תאוריית ניהול האימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תאוריית ניהול האימה היא תאוריה פסיכולוגית העוסקת בהשפעת תודעת המוות על החשיבה ועל ההתנהגות האנושית. טענתה העיקרית של התאוריה היא שבתנאים שבהם מובלטת עובדת המוות, נוטים בני אדם לקשר את עצמם למורשת התרבותית שמשמעותית להם, וכך להשיג באמצעותה תחושת נצחיות. ממצאים אמפיריים שנמצאו במחקרים שנערכו בהשפעת התאוריה מלמדים שכאשר מבליטים למשתתפים בניסוי את עובדת היותם בני תמותה, הם נעשים קנאים יותר לערכיהם התרבותיים.

מקור התאוריה בעבודתו של האנתרופולוג ארנסט בקר, שב-1973 הוציא את ספרו "הכחשת המוות". בקר טען כי בני אדם שונים מכל בעל חיים אחר בכך שהם מודעים למותם הבלתי נמנע. על כן הם זקוקים למבנים תרבותיים שיתנו לחיים טעם ומשמעות. על פי תפיסה זו, משמעות חשיבותה הפסיכולוגית של הערכה עצמית היא ביכולת שהיא מעניקה להכחיש את המוות, על ידי הקניית ערך לאדם שאינו בן חלוף.

תאוריית ניהול האימה קנתה לעצמה מקום בפסיכולוגיה, אך היא עדיין שנויה במחלוקת. אף שהיא מציגה עצמה במידה רבה כנגזרת של הפסיכולוגיה האבולוציונית, יש מהפסיכולוגים האבולוציוניים שרואים את טענותיה כמרחיקות לכת ומציעים להסביר את ממצאיה על ידי סיבות אבולוציוניות פשוטות יותר. כך נטען שהנטייה להחשיב יותר את התרבות בתנאים שבהם המוות בולט, אינה נובעת דווקא מרצון לחפש נצחיות בתרבות, כפי שטוענת התאוריה, אלא בנטייה הפשוטה יותר להתאחד אל מול סכנה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Becker, Ernest (1973). "The Denial of Death". The Free Press