שיחה:הפלנגות הנוצריות/סינון קטע רקע

הקטע

יחסים אתניים בלבנון של המאה ה-20

העדות בלבנון של המאה ה-20

בלבנון של כמאה השנים האחרונות ישנן 18 עדות אתניות מוכרות, מאז קבלת החוקה הלבנונית בשנת 1926. שלוש מהן מהוות את הקבוצות האתניות העיקריות - מוסלמים, נוצרים ודרוזים. אלו מתחלקים בתורם לעוד כשתי קבוצות נוצריות ושתיים מוסלמיות: הנוצרים - בעיקר מארונים אך גם קתולים (וגם לקבוצה די זניחה של נוצרים מן הכנסייה היוונית וכנסיות אחרות), והמוסלמים לסונים ולשיעים.

הנוצרים המארונים הם בני הלאום הארמי, והם עדה שנוצרה על פי מסורתם בין המאות ה-4 וה-5 לספירה, על ידי הקדוש מרון, שהיה נזיר ארמי מסתגף שהדריך נזירים רבים אחרים באזור סוריה של המאה ה-21. לאחר מותו חסידיו הקימו מנזר לזכרו שהיווה את הבסיס לקום העדה המארונית. בשנים מאוחרות יותר המארונים נרדפו על ידי הכנסייה האנטיוכית, על ידי הכנסייה הקתולית ועל ידי המוסלמים והדרוזים. רדיפות חוזרות ונשנות אלו פסקו בהדרגה כשהוכרה הכנסייה המארונית על ידי הכנסייה האנטיוכית והקתולית בהפרש של כמילניום, אך השנאה בין המארונים למוסלמים והדם הרע בינם לבין הדרוזים הגיעו לכמה סכסוכים אתניים גדולים, שאחד מהם התגלם בדמות מלחמת האזרחים הגדולה הראשונה בלבנון. מלחמה זו התרחשה באמצע המאה ה-19, והביאה בסופה אמנם ניצחון צבאי אך הפסד פוליטי - למוסלמים. מאז הנוצרים המארונים מהווים כוח פוליטי חזק, עקב תמיכתה של צרפת (הקתולית) בהם אחרי מלחמה זו, מה שגרם לניצחונם הפוליטי לאחר אותה מלחמה. עקב פחד מטיהור אתני, שוב, על ידי המוסלמים, עשו המארונים שינוי נרחב בתפיסתם ובזהותם והפכו אותה למקושרת יותר לזהות הערבית. מאז המארונים נאחזים בכוחם הפוליטי בלבנון כסממן חיוני של זהותם, שנפגעה עקב ההשפעות המוסלמיות.

בתקופה הקודמת לעצמאותה של לבנון הנוצרים היוו את הרוב הדמוגרפי, שנע בין 45% ל-55%, כשמתוכם הנוצרים המארונים הם מעט יותר מחצי, ומהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר. בחלוף השנים, עקב הגירה שלילית בהיקפים רחבים מצד הנוצרים בכלל והמארונים בפרט, ועקב ריבוי טבעי גבוה במיוחד מצד המוסלמים בכלל והשיעים בפרט, התרחשה טרנספורמציה במבנה הדמוגרפי של לבנון ולקראת קבלת העצמאות יחסי הכוחות שיקפו עלייה בכוחם של המוסלמים לעומת הנוצרים. האמנה הבין-עדתית שהוסכמה בין העדות עם קבלת העצמאות של לבנון נתנה למארונים בלעדיות על התפקיד החשוב ביותר, נשיאות הרפובליקה, וגם את הפיקוד על הצבא, בעוד המוסלמים, הדרוזים והיוונים קיבלו תפקידים בכירים מעט פחות ל"בלעדיות": נשיאות מועצת השרים (ראשות הממשלה) - לסונים, נשיאות האספה הלאומית (תפקיד יושב ראש הפרלמנט) - לשיעים, תפקיד סגן נשיא האספה - ליוונים-אורתודוקסים ותפקיד שר ההגנה - לדרוזים. מושבי הפרלמנט נפסקו לחלוקה ביחס של 6:5 לטובת הנוצרים על פני כל השאר. חלוקת המשרות הפוליטיות בדרגים הנמוכים יותר גם כן נפסקה לחלוקה על פי יחס ה-6:5, והנשיא נקרא למנות את שרי הקבינט על פי "יחס הוגן".

יחסי הכוחות בין העדות ותוצאותיהם

כפי שנראה מהחלוקה לעיל, המארונים קיבלו תפקידים פוליטיים בעלי השפעה נרחבת יותר. לעומת זאת, לבנון הייתה מחולקת לקרעים, והאמנה עשתה שלום יחסי ביניהם. סלע המחלוקת העיקרי היה כמובן דתי: שאלת זהותה של לבנון אמורה להיות מושפעת ישירות מזהותה הדתית. חברות בליגה הערבית למשל, היא הצהרה שאותה המארונים נאלצו לקבל, על אף ראייתם בלבנון מדינה נוצרית (המארונים היו מוכנים, בסופו של דבר, לקיום יחסים עם הגוש המוסלמי באיזור, אך לא הסכימו להגדרת לבנון כמוסלמית). על רקע השקפה זו הוקמה מפגלת הכתאיב.

להכניס במקום אחר

אחרי קבלת העצמאות של לבנון בשנת 1943 ובעיקר אחרי עצמאות ישראל ומלחמת השחרור בשנת 1948, הגיעו ללבנון ערבים רבים שהתיישבו קודם לכן בישראל וברחו ממנה לאחר עצמואתה של מדינת היהודים. ערבים אלו, שאימצו את הנרטיב הפלסטיני, שיכנו עצמם לרוב במחנות פליטים בדרום המדינה ויצרו קבוצה אתנית גדולה נוספת לצד השלוש הקיימות.