ראש ממשלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ראש ממשלה הוא הדמות הבכירה בממשלה, שהיא הרשות המבצעת במדינות דמוקרטיות.

במערכות פרלמנטריות הפועלות על פי שיטת וסטמינסטר שמקורה בבריטניה, ראש הממשלה הוא ראש הממשלה הנבחרת, בעוד תפקיד ראש המדינה (לדוגמה, המלך או המלכה) הוא בעיקר טקסי. במערכת זו ראש הממשלה הוא לרוב חבר הפרלמנט, ומצפים ממנו להעביר חוקים והחלטות ממשלה בפרלמנט.

מלבד תפקידם העיקרי, ראשי הממשלה מכהנים מדי פעם בתפקידים נוספים. כך, לדוגמה, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין היה גם שר הביטחון בזמן כהונתו.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההיסטוריה של אנגליה והממלכה המאוחדת שימשו מספר שרים כיועצים ואנשי אמונים עבור המלכים, עוד מתקופת ימי הביניים. ביניהם ניתן למנות את תומאס קרומוול, שייעץ להנרי השמיני מלך אנגליה ורוברט ססיל שייעץ לאליזבת הראשונה מלכת אנגליה. כוחם של השרים האלו היה נתון לגחמותיהם של המלכים והמלכות אותם שירתו. על אף שניהול הפרלמנט היה חלק מתפקידם של חלק מאותם שרים, הם לא היו זקוקים לרוב פרלמנטרי כדי לפעול בצורה זו אחרת. על אף שהיה קבינט מדיני, חבריו מונו על ידי המונרך והוא זה שעמד בראשו. כאשר המונרך לא רצה עוד באחד השרים חברי הקבינט הוא פשוט יכול היה לשחררו מתפקידו או אף יותר גרוע, להוציאו להורג (כפי שאכן נעשה לקורנוול, למשל). המלכים מדי פעם חילקו את הכוח באופן שווה בין מספר שרים כדי למנוע מהתחזקות רבה מדי של אחד מהם.

נקודת המפנה בהתפתחות של ראשי הממשלה היה במותה של אן מלכת בריטניה בשנת 1714, אותה ירש ג'ורג' הראשון. ג'ורג' לא דיבר אנגלית, בילה את רוב זמנו בביתו שבהנובר ולא ידע דבר ואף לא רצה לדעת דבר בכל הקשור לממשל הבריטי. בנסיבות אלה היה זה בלתי נמנע שאחד משרי המלך יהפוך להיות, הלכה למעשה, ראש הממשלה. וכך בשנת 1721 כיהן לראשונה ראש ממשלה לא-רשמי בבריטניה, רוברט וולפול, אשר החזיק במשרה במשך 21 שנים. וולפול כיהן כראש ישיבות הקבינט, מינה את כל השרים ואף הצליח לזכות באהדת הבית התחתון (בית הנבחרים) בפרלמנט הבריטי. תחת וולפול התפתחה שיטת הקבינט הסולידארי. וולפול דרש שאף שר מלבדו לא ינהל שיחות פרטיות עם המלך וכן על תמיכה מוחלטת של השרים בהחלטות הקבינט.

וולפול הכחיש שהוא ראש הממשלה ובמהלך כל המאה ה-18 אנשי פרלמנט ומלומדים רבים המשיכו להכחיש כי משרה כזו קיימת בכלל (שכן היא לא נקבעה רשמית, אלא נוצרה למעשה). עד שנת 1905, אז עוגן התפקיד בחוק לראשונה, החזיקו אותם "ראשי ממשלה למעשה" בתואר "הלורד הראשון של האוצר". מספר מלכים ניסו להחזיר לעצמם את סמכויותיהם העליונות אבל כיוון שניהול הממשלה הפך להיות מסובך יותר ויותר ודרש את אהדת הבית התחתון, הדבר לא צלח. הייתה זו כהונתו הארוכה של ויליאם פיט הבן (1783-1801), ביחד עם מחלתו הנפשית של המלך ג'ורג' השלישי שמיסדה את התפקיד ואת הכוח שבו. ראש הממשלה הפך להיות השולט הבלתי מעורער במדינה תחת המלכה ויקטוריה.

יוקרתו של הממסד הבריטי במהלך המאה ה-19 וגדילת האימפריה הבריטית גרמו להעתקת המודל הבריטי של קבינט מדיני ובראשו ראש ממשלה על ידי מדינות רבות, הן באירופה ובמושבות בריטיות, כאשר אלה זכו בעצמאות. במקרים מסוימים שונה התואר, אך לקראת סוף המאה ה-20 לרוב המדינות הדמוקרטיות בעולם היה ראש ממשלה או מקביל לו, ומעליו מונארך או נשיא בעל תפקיד טקסי. מדינות אחרות דגלו בשיטה האמריקאית, של ארצות הברית, הדוגלת ברפובליקה ובראשה נשיא - המהווה בעצמו את הרשות.

ראשי ממשלה ברפובליקות ובמונרכיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

משרת ראש הממשלה מתקיימת בצורות ממשל שונות:

משרת ראש הממשלה אינה קיימת במשטרים נשיאותיים, בהם הנשיא הוא גם ראש המדינה וגם הרשות המבצעת, כמו בארצות הברית. עם זאת, חלק מנשיאי ארצות הברית אימצו גישה לפיה ראש הסגל שלהם הוא האחראי על ביצוע מדיניות הממשל מטעמם (כלומר, אחראי על מזכירי הממשל), כך שתפקידו במקרים אלה דמה מאוד לתפקיד ראש הממשלה בשיטות הנשיאותיות-למחצה.

כניסה לתפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכות פרלמנטריות ראש ממשלה נכנס לתפקיד במספר דרכים:

  • במינוי ראש המדינה ללא צורך באישור הרשות המחוקקת: ברוב המדינות הפועלות לפי שיטת וסטמינסטר, מינוי ראש הממשלה הוא פעולה של ראש המדינה, ואין צורך בהצבעה פרלמנטרית על זהותו. על חבר הפרלמנט אותו בחר ראש המדינה להקים ממשלה, אך אם זו שיקים לא תצליח לתפקד ותתפזר, יהיה על ראש המדינה לבחור בחבר פרלמנט אחר כדי שיקים ממשלה. אם אין חבר שכזה בנמצא, יש צורך בבחירות חדשות. למרות האמור לעיל, ומכיוון שראש המדינה נדרש לבחור בחבר פרלמנט שהממשלה שיקים תזכה בתמיכת הפרלמנט, הרי שלרוב יבחר ראש המדינה בראש הסיעה הגדולה ביותר.
  • במינוי ראש המדינה לאחר שהרשות המחוקקת ממנה מועמד: לדוגמה, אירלנד, בה הנשיא ממנה את ראש הממשלה לפי הצעת המועמדות של הפרלמנט.
  • במינוי ראש המדינה ובכפוף לאישור הרשות המחוקקת: לדוגמה, ספרד, בה המלך שולח את המועמד שלו לאישור הפרלמנט. במקרה זה הפרלמנט יכול להתנגד למועמד ובכך לכפות על ראש המדינה לבחור מועמד אחר.
  • במינוי ראש המדינה ובתנאי שהפרלמנט יצביע הצבעת אמון בתוך זמן נקוב: לדוגמה, איטליה.
  • בחירות ישירות: לדוגמה, מערכת הבחירות בשנים 1996 עד 2001 בישראל, בה נבחרו בנימין נתניהו ואהוד ברק. במערכת בחירות זו בוחרים ישירות במועמד ולא במפלגה. יש להעיר כי מבחינת הסיווג הקלאסי של מדעי המדינה, זה היה משטר נשיאותי ולא משטר פרלמנטרי. העובדה שנתניהו, ברק ושרון נשאו להלכה בתואר "ראש הממשלה" ולא בתואר "הנשיא" אינה רלוונטית, שכן מבחינה מעשית, באותן שנים לא היה בישראל משטר פרלמנטרי, שמאפייניו הוא יכולת הפרלמנט לקבוע את זהות ראש הממשלה.
  • בחירות ישירות בתוך הפרלמנט: בשונה מבחירות ישירות כלליות, בבחירות אלה מצביעים רק חברי הפרלמנט. כך נהוג בגרמניה.
  • במינוי בעל משרה ציבורית בכירה שאיננו ראש המדינה: בשבדיה, החל משנת 1974, הסמכות למנות ראש הממשלה הועברה מהמונרך לנשיא הפרלמנט.

עזיבת התפקיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

למרות התפיסה התקשורתית המוטעית, רבים מראשי הממשלות במערכות הפרלמנטריות אינם נבחרים לכהונות קצובות אלא יכולים לכהן במשך מספר שנים רב. לדוגמה, מרגרט תאצ'ר מונתה לראשות ממשלת בריטניה רק פעם אחת, בשנת 1979, אך היא כיהנה בתפקיד עד 1990, על אף שההרכב עצמו של ממשלתה שונה.

ישנן מספר מדינות בהן ראש הממשלה כן נבחר לכהונה קצובה, אך אלה בדרך כלל קשורות ישירות למשך כהונת הרשות המחוקקת. זאת כיוון שראש הממשלה ממונה או נבחר לרוב מבין המפלגה השלטת ברשות המחוקקת.

ברוב המערכות הפרלמנטריות על הממשלה לזכות באמון הרשות המחוקקת. אם זו מצביעה ומעבירה הצעת אי אמון בממשלה רוב המערכות החוקתיות דורשות אחד מהבאים: התפטרות ראש הממשלה או פיזור הפרלמנט.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]