סטנד-אפ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הקומיקאי ריצ'רד הרינג במופע סטנד-אפ בלונדון

מופע סטנד-אפעברית: מִצְחָק) הוא מונולוג של קומיקאי המופיע על הבמה או דיאלוג שהוא מקיים עם הקהל, ובו הוא מציג מבט שונה ומבדר על סיטואציות שונות משגרת החיים היומית. המונח "סטנד-אפ" הוא תעתיק חלקי של Stand-up comedy באנגלית, קרי סְטֵנְד-אָפּ קוֹמֵדִי, כלומר "קומדיה בעמידה", שכן הקומיקאי לרוב עומד בעת המופע.

מבנה המופע[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמן מתחיל את המופע עם נושא מסוים שמוכר לקהל כדי להכניס את הקהל לאווירה מסוימת. הבמה בדרך כלל ריקה מאביזרים ומתפאורה למעט מקרים מיוחדים שבהם הטקסט דורש אביזרים נלווים (בדרך כלל אלו יהיו אביזרים פשוטים ובודדים כגון כיסא או שרפרף). לרוב חלק מהטקסט במופע מאולתר באמצעות הדינמיקה שבין הקהל לאמן. הקומיקאי עומד במהלך כל המופע, אלא אם נדרשת ישיבה או שכיבה על הריצפה במהלך מערכון מסוים, ולעתים אף יורד מהבמה אל הקהל ומקיים עמו דיאלוג שחורג מהטקסט שנכתב מראש.

המופע מורכב ממספר מערכונים. כל מערכון הוא קטע קומי שעוסק בנושאים מתחלפים ממופע למופע.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנות הסטנד-אפ החלה את דרכה בארצות הברית בסוף המאה ה-19 במופעי וודוויל על ידי הצגת מונולוגים הומוריסטיים (אחד המופיעים הבולטים היה מארק טוויין) וכלה בתיאטרון היידיש ומופעי קרקס וליצנות שונים. רוב הקומיקאים לא נחשבו אמנים אלא "מספרי בדיחות" סתמיים ש"חיממו" את הקהל כמופע פתיחה או בידרו את הקהל במהלך ההפסקות במופעים.

להיות קומיקאי נחשב לשלב בדרך לקריירה בעסקי הבידור ולא כמקצוע כשלעצמו והבדיחות סופרו במגוון רחב של נושאים כאשר לכל מופע היה נושא ספציפי שבו עסקו הבדיחות כגון בדיחות על הורי החתן והכלה או הומור אתני שכלל בדיחות על גזעים שונים כגון שחורים, לבנים, היספאנים ויהודים. הועלו גם מופעי "הומור כחול" שבהם סופרו בדיחות גסות והנושא העיקרי של המופעים היה יחסי מין. השפה הייתה גסה ומופעים אלה נערכו בעיקר במועדוני לילה והגבילו את האמנים ביכולתם להתקדם בתחום משום שמופעים בסגנון זה נחשבו לא לגיטימיים.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, דור חדש של קומיקאים החל לחקור נושאים פוליטיים, נושאים אתניים ותרבותיים, הומור שחור (בדיחות על אסונות, כגון בדיחות על השואה) והומור גס שעסק במין. מופעי הסטנד-אפ התגלגלו מבדיחות בודדות ונפרדות לדיאלוגים ומונולוגים מורכבים עם "פאנץ' ליין" (שורת מחץ), שהיא "הפואנטה" או המרכז של הבדיחה והיא זו שלמעשה מעוררת את הקהל לצחוק. מופעים מתקדמים יותר עסקו בהומור שחור ובסאטירות שהפכו במרוצת השנים ליותר ויותר גסות.

הסטנד-אפ פרץ את גבולות ארצות הברית ובמהלך שנות ה-70 החלו להעתיק במקומות רבים בעולם את פורמט הופעת הסטנד-אפ והוקמו מועדונים רבים.

סטנד-אפ בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 התקיימו בישראל מופעי סטנד-אפ בודדים. אמן הסטנד-אפ הבולט באותה תקופה היה אורי זוהר. גם השחקן והבדרן שייקה אופיר הופיע בקטעי סטנד-אפ. אולם, כמעט כל מופעי הבידור של התקופה היו כתובים מראש, כמו אלו של שלישיית הגשש החיוור או קברטים של חנוך לוין. בשנות השבעים בלט יהונתן גפן בהופעות סטנד-אפ המשלבות סאטירה נוקבת על החברה והמדינה בהשראת הסטנדאפיסט האמריקאי הפרוע לני ברוס.

מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 תפס פורמט זה תאוצה ואמני סטנד-אפ רבים צפו אל תודעת הקהל.

מי שנודע כאחראי על פריחת הסטנד-אפ בישראל באותה התקופה היה השחקן שמואל וילוז'ני. יש המספרים כי הוא טס ללונדון ושם צפה באדם עומד באחת הכיכרות ומציג בפני העוברים והשבים באופן קומי.[דרוש מקור] וילוז'ני הוקסם ממופע הרחוב ועם חזרתו לישראל הקים מועדון בתל אביב שבו התקיימו מופעים שונים בפורמט זה. במקביל התקיימו מופעי סטנד-אפ אחרים, בעיקר באולם "בית ציוני אמריקה". במופעים אלו ניתנה בין היתר הזדמנות לאנשים אנונימיים לנסות להצחיק במשך מספר דקות, כשהקהל קבע האם הם יוכלו להמשיך או יאלצו לרדת מהבמה.

במהלך שנות ה-90 של המאה ה-20 הוקמו מועדוני סטנד-אפ ברחבי הארץ. הבולט שבהם הוא הקאמל קומדי קלאב, שבו התגלו כשרונות רבים ורוב האמנים שמופיעים כיום בטלוויזיה הגיעו ממנו. בין תוכניות הסטנד-אפ הבולטות הייתה "הקומדי סטור" שהחל כמופע בימתי ועבר לערוץ 2. אומני סטנד-אפ גם הופיעו במסגרת תוכניות אחרות כגון "זהו זה" (פינת סטנד אפ עם וילוז'ני והצמד דבי ונולי), "הראשון בבידור" בהנחיית דודו טופז (שם התגלה נאור ציון), תוכנית האירוח של יאיר לפיד (עם הפינות של עדי אשכנזי, אדיר מילר, ליאור שליין ואחרים), צחוק מעבודה (עם הקומיקאים אורי חזקיה, שחר חסון, קובי מימון, ליטל שוורץ ועוד) וכן בתוכנית "פספוסים".

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]