המדריך לחיים בכפר (תוכנית רדיו)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
(הופנה מהדף שותף לחיים בערבה)
גאריסון קיילור (שני מימין) וצוות התוכנית בעת הקלטה

המדריך לחיים בכפר (A Prairie Home Companion”, APHC"; בתרגום מילולי: "שותף לחיים בערבה") הוא שמה של תוכנית רדיו בידורית, שיוצרה הוא גאריסון קיילור. קיילור היה גם מגיש התוכנית, עד לנובמבר 2017.

התוכנית משודרת ברדיו הציבורי האמריקאי פעם בשבוע בשבת בערב, ובדרך כלל מוקלטת באולם הבית שלה, אולם פיצג'רלד בסיינט פול, מדינת מינסוטה. לעיתים התוכנית יוצאת לנדוד ברחבי ארצות הברית, והיא מוקלטת ומשודרת מאולמות מרכזיים בערים הגדולות. התוכנית כוללת קטעי מוזיקה ושירה, מערכונים בעלי הומור ביזארי מעט, וכן סיפורים בסגנון אופייני ומיוחד מאת המנחה קיילור ובהקראתו. המוזיקה בתוכנית כוללת בעיקר את סגנון הפולק האמריקאי, מוזיקה אמריקאית עממית מהדרום, רוק כפרי, וכן מוזיקה בעלת מאפיינים דומים מרחבי העולם, המבוצעת על ידי אמנים אורחים.

בנובמבר 2017 פוטר קיילור בשל התנהגות לא נאותה. הרדיו הציבורי של מינסוטה הודיעה כי שם התוכנית ישונה.

מקור שמה של התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית נקראת בשמה של תוכנית רדיו אחרת, ששודרה בשנת 1969. שמה של התוכנית המקורית קיבל השראה משמו של בית עלמין בעיר מורהאד, מינסוטה; קיילור סיפר פעם, שהשם התאים לסוג ההומור המקאברי שרצה לשוות לתוכנית. פירוש שמו של בית העלמין הוא: "בית העלמין של הבית הבודד בערבה"; ואת שמה של התוכנית ניתן לתרגם, אם רוצים לדייק במשמעותה, כ"בן-לוויה לחיים הבודדים והקשים בערבות המישורים הגדולים". דווקא בעגה הצבאית הישראלית, ניתן למצוא מקבילה היכולה לשמש כתרגום ראוי: פק"ל לחיים בערבה, פק"ל במובן כפול: "מדריך" או "הוראות שימוש"; וגם: "ציוד הכרחי ל-".

בשנת 2006 יצא לאקרנים סרט בשם זהה, שנושאו היה השתלטות התאגידים הגדולים על התרבות המסורתית. עלילת הסרט מבוססת על תוכנית הרדיו, ומתרחשת במהלך שידור של הפרק האחרון של התוכנית, כביכול, שאחריו מיועד האולם להיהרס ולפנות מקום למגרש חניה ענק. את הסרט ביים רוברט אלטמן, על פי תסריט מאת קיילור, וזה היה סרטו האחרון של אלטמן. הוא נפטר חדשים ספורים אחרי סיום הכנת הסרט. הסרט הוקרן גם בישראל.

ההיסטוריה של התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התוכנית שודרה לראשונה במתכונתה הנוכחית ב-6 ביולי 1974. החל מ-1978 היא משודרת לרוב מאולם הבית שלה בסיינט פול. בשנת 1987 הופסקו השידורים החיים, בעקבות נישואיו של קיילור ושהות בת כשנתיים מחוץ לארצות הברית. כדי לשמר את קהל המאזינים הנאמן לתוכנית, שודרה במקומה תוכנית בשם "ערב טוב", שנוצרה על ידי חלק מהצוות של התוכנית המקורית. אולם תחנות רדיו מקומיות רבות העדיפו לשדר במקומה שידורים חוזרים של APHC. בשנת 1989, עם חזרתו של קיילור לארצות הברית, הוא החל לשדר בברוקלין, ניו יורק, תוכנית בשם "להקת הרדיו האמריקאי של גאריסון קיילור", במתכונת דומה לתוכנית APHC, אם כי התוכנית הותאמה לאווירה העירונית הניו-יורקית, השונה מאווירת המערב התיכון שבמינסוטה. בשנת 1993 חזר קיילור לשדר את התוכנית בשמה ובמתכונתה המקוריות.

יוצר התוכנית, גאריסון קיילור, מתכונן להקלטה בשנת 2007

מתכונת התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אות הפתיחה של התוכנית הוא השיר "טישומינגו בלוז" מאת ספנסר ויליאמס, הנחשב לסטנדרט ג'אז ותיק, שעבר עיבוד וזכה למילים אחרות מפרי עטו של קיילור. המילים שכתב קיילור מתארות רגע רומנטי בחיי זוג מבוגר, הנהנה מאווירת סוף השבוע הרגוע. עם זאת, הפתיח מהווה פרולוג אידילי, לסיפורים האירוניים ולהפתעות הקומיות-טרגיות שנכונו למאזינים בהמשך.

מרבית התוכנית מוקדשת לנגינת קטעי מוזיקה על הבמה. המוזיקה היא ברובה מסוגת מוזיקה עממית אמריקאית (פולק), וכוללת בלוגראס, קאנטרי, בלוז, גוספל ועוד. הביצועים הם תמיד ברמה גבוהה של הפקה והקפדה, וכחלק ממאפייני האיכות של המוזיקה, פעמים רבות מתארחים בתוכנית אמנים המבצעים קטעי אופרה וקטעי מוזיקה קלאסית, לעיתים אמנים מארצות חוץ. אם כי, כחלק מאופיה האירוני והשנון של התוכנית, פעמים רבות האמנים מבצעים קטעי שירה אופראיים או קטעי מקהלה, תוך החלפה של הטקסטים המקוריים בתכנים סרקסטיים והומוריסטיים. הניגוד בין המופע התמים למראה של מקהלה, לעיתים מקהלת ילדים או ילדות, לבין התוכן המתוחכם והעוקצני, משתלב היטב באופיה האירוני של התוכנית. בנוסף, כשהתוכנית נודדת לאולמות אחרים בארצות הברית, לפעמים מתארחים בה אמנים מקומיים.

אורכה של התוכנית בשידור הרדיו הוא שעתיים. בתחילת החלק השני שלה, קורא קיילור ברכות ודרישות שלום מהקהל באולם לקרוביהם ולחבריהם. נוהג מקובל הוא, שהכותבים בעצמם מתבלים את ברכותיהם בהומור אירוני ואף מקאברי במקצת.

מקום של כבוד תופסים בתוכנית האפקטים הקוליים, המבוצעים בדרך כלל על ידי אמן האפקטים פרד ניומן. גם השימוש באפקטים הוא אירוני והומוריסטי, ולעיתים האפקטים הם הנושא העיקרי של הקטע. לעיתים רחוקות יותר מתייחס הסיפור באירוניה עצמית לעיסוק באמנות האפקטים עצמה. כחלק מהסיפור, לפעמים קיילור קורא ברצף שורה של התרחשויות, ואיש האפקטים נדרש ליצור את האפקט הקולי המתאים, לרוב בהומור, ולעיתים נדמה ששני האמנים משתעשעים בינם לבין עצמם ברצף של אתגרים ותגובות מאולתרות.

פינות קבועות בתוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף לקטעי המוזיקה, משודרות במהלך התוכנית פינות שקיבלו קביעות. רוב הפינות הן מערכונים סאטיריים במתכונת תסכיתי הרדיו הישנים, בשילוב אפקטים קוליים המבוצעים באופן חי על הבמה על ידי מומחי האפקטים של צוות התוכנית. בין הפינות הקבועות:

  • "גאי נואר, בלש פרטי", פארודיה על סרטי ה"פילם נואר", ובה מגלם קיילור את דמותו של נואר, הבלש הפרטי המזדקן והמרושש.
  • "חייהם של הבוקרים (קאו-בויס)", סיפור הרפתקאותיהם של דאסטי (מאובק) ולפטי (שמאלן), צמד בוקרים מהמערב הפרוע; האחד מחוספס וקשוח, ועם זאת תמיד מנומס ותרבותי, ברוח הדרום המכובד והפשוט; ואילו השני, המגולם על ידי קיילור, הוא בוקר משכיל עם שאיפות ספרותיות. גם כאן, הניגוד בין הבוקרים הקשוחים הפוגשים את אמריקה העכשווית, הטכנולוגית והמנוכרת, יוצר את האפקט הקומי האירוני. כאשר התוכנית משודרת מעיר אחרת מאשר סיינט פול, נהוג שהאפיזודה מתחילה בהגעתם של שני הבוקרים על סוסיהם אל העיר בה מתארחת התוכנית, מה שמוסיף אפקטים קומיים ותחושת הזדהות של הקהל המקומי עם העלילה, יחד עם ביקורת מרומזת על אורח החיים המקומי.
  • "חדשות העיר לייק-וובאגון" הוא מונולוג ארוך הנקרא בפיו של קיילור, ומביא סיפורים קטנים מהעיירה הנידחת והדמיונית "לייק-וובאגון", כביכול במינסוטה. קיילור משתמש במסגרת סיפורית, שעל בסיסה הוא מאלתר מדי פעם, בהתאם לתגובות הקהל. אך לחלוטין לא מדובר במופע סטנד-אפ – זהו סיפור על אי-התרחשות, בדומה לסיפוריו של יוסל בירשטיין, אך בניגוד לו, הסיפור הוא תמיד אירוני, ומשובצות בו שורות הומור השוברות את הקו האידיאלי והעצוב לפעמים, בשורות מחץ לא צפויות. הסיפור נפתח תמיד בכותרת: "היה זה שבוע שקט בלייק-וובאגון, עיירת הולדתי, אי-שם בקצה הערבה", ומסתיים בשורת האיגיון: "אלה החדשות מלייק-וובאגון, המקום בו כל הנשים חזקות, כל הגברים נאים למראה, וכל הילדים מתנהגים כיאות" (ובשנים האחרונות: "וכל הילדים הם מעל הממוצע"). גם שורות אלה נועדו לספר על העולם הישן, בו היו ועדיין יש אנשים קשוחים ואציליים, בעלי קוד מוסרי גבוה, עולם שמסתיר התרחשויות קטנות, אפלות וקומיות.

אמנים אורחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם האורחים החוזרים בתוכנית נמנים פאולה פאונדסטון ורוי בלאונט הבן, שניהם משתתפים קבועים בתוכניות הומור וסאטירה אחרות המשודרות ברדיו הציבורי בארצות הברית. כמו כן, לעיתים מופיעים בתוכנית כוכבים כמו מארק נופלר, מנהיגה לשעבר של להקת הרוק הקלאסי "דייר סטרייטס"; השחקנית מריל סטריפ, ועוד.

ספונסרים דמיוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך התוכנית מזכיר קיילור מדי פעם שמות דמיוניים של בתי עסק, שכביכול מעניקים חסות לתוכנית. השמות הם סאטיריים, ברוח התוכנית, והסגנון ההומוריסטי של השמות מזכיר מאוד את רשימת הקרדיטים הדמיוניים של תוכנית הומור אחרת ברדיו הציבורי האמריקאי, הנקראת "שיחת מכוניות" (Car-Talk). בין "נותני החסות" ניתן לציין את "הארגון המקצועי של בוגרי אוניברסיטה בספרות אנגלית", שראשי התיבות באנגלית שלו הם .P.O.E.M (שיר), ארגון שכמובן אין סיכוי שיתקיים בארצות הברית; או "המועצה המייעצת של הקטשופ"; שהוא מפגש אירוני נוסף בין מזון מהיר אמריקאי תעשייתי, לבין טענה למרכיבים "בריאים וטבעיים".

מאפייני התוכנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לטעון, שהתוכנית מבוססת על הניגוד האירוני שבין יופיים של הערכים הישנים של דרום ומרכז ארצות הברית המסורתית-שמרנית, לבין אמריקה הליברלית, השנונה והמתוחכמת אך מנוכרת, של חופי המזרח והמערב. העולם הישן מאופיין בחיים פשוטים, השקפת עולם שמרנית, הכנסת אורחים וחום אנושי. הוא מיוצג בתוכנית על ידי מוזיקת הפולק, הסיפורים של העיירות הקטנות, על תושביהן בני המהגרים מארצות צפון-אירופה הקרות. לעומת המסגרת האמנותית, תכניה של התוכנית מאופיינים דווקא בהומור עוקצני, שנון מאוד ומתוחכם, החבוי בסופם של משפטים סנטימנטליים ופסטורליים, ומגיח כשורות מחץ מפתיעות ואירוניות. על כן רוחה של התוכנית מאופיין במעין געגוע נוסטלגי אל עולם ישן, פשוט ויפה, הנעלם בהדרגה ומפנה את מקומו לתרבות עירונית ומנוכרת, ועם זאת הרוח הזאת כביכול מקבלת בברכה את תחכומו של העולם החדש, על שנינותו, ביקורתיותו והפסימיות הקיומית שלו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא המדריך לחיים בכפר בוויקישיתוף