר לא יזכה לחיי נצח. בהתאם לאמונה זו המלכים השקיעו משאבים רבים בחניטה וקבורה. גם פרים פולחניים זכו לחניטה וקבורה. בימי המשנה היה נהוג בארץ ישראל לקבור את האנשים החשובים בגלוסקמאות במערות קבורה. המפורסמים שבהם נצאו בבית שערים.

בתי הקברות במתכונתם הקיימת היום החלו להיות בשימוש באירופה בתחילת המאה ה-19, עם הוצאת הקבורה מידי הכנסייה והעברתה לרשויות המוניציפליות. צמיחת הערים ואיכלוסן חייבו מציאת חלופה הולמת שתאפשר הקצאת שטחי אדמה נרחבים לקבורה המונית מכובדת, מבלי לפגוע בחיים העירוניים והפיתוח האורבני. לצורך כך יועדו שטחי קרקע בפאתי הערים.

בית קברות צבאי בריטי

בתי הקברות נחשבים לאתרים שנועדו לספק למת מנוחת עולמים שלווה, ולשמש אתר הנצחה ראוי ומכובד לאלה הרוצים לכבד את זכרו.

מיתוסים רבים ואמונות תפלות נקשרו בבתי הקברות, ברובם מתבססים על הפחד האנושי מן המוות ועל מסורות שונות המאמינות בתחיית המתים או בהיפרדות נשמתו של המת מגופו הגשמי. בתי קברות הצטיירו בפולקלור העממי כמקומות רדופי רוחות רפאים, המועדים לפורענות בעיקר בשעות הלילה, כי משוגעים נוהגים לישון בהם בלילות.

בתי הקברות של הדתות השונות נבדלים בסממנים רבים. בעוד שבתי הקברות הנוצרים לרוב מדושאים ומרווחים, ומעל לקבר מוצב לוח שיש שעליו כתובים פרטי הנפטר, ביהדות נהוג לבנות מצבה מעל כל חלקת הקבר, כשבראשה מוצב לוח שיש.

[עריכה] בית קברות ביהדות

ביהדות קשור מנהג הקבורה לאמונה בתחיית המתים ובצלם אלוהים שבאדם. גוף האדם ששימש משכן לנשמה אלוהית "נגנז" בכבוד בעפר בתכריכים לבנים, כדין חפצי קודש. מתחם בית הקברות נחשב לאתר מקודש שיש לנהוג בו בכבוד, וישנן הלכות שונות הקשורות למתחם זה.

כך למשל מצווה המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ב) על הרחקת הקברים מהעיר למרחק של לפחות חמישים אמה וכך גם נפסק להלכה ברמב"ם בהלכות שכנים (פרק י, הלכה ג). במקום אחר הרמב"ם למד מהתלמוד הבבלי על מסכת מכות (דף יב עמוד א) שאת בית הקברות יש להקים במרחק של שלושת אלפים אמה מהעיר (משנה תורה, ספר סרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י"ג, הלכה ג).

נראה שההסבר לשוני בין ההלכות, הוא שהמקור מהמשנה במסכת בבא בתרא עוסק בשלב של התעכלות הבשר, שכן היו נוהגים לתת לבשר להתעכל ולהרקב במשך זמן מה, ולאחר תקופה זאת היו אוספים את עצמות המת וקוברים אותן. יום איסוף עצמות המת נקרא יום ליקוט עצמות וקרובי המת היו נוהגים בו מנהגי אבלות מסוימים. המשנה בבא בתרא עוסקת במטרדים של ריח לתושבי העיר ובכלל זה מונה את ריח המתים. לכן מצווה המשנה על הרחקת המתים למרחק של לפחות חמישים אמה אך המתים מונחים באתר זה באופן זמני בלבד.

לעומת זאת, דברי הרמב"ם בהלכות שמיטה יובל נובעים מהאיסור לשנות את יעודם של הקרקעות שמסביב לעיר. ההלכה היהודית מקצה קרקע ברדיוס של שלושת אלפים אמה מסביב לעיר למטרות של חקלאות ואיכות הסביבה. דברי הרמב"ם באים ללמדנו שאין לפגוע באותו שטח המיועד למטרות אלו, גם לא על ידי הקמת בית קברות. בית הקברות שמדובר בו במקור זה הוא בית הקברות הקבוע, בשונה מהמקור במסכת בבא בתרא העוסק בקבורה זמנית.

הלכה אחרת הקשורה לבית הקברות היא ברכה מיוחדת אותה יש לברך אם אדם הזדמן לבית קברות של יהודים לאחר שלושים יום בהם לא היה בבית קברות. המקור להלכה זאת מצוי בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי על פרק תשיעי של מסכת ברכות. נוסח הברכה שנוי במחלוקת בין גרסאות שונות.

הנוסח המקובל של ברכה זאת הוא :

	"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקים אתכם בדין. ברוך אתה ה' מחיה המתים"

בספר אוצר דינים ומנהגים נכתב שברכה זאת אינה נוהגת בזמנו (הספר נכתב בשנת 1917) אך בסידור רינת ישראל הנחשב לעדכני מובאת ברכה זאת.

הלכה נוספת הקשורה בבית הקברות היא האיסור להסתובב בשטח בית הקברות עם תפילין. הסיבה להלכה זאת היא שהעושה כן נראה כלועג למתים על כך שעכשיו לאחר שמתו הם פטורים מלקיים את מצוות התורה ואילו הוא מקיימם כעת. מקורה של הלכה זאת בתלמוד הבבלי על פרק שלישי של מסכת ברכות (דף יח, עמוד א). כתוצאה מהלכה זאת יש הנוהגים להכניס את פתילי הציצית לתוך בגדיהם כשהם עומדים בשטח בית הקברות.