בית קברות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית העלמין היהודי העתיק בכפר שופפלוך בגרמניה
בית קברות בדואי בבאר שבע
בית קברות צבאי בריטי
בית קברות יהודי עתיק בפודו אילואיי, רומניה
בית קברות יהודי מודרני

בית קברות (או בית עלמין) הוא שטח אדמה ייעודי, שבו נטמנות גופות אנשים לאחר מותם.

בתי הקברות נחשבים לאתרים שנועדו לספק למת מנוחה שלווה, ולשמש אתר הנצחה ראוי ומכובד לאלה הרוצים לכבד את זכרו ולפקוד את מקום קבורתו. מיתוסים רבים ואמונות תפלות נקשרו בבתי הקברות, ברובם מתבססים על הפחד האנושי מן המוות ועל מסורות שונות המאמינות בתחיית המתים או בהיפרדות נשמתו של המת מגופו הגשמי. בתי קברות הצטיירו בפולקלור העממי כמקומות רדופי רוחות רפאים, המועדים לפורענות בעיקר בשעות הלילה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד משחר הדורות נהוג היה, במרבית התרבויות, לקבור את גופות המתים באדמה. בימי קדם נהוג היה לקבור את פשוטי העם בחלקת אדמה אקראית וזמינה, בעוד שמלכים, בני אצולה ומיוחסים זכו לקבורה בחלקה ייעודית, אישית או משפחתית, בלוויית ציון מבני כלשהו שנועד להנציח את זכרו ומורשתו של המת. בתרבות הכנענית והפיניקית היה נהוג לטמון את אבות המשפחה במערת קבורה, ואחת לשנה לקיים טקס המכונה סעודת מרזח, שבו היו עורכים סעודה במערה ובה השלדים של אבות המשפחה. בתרבות המצרית האמינו כי אדם שלא נקבר לא יזכה לחיי נצח. בהתאם לאמונה זו המלכים השקיעו משאבים רבים בחניטה וקבורה. גם פרים פולחניים זכו לחניטה וקבורה. בימי המשנה היה נהוג בארץ ישראל לקבור את האנשים החשובים בגלוסקמאות במערות קבורה. המפורסמים שבהם נמצאו בבית שערים.

הן הקבורה במערות והן הקבורה על פני הקרקע, התפתחו ככל הנראה באותו העת. קבורה על פני הקרקע התאפיינה בהצבת סלע מעל מקום הקבורה כמצבות. תפקידן היה לציין את מקום הקבר ונועדו לשמרו מפני פגיעות אנשים וחיות. האבנים אשר הונחו על גבי הקברים היו משוללי קישוט וסימן‏[1].

בתי הקברות במתכונת הקיימת היום החלו להיות בשימוש באירופה בתחילת המאה ה-19, עם הוצאת הקבורה מידי הכנסייה והעברתה לרשויות המוניציפליות. צמיחת הערים ואיכלוסן חייבו מציאת חלופה הולמת שתאפשר הקצאת שטחי אדמה נרחבים לקבורה המונית מכובדת, מבלי לפגוע בחיים העירוניים והפיתוח האורבני. לצורך כך יועדו שטחי קרקע בפאתי הערים.

בתי הקברות של הדתות השונות נבדלים בסממנים רבים. בעוד שבתי הקברות הנוצרים לרוב מדושאים ומרווחים, ומעל לקבר מוצב לוח שיש שעליו כתובים פרטי הנפטר, ביהדות נהוג לבנות מצבה מעל כל חלקת הקבר, כשבראשה מוצב לוח שיש.

בית קברות ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביהדות קשור מנהג הקבורה לאמונה בתחיית המתים ובצלם אלוהים שבאדם. גוף האדם ששימש משכן לנשמה אלוהית "נגנז" בכבוד בעפר בתכריכים לבנים, כדין חפצי קודש. מתחם בית הקברות נחשב לאתר מקודש שיש לנהוג בו בכבוד, וישנן הלכות שונות הקשורות למתחם זה.

כך למשל מצווה המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ב) על הרחקת הקברים מהעיר למרחק של לפחות חמישים אמה וכך גם נפסק להלכה ברמב"ם (הלכות שכנים פרק י, הלכה ג). ובמקום אחר כתב הרמב"ם שאת בית הקברות יש להקים במרחק של שלושת אלפים אמה מהעיר (הלכות שמיטה ויובל פרק י"ג, הלכה ג). הסיבה לשוני בין פסקי הרמב"ם היא, שבעבר היו נוהגים לתת לבשר להתעכל ולהרקב במשך זמן מה, ולאחר תקופה זאת היו אוספים את עצמות המת וקוברים אותן. יום איסוף עצמות המת נקרא יום ליקוט עצמות וקרובי המת היו נוהגים בו מנהגי אבלות מסוימים. לכן מצווה המשנה על הרחקת המתים למרחק של לפחות חמישים אמה כדי למנוע מטרד של ריח מתושבי העיר, אך המתים מונחים באתר זה באופן זמני בלבד. לעומת זאת, כיום שמקצים את הקרקע באופן קבוע וארוך טווח, ההלכה מקצה קרקע ברדיוס של שלושת אלפים אמה מסביב לעיר למטרות של חקלאות ואיכות הסביבה, ורק במרחק גדול מזה מקימים את בית הקברות.

הלכה אחרת הקשורה לבית הקברות היא ברכה מיוחדת אותה מברך המזדמן לבית קברות של יהודים לאחר שלושים יום בהם לא היה בבית קברות. המקור להלכה זאת מצוי בתלמוד הירושלמי ובתלמוד הבבלי בפרק תשיעי של מסכת ברכות. לגבי נוסח הברכה ישנן גרסאות שונות.

הנוסח המקובל לברכה זאת הוא :

"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, והוא עתיד להחיותכם ולקים אתכם בדין. ברוך אתה ה' מחיה המתים"

בספר אוצר דינים ומנהגים נכתב שברכה זאת אינה נוהגת בזמנו (הספר נכתב בשנת 1917) אך בסידור רינת ישראל הנחשב לעדכני מובאת ברכה זאת.

הלכה נוספת הנוגעת לבית קברות היא האיסור להסתובב בו עם תפילין או ציצית גלויים. היות שהעושה כן נראה כלועג למתים שאינם חייבים בקיום מצוות התורה ואילו הוא מקיימם כעת. מקורה של הלכה זאת בתלמוד הבבלי מסכת ברכות (דף יח, עמוד א). ולכן יש נוהגים להכניס את פתילי הציצית לתוך בגדיהם כשהם עומדים בשטח בית הקברות.

בעבר נהגו היהודים להקצות לבתי עלמין מקומות יפי נוף כגון מדרון הר הזיתים, ממנו נשקף מראה העיר העתיקה בירושלים, בחברון שכן בית העלמין העתיק בתוך חורשת זיתים עתיקת יומין ובטבריה כוסה המדרון הפונה לכנרת גם הוא קברים‏[1].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 יעקב פינקרפלד, "בשבילי אמנות יהודית", עמ' 96, הוצאת ספריית פועלים