יציאת מצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
היסטוריה של עם ישראל
בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828.

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא סדרה של אירועים, המתוארים בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרם ולקחם מועלה פעמים רבות בתנ"ך. בסיפור המקראי מבקשים בני ישראל, בהנהגת משה לצאת מארץ מצרים, בה הם נתונים לעבדות. שליט מצרים, פרעה (חוקרים טוענים כי היה זה רעמסס השני), מסרב לשחררם, והאל מנחית על המצרים עשר מכות, שכל אחת מהן חמורה מקודמתה, עד שבמכת בכורות פרעה מבקש ממשה ואהרן שבני ישראל ייצאו ממצרים למדבר סיני. כעבור שלושה ימים הוא חוזר בו ורודף אחרי בני ישראל עם צבאו, עד להתרחשות הנס של קריעת ים סוף, כאשר צבא מצרים טובע בים, ובני ישראל חוצים בתוכו בבטחה. חג הפסח ביהדות נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

סיפור יציאת מצרים הוא מאבני היסוד באמונה היהודית, והוא עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת היהודית. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות שבים ומודגשים במצוות עשה ולא תעשה בדת היהודית. הסיפור המקראי, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו אומץ גם בנצרות ובאסלאם ותביעת משה מפרעה, "שלח את עמי", הפכה בעיני עמים רבים לאורך ההיסטוריה סמל לשאיפתם לחירות ולגאולה.

התיאור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה ואהרון בפני פרעה. ציור מאת בנג'מין ווסט.
קיימות שיטות שונות לגבי זיהויים של המקומות ותיאור המסלול, ובפרט מיקומו של הר סיני ומקום חציית ים סוף. מפה זו מתארת את אחת משיטות הזיהוי. כדאי לבחון את המפה במקביל לפסוקי פרשת מסעי.

השעבוד במצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, שוכנו על ידי יוסף המשנה למלך המצרי בגושן, ומשבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר ובדלני במנהגיו. המצרים חששו מהריבוי הטבעי הגדול של העברים, ופרעה מלך מצרים רואה בעצם קיומו וגידולו של השבט העברי הזר, סכנה לביטחונה של מצרים, העלול לשמש כגיס חמישי בכל מלחמה עתידית. לפיכך, הוא שינה את המעמד והיחס המועדף בו זכו בזכות היותם שארי המשנה למלך המנוח, והפך אותם בהדרגה לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השעבוד כלל ניצול קשה לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה, וביצוע כל עבודות השדה והבית השוטפות בכל רחבי הממלכה בעבודת פרך, זאת באמצעות כפייה ועינויים. חוק נוסף של פרעה, הוא הדרישה להמית את כל הבנים הזכרים בשעת לידתם. לאחר שנות שיעבוד רבות, זועק עם ישראל אל האלוהים, בבקשה שיושיעו.

משה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משה

בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז מוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותו משיטה אמו על היאור, מתוך מטרה שלא ייתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו, מרים הנביאה, מסתתרת על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בִּתְיָה בת פרעה, היורדת לרחוץ באגם, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, למרות שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשת אליה ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון.

בעת שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון, ולמחרת ראה את העבד העברי רב עם עברי אחר, ומחשש להלשנה ברח למדין שם נשא לאישה את צפורה בת יתרו, שילדה לו שני בנים, גרשם ואליעזר. במהלך שהותו במדיין הלך למדבר, שם התגלה אליו האלוהים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך האלוהים נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות.

עשר המכות וקריעת ים סוף[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלוהים באמצעות מופתים שונים שניתנו לו על ידי האל במדבר: הפיכת מים לדם. הפיכת ידו למצורעת וריפויה המיידי, והפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם עד כדי גירושם של בני ישראל.

בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים והם עברו בתוכו. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.

מתן תורה והנדודים במדבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נדודי בני ישראל במדבר

לאחר היציאה ממצרים, הוביל משה את בני-ישראל אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. לזכר מעמד הר סיני זה נחוג חג מתן תורה. בזמן ששהה משה על ההר חטאו בני ישראל, בהשפעת הערב רב, ובנו עגל זהב וערכו חגיגות פולחניות לכבודו. משה שבר את לוחות הברית בהם נכתבו עשרת הדברות על ידי ה', והעם נענש קשות. לאחר השמדת העגל והשקיית העם במי חטאת, עולה משה שנית אל ההר על מנת לבקש רחמים על העם מאת הבורא. הוא חוזר אל המחנה כעבור ארבעים יום, ומצוּ‏וה על ידי ה' לפסל שני לוחות חדשים מאבן, ואז הוא עולה בשלישית אל ההר, על מנת לכתוב את התורה מפי האלוהים ולחרוט את עשרת הדברות בשנית על לוחות הברית השניים‏‏‏[1]. עם שובו כעבור ארבעים יום נוספים, מקהיל משה את בני ישראל, מעניק להם את התורה מפיו, מציג בפניהם את עשרת הדברות ומצווה אותם על בניית המשכן.

לאחר מכן הלכו בני ישראל ארבעים שנה במדבר (כעונש על חטא המרגלים), אכלו מן ושליו, עד הכניסה לארץ כנען. היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל, הם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא ההכאה בסלע למען יצאו ממנו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.

מקורות חוץ מקראיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות המצריים לא נמצא תיעוד ברור של אירוע יציאת מצרים, אך ישנם כמה מקורות מצריים שייתכן ומתעדים את "עשר המכות" או חלק מהם, כגון:

המקרא הוא המקור הראשון שמספר באריכות על יציאת מצרים, ובעקבותיו הלך ספר יהושע השומרוני.

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב המקורות העתיקים בספרות היוונית-רומית העוסקים ביציאת מצרים השתמרו בחיבור "נגד אפיון" של יוסף בן מתתיהו.

הקטאיוס איש אבדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור העתיק ביותר של מוצא היהודים בספרות היוונית הופיע ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס איש אבדרה[2] סביב שנת 300 לפנה"ס. תיאור זה הוא הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מוצא היהודים ומסורת יציאת מצרים:

"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוהית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלים מכלל שימוש. ילידי הארץ הניחו לפיכך שאלא אם כן יסלקו את הזרים, צרותיהם לעולם לא תבואנה על פתרונן. לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ, והבולטים והפעילים שביניהם חברו יחד, ולגרסת אחדים נחתו בחופי יוון...לעומתם, הקבוצה הגדולה יותר גורשה לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו."[3]

לסקירתו האתנוגרפית של היהודים השתמש הקטאיוס גם במקור יהודי, ככל הנראה מקור בעל פה, ומעידה על כך ההערכה הגדולה למשה וגם שימושו בהתייחסות כמעט ישירה בתנ"ך.‏[4] יחד עם זאת, הקטאיוס מוסיף לגביו כי "כתוצאה מגירושם הם ממצרים הוא הנהיג אורח חיים שהיה במידת־מה בלתי חברותי ועוין כלפי זרים". אמנם ייתכן שהנטייה האנטי-יהודית הקלה שייכת למקור המצרי שקדם להקטאיוס אבל הוא היה הראשון שכרך יחדיו את מוטיב שנאת הזרים עם מסורת יציאת מצרים.‏[3]

מנתון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון והכהן המצרי-הלני מנתון, כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, זמן קצר אחרי הקטאיוס איש אבדרה. מסורות אנטי יהודיות לגבי סיפור יציאת מצרים רווחו במצרים עוד לפני מנתון, אולם הן היו מסורות בעל פה והועלו על הכתב בצורה שיטתית ומסודרת רק בתקופה התלמיית על ידי מנתון.‏[5]

החיקסוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיקסוס

בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", סוקר מנתון את רשימת המלכים ששלטו במצרים ומספר שבתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס אירעה פלישה גדולה של זרים למצרים:

"ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם."

מנתון מגלה כי לעם הפולש קראו "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בהדגשה גרונית, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה".

מנתון טוען כי ששת מלכי החיקסוס הראשונים ישבו בעיר ממפיס ושלטו ממנה על כל מצרים כשהם מנסים ללא הרף "לעקור את המצרים מהשורש". הוא מספר שלאחר 510 שנות שלטון של שושלות מלכי החיקסוס, התקוממו מלכי תבאי ושאר חלקי מצרים ופתחו נגדם במלחמה ארוכה, עד שהחיקסוס גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. רק בשלב זה חושף מנתון את זהותם של 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים:

"והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה...בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים."[6]

המצורעים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס רצה "לראות את האלים" וסיפר זאת לנביא שגם שמו אמנופיס (בן פפיאס). הנביא אמר למלך כי יוכל לראות את האלים רק "אם יטהר את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים". המלך ציוה לאסוף את כל המצורעים במצרים וגירש אותם (80 אלף נפש) לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס, כדי להפרידם משאר האוכלוסייה. אמנופיס הנביא חשש מזעם האלים על סבל המצורעים, חזה שאלה ישתלטו על מצרים, והחליט להשאיר למלך את נבואתו בכתב והתאבד. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציוה אותם שלא לעבוד את אלוהי המצרים, אלא להקריב את החיות הקדושות שלהם ולהתנכר לכל מי שלא מצטרף לדתם החדשה. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. 200 אלף לוחמים הגיעו מירושלים לאווריס ואמנופיס נבהל וברח עם צבאו לממלכת כוש. שתי האוכלוסיות, החיקסוס מירושלים והמצורעים, השתלטו יחד על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים‏ לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. רק בשלב זה, לאחר תיאור ה"תועבות" שנעשו על ידי החיקסוס והטמאים, חושף מנתון את זהותו של מנהיגם: כשחבר אוסרסיף לחיקסוס, שינה את שמו ל"משה".‏[7] כעבור 13 שנות גלות באתיופיה, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".‏[8]

סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון היו בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי. ייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, כשלצורך המשימה אימץ את השיטה הספרותית של כתיבת "היסטוריה נגדית". התעמולה נועדה להציג את אופיו ההרסני של העם היהודי כחבורה של פראיים המתנכלים להישגי החברה האנושית, במטרה להוכיח שעם ישראל בתקופתו נושא איתו את המורשת הרעה של אבותיו. בכך מנתון אינו שונה מסופרים אתנוגרפיים אחרים בעת העתיקה, שחקרו את תולדותיהם של עמים שונים כדי לחשוף את דמותם בהווה. עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.‏[5] יש לציין שבספר שמות‏[9] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון האלכסנדרוני[10] ויוסף בן מתתיהו[11], שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.‏[12]

דיודורוס סיקולוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס (המאה ה-1 לפנה"ס) מציין את הקטאיוס איש אבדרה כמקור העיקרי שלו למוצא היהודים. על פי דיודורוס, המצרים מספרים שמושבות מצריות רבות הוקמו ברחבי העולם המיושב על ידי מהגרים מארצם ובהן גם "זו של היהודים, השוכנת בין ערב לסוריה", וזו הסיבה לכך שמנהג המילה של בניהם הזכרים משותף לשני העמים, מאחר שהוא הובא עמם בזמנו ממצרים.‏[13]

דיודורוס מונה את משה (Moyses) כאחרון המחוקקים שטענו כי קבלו את חוקיהם מאלוהות, כאשר משה ייחס את חוקיו לאל הנקרא "יהו" (Iao).‏[14] זאת הפעם הראשונה בספרות היוונית שהשם "יהו" מציין את האל של היהודים. זה לא קורה בתרגום השבעים, מאחר שהשם הפך לביטוי שאין לבטאו, אולם הוא נמצא בשימוש בקרב יהודי מצרים בתקופה הפרסית, כפי שמתועד בפפירוסים של יב.‏[15]

בתיאורו את המצור של אנטיוכוס השביעי (סידטס) על ירושלים, מספר דיודורוס שחבריו של אנטיוכוס סיפרו לו "שאבות אבותיהם של היהודים גורשו מכל שטח מצרים בתור כופרים שנואי־האלים. שכן במטרה לטהר את הארץ, כל אלה שנשאו על גופם סימנים לבנים וסימני צרעת קובצו יחדיו וגורשו אל מעבר לגבול, כמי שמארה רובצת על ראשם; הפליטים כבשו את סביבות ירושלים, ומשארגנו את עם היהודים הפכו את שנאתם לאנושות למסורת".‏[16][17]

ליסימכוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית, שיוסף בן מתתיהו הכריז עליו כעל העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור.‏[18]

ליסימכוס סיפר כי "בימי בוֹכּחוֹריס מלך מצרים", בשנת בצורת, "בני עם היהודים, אנשים מצורעים ובעלי נגעים וחולים בכל מיני מחלות", צבאו על המקדשים וביקשו מזון. המחלות התפשטו בקרב כלל האוכלוסייה והמלך פנה לאל אמון, שציוה עליו לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים" ולגרש אותם אל השממה "ולהטביע את המצורעים והמנוגעים", כי רק אז תסתיים הבצורת. המלך ציוה על כהני המקדשים לאסוף "את כל האנשים אשר אינם טהורים" והורה לצבא להוליך אותם למדבר, בסך הכל 110 אלף מגורשים, "ולקשור אל המצורעים לוחות עופרת" כדי להטביע אותם בים. "וכאשר טבעו המצורעים והנגועים בים", אלה שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר חשופים לסכנת חיים. ואז "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציוה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה‏", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם.‏ לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התבישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).‏[19]

בייחסו את גירוש היהודים ממצרים לפרעה מהשושלת ה-24 (המלך הידוע בספרות היוונית העתיקה בשם "בוכחוריס"), ליסימכוס מתארך את יציאת מצרים לזמן הרבה יותר מאוחר מאשר מנתון.‏[20] מדבריו של יוספוס מתברר כי גם הסופר היווני אפולוניוס מולון (המאה ה-1 לפנה"ס) כתב על גירוש היהודים ממצרים, אלא שתארך אותה לזמן שונה מיתר הסופרים, שכל אחד מהם נקב בתאריך שונה.‏[21] יוספוס מציין את אפולוניוס מולון וליסימכוס בראש הדוברים נגד משה וחוקי התורה, שטענו כי משה היה מכשף ורמאי והחוקים שנתן מלמדים את היהודים "לעשות כל רעה ולעזוב כל מידה טובה".‏[22]

סטראבון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון היווני בן המאה ה-1 לפנה"ס, סטראבון, קבע ש"אבותיהם של היהודים בני זמננו, כפי שהם נקראים, היו מצרים"‏[23] וטען שזאת הסיבה לריבוי האוכלוסייה היהודית במצרים, "מפני שהיהודים הם מצרים מעיקרם".‏[24] אולם בזמן שהמסורת המצרית-יוונית גרסה שהיהודים גורשו ממצרים, צייר סטראבון תמונה אוהדת מאוד של האדם שהנהיג אותם והשלטון שהקים על בסיס אמונתו הייחודית. הוא טוען שמשה היה כהן מצרי, שעזב את מצרים והגיע לארץ יהודה בלווית אנשים רבים שעבדו את ה"ישות האלוהית", בגלל שלטענתו (של משה) המצרים טעו בהציגם את הישות האלוהית על ידי תמונות של בהמות ובקר והיוונים גם הם טעו בעיצוב אלים בדמות אדם. משה הוביל את האנשים "למקום שבו נמצאת כיום ירושלים".‏[23]

פומפיוס טרוגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון הרומי פומפיוס טרוגוס מספר שהמצרים, "משניחתו עליהם גרדת וצרעת", גרשו את משה ממצרים יחד עם אלה שחלו במחלה, כדי שהמחלה לא תתפשט. מאחר שמשה הפך למנהיג הגולים, הוא לקח בגניבה את כלי הקודש של המצרים (על פי ספר שמות‏[25] בני ישראל שאלו כלי כסף וזהב משכניהם), ואלה ניסו להשיב אותם בכח הנשק, אך סערות אילצו אותם לשוב לביתם. בהגיעו אל הר סיני, לאחר 7 ימי צום עם צאן מרעיתו במדבריות ערב, משה "הקדיש את היום השביעי, שנקרא לפנים שבת לפי מנהג העם, כיום צום, משום שיום זה שם קץ באחת לרעבונם ושיטוטיהם". פומפיוס טרוגוס היה הסופר הראשון שקישר את יציאת מצרים עם צום. הוא מוסיף ש"בזוכרם כי גורשו ממצרים מחשש להפצת זיהום, הם הקפידו, פן יהפכו להיות שנואים על שכניהם מאותה סיבה, שלא לבוא במגע עם זרים".‏[26][27]

אפיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם המדקדק המצרי-יווני אפיון כתב "היסטוריה נגדית" לסיפור יציאת מצרים שבמקרא. אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס והוא הוציא את היהודים ממצרים בשנה הראשונה של האולימפיאדה ה-7 (שנת 752 לפנה"ס). גם גרסת אפיון כוללת את עלילת המצורעים, אולם הוא הוסיף לה נדבך משלו: מלבד מצורעים, כללו 110 אלף המגורשים גם עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".‏[21]

כאירמון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסופר המצרי כאירמון חזר על סיפורו של מנתון, אך במקום רצונו של המלך "לראות את האלים", סיפר שאיזיס נגלתה לאמנופיס בחלום והציקה לו בשנתו על כך שהמקדש שלה נהרס במלחמה. אחד החרטומים (במקור: "סופרי הקודש") בשם "פריטיבַאוטס‏", פירש למלך, שאם יטהר את מצרים מהאוכלוסייה הטמאה, "יסור ממנו חזון האימה הזה". לפיכך, ציוה המלך לאסוף 250 אלף אנשים חולים ולגרשם מן הארץ. בראש אוכלוסייה זו עמדו שני "יודעי-ספר‏": משה ואדם נוסף "מן החרטומים" - יוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם 380 אלף איש שהושארו שם עוד קודם על ידי אמנופיס, שסירב לתת להם להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. אבל אמנופיס לא חיכה למתקפה, אלא מיהר לברוח אל אתיופיה. כאשר בגר בנו, רעמסס, גרש את "היהודים", שמספרם היה 200 אלף, אל סוריה.‏[28]

בתיאורו של כאירמון יש שימוש במסורות שאינן תלויות במנתון. בהתייחסותו ליוסף ומשה מהדהדת חדירת המסורת המקראית לחוגים לא יהודים‏[29] וייתכן שגם סיפור החלום על איזיס הוא מסורת עממית נפוצה, מכיוון שיש מכנה משותף בין גרסת כאירמון לבין המסופר ב"נבואת הקדר" המצרית. נבואה זו נמצאה כתובה ביוונית על שרידי פפירוסים מהמאה ה-3 לספירה ובה מתנבא הקדר באזני המלך אמנופיס וחוזה פלישה של נכרים למצרים. בפפירוסים אלה לא נזכרו היהודים, אולם פפירוס אחר מאותה תקופה, הקרוב להם ברוחו ובלשונו, מכוון בעיקרו נגד היהודים ובהקשר דומה מסופר גם בו על "היהודים...בני הבליעל...המגורשים ממצרים על ידי זעמה של איזיס".‏[30][31][32]

טקיטוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריון הרומי טקיטוס טען שאבות היהודים היו מצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, צרעת. המלך בוֹכּחוֹריס פנה לאוראקל של אַמוֹן וביקש מרפא, אז צוּוה עליו "לטהר את ממלכתו" ולגרש "גזע זה, כיוון ששנוּא הוא על האלים". המצורעים נמצאו, נאספו וגורשו ממצרים:

"לאחר שנעזבו הגוֹלים במדבר, היו כולם בוכים והמוּמים, והנה קם אחד מהם, זה משה, והזהירם לבלתי צַפּוֹת לעזרה מיד אלים או בני־אדם, שהרי אלה ואלה נטשוּם, אלא לבטוֹח בעצמם ולראות מנהיג משמים להם בראשון המסייעים בידם להוציאם מצרתם...אך דבר לא הציקם כמחסוֹר במים...והנה יצא עדר חמורי־בר ממרעהו...משה הלך אחריו וכפי ששיער...גילה מקורות־מים גדולים...אז הלכו ללא הפוגה מהלך שישה ימים וביום השביעי תפסו ארץ, ממנה גירשו את יושביה ובה יסדו עיר והקדישו מקדש."[33]

על פי טקיטוס, אסונם של היהודים מסביר רבים ממנהגיהם הדתיים, שאינם אלא כפירה: משה התקין פולחנות "הסותרים את פולחנותיהם של שאר בני־תמוּתה" (ובהם פולחן החמור). היהודים אינם אוכלים בשר חזיר, לזכר הנגע שהביא לגירושם, "שהרי נוּגעו בצרעת, הפוקדת בעל־חיים זה". כמו כן, "הצוֹמוֹת התכופים שהם צמים" הם עדוּת לרעב הממושך שהיה מנת חלקם, והם עדיין אוכלים את "הלחם היהודי שאינו חמץ" לזכר החיפזון בו ליקטו את התבואה. הם בחרו ביום השביעי לשבות בו ממלאכה כיוון שבּוֹ הוּשם קץ לנדודיהם".‏[34]

טקיטוס הוא הסופר הפגאני היחיד שמתייחס למצה.‏[35] הסברו העוין של מוצא היהודים משקף את הגרסה היוונית־מצרית העתיקה ליציאת מצרים ודרך טקיטוס היא הפכה לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.‏[36]

יציאת מצרים כמאורע היסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור קיר מקבר בני חסן, בתיאור דומה לביאת בני יעקב למצרים בימי הרעב בארץ כנען

אמינותו ההיסטורית של התיאור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יציאת מצרים בביקורת המקרא

המסורת היהודית מתייחסת לתיאור המקראי של יציאת מצרים וכיבוש הארץ כאל דיווח מדויק על מעשים שהיו. במחקר התפתחו במאתיים השנה האחרונות שתי גישות מרכזיות ביחס לאמינות התיאור המקראי: הגישה הראשונה, הנקראת גישת הארכיאולוגיה המקראית, סוברת שהסיפור מבוסס על אירוע אמיתי, ואת מעשי הניסים ניתן להסביר בתופעות טבעיות. בהקשר זה הוצעו מספר תאוריות שטרם נמצא להן ביסוס מדעי. תאוריה אחת סבורה כי יציאת מצרים קשורה להתפרצות הר געש בסנטוריני ואף שהיו שתי "יציאות מצרים" בהפרש של 200 שנה זו מזו. בין התומכים בתאוריה זו ברברה סילברטסן מאוניברסיטת שיקגו, בספר "The Parting of the Sea" בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון‏[37]. הגישה השנייה, שניתן לכנותה גישת ה"זיוף/יצירת מיתוס מכונן", סוברת שמדובר בסיפור שהומצא בערך במאה השמינית לפנה"ס בידי הממסד המלכותי-דתי בירושלים בתקופתו, וכי עם ישראל התגבש בסוף האלף השני לפנה"ס בארץ כנען מתושביה המקומיים.

פרופ' ישראל פינקלשטיין עומד בראש הטוענים שיציאת מצרים וכיבוש כנען, אינם אלא "מיתוס מכונן". לפי דעה זו, מקורו של עם ישראל הוא מתוך העמים הכנעניים שישבו בארץ וסיבות סוציו-אקונומיות הן שגרמו להבדלת האוכלוסייה זו מהאוכלוסייה הכנענית המקומית.

לחלופין, ישנה דעה הטוענת כי מדובר בנוודים שבאו מחוץ לכנען, אך לא ממצרים, והתיישבו בתוכה, וייתכן גם שילוב של שתי הסיבות הנ"ל. לטענת הדוגלים בעמדה זו, אין כל זכר בהיסטוריה המצרית המתועדת לאירועים המתוארים בסיפור יציאת מצרים (זאת בהנחה שסיפור יציאת מצרים התרחש בימי רעמסס). ישראל קנוהל סבור כי אירוע כיציאת מצריים אכן התחולל אך בצורה שונה מהמתואר בסיפור המקראי.

פרופ' עמיחי מזר סבור שישנה התאמה בין הממצא הארכאולוגי לתיאור המקראי של תקופת ההתנחלות וכיבוש הארץ‏[38]. פרופ' אמריטוס קנת קיצ'ן (Kenneth Kitchen) טוען בספרו "על אמינות הברית הישנה" (On the Reliability of the Old Testament) שמחברי הסיפור המקראי אמנם חיו בתקופה המתוארת, והאירועים המתוארים התרחשו במציאות, והוא מביא לכך מספר ראיות. למשל, לטענתו מידע שנמצא בתורה לא היו ידוע לבני תקופות מאוחרות יותר, והתגלה שוב רק במחקר המודרני‏[39].

תארוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפה מהמאה ה-17 המתארת את המסלול שעברו בני ישראל ביציאת מצרים.

במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסורת היהודית קיימות שתי גרסאות לתאריך יציאת מצרים, הסנכרון לספירה הנוצרית בעייתי גם הוא (ראה הערך סדר עולם רבה)

  • במקרא נאמר: "ומושב בני ישראל, אשר ישבו במצרים, שלושים שנה וארבע מאות שנה" (שמות י"ב מ). לפי זה, יצאו בני ישראל ממצרים 430 שנה לאחר ירידתם שהתרחשה 290 שנה לאחר הולדת אברהם אבינו (יעקב נולד בשנתו ה-160 של אברהם (ראה בראשית כ"א ה, וכ"ה כו) והיה בן 130 שנה ברדתו למצרים (ראה בראשית מ"ז ט). לפי הנאמר במקרא אברהם נולד בשנת 1948 לבריאה[1], ומכאן מתברר כי יציאת מצרים התרחשה 720 שנה אחר כך, כלומר בשנת 2668 לבריאה (1092 לפנה"ס או 1252 לפנה"ס לאחר הסנכרון).
  • בסתירה לכך כתוב שקהת בן לוי נכנס למצרים ונכדו משה כבר יצא ממנה, אף על פי שסך שנותיהם של קהת, עמרם ומשה מגיע ל- 370 בלבד. לכן מקובל במסורת היהודית שיציאת מצרים התרחשה בשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס). זאת על פי חז"ל שקבעו כי בני ישראל שהו במצרים 210 שנים בלבד, ו-430 השנה נמנות מברית בין הבתרים בה היה אברהם בן שבעים שנה.

בנוסף נכתב בספר מלכים א'‏[40] כי שלמה המלך החל בבניית בית המקדש בשנה הרביעית למלכותו 480 שנה לאחר יציאת מצרים על פי המסורת היהודית החלה מלכותו בשנת 2928 ולכן יציאת מצרים חלה ב 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס) . בנוסף, יש לציין כי הובטח לאברהם כי בניו יעבדו במצרים 400 שנה, כאשר ספירה זו התחילה בהולדת יצחק, שאירעה כשאברהם היה בן מאה שנה (על פי פירוש רש"י לתורה בעקבות המדרש) מה שמביא לשנת 2448 לבריאת העולם (1312 לפנה"ס).

הסנכרון בין הכרונולוגיה המקראית לספירה הנוצרית מחייב הוספת 166 שנה לתאריך זה כך שמתקבל התאריך 1478 לפנה"ס‏[41]

במחקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם "ישראל" באסטלת ישראל

השיטות העיקריות לתארוך יציאת מצרים:

  • באסטלת ישראל של פרעה מרנפתח המתעדת את מסעו להחזרת השליטה בכנען בשנת 1208 לפנה"ס מוזכר השם "ישראל" כאחד הגורמים המרכזיים באזור שמצפון למצרים ביחד עם החיתים, החורים והערים אשקלון, גזר ויקנעם, לאור זאת סוברים מרבית החוקרים כי אם הייתה יציאת מצרים היא הייתה לפני כן.
    בנוסף בתעודות מצריות מהמאה ה- 14 לפנה"ס מוזכר ראש קבוצה או שבט כנעני בשם "איסרו" שיש המזהים אותו עם שבט אשר, על פי התעודות ישב השבט באזור החוף הצפוני של ישראל של היום. האיסרו מוזכרים גם בפפירוס אנאסטאזי א כבעלי ברית של מצרים בהנהגת רעמסס השני והתחייבו להסגיר מורדים לשלטון המצרי. בהנחה הסבירה שמדובר בשבט אשר המוכר לנו, ישבו כבר לפחות חלק משבטי ישראל בארץ במאה ה- 14 לפנה"ס ויציאת מצרים חלה לפני כן.
התארוך המוקדם: המאה ה-15 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • בין השנים 1780-1570 לפנה"ס בערך מצרים נכבשה על ידי ה"חיקסוס", עם של נוודים שמיים שפלשו מהצפון וגורשו או שלפחות שלטונם במצרים נשבר בידי פרעה יעחמס שרדף אחריהם לכנען.
    בעולם ההלניסטי של המאות הראשונות לפני ולספירה, רווח הזיהוי בין ישראל לחיקסוס בהתבסס על כתביו של מנתון כוהן מצרי אשר כתב את ההיסטוריה המצרית ביוונית עבור שליטיה ההלניסטים בהתבסס על הידע שנאגר בידי הכהונה המצרית, באופן לא מפתיע על פי מנתון ישראל גורש ממצרים, הגירוש התבצע בשני גלים הראשון יחד עם גרוש החיקסוס והשני כמה מאות שנים לאחרי בעקבות דיכוי מרידת מצורעים שנעזרו בקרוביהם בכנען.
    כתביו של מנתון באשר ליציאת מצרים מצוטטים בספרו של יוסף בן מתתיהו "נגד אפיון", באופן לא מפתיע מקבל יוסף בן מתתיהו את זיהוי יציאת מצרים עם גירוש החיקסוס ודוחה את הזיהוי עם גירוש המצורעים, כך שבהחלט ניתן להניח כי זיהוי יציאת מצרים עם גירוש החיקסוס היה מקובל בקרב חוגי הכהונה והמשכילים בעם ישראל בסוף תקופת בית שני במיוחד לאור העובדה שזיהוי זה תואם את התאריך המקראי של יציאת מצרים.
  • בעקבות כך זיהו ראשוני החוקרים את יציאת מצרים עם גירוש החיקסוס בסביבות 1580 לפנה"ס‏[42], זיהוי זה נזנח מאוחר יותר בשל היות התאריך מוקדם מדי לתפיסתם של חוקרים מאוחרים שלשיטתם התגבש עם ישראל מאות שנים מאוחר יותר ובשל הפער הגדול בין בני ישראל המשועבדים לחיקסוס - הכובשים שגורשו, להגנתם של אותם חוקרים ניתן להגיד כי חלק ניכר מהידע שעומד לרשותנו כיום לא עמד לרשותם.
  • כיום סוברים חוקרים רבים שייתכן שיוסף ירד למצרים בתקופת החיקסוס, מה שמסביר את סיפורי יוסף ואחיו במצרים, ובמיוחד את מינויו של יוסף למשנה למלך, כמו גם את קיומו של "מלך חדש" שלא הכיר את יוסף וחשש מכוחם של זרים. בניגוד לחיקסוס הכובשים, שעודדו זרים לקבל תפקידים שלטוניים, היה לזר כמעט בלתי אפשרי לקבל תפקיד בכיר בשלטון המצרי, לפי תאוריה זו היה המלך אשר לא הכיר את יוסף פרעה יעחמס ויציאת מצרים חלה בזמנו או בזמנו של אחד מיורשיו.
  • באותו זמן לערך התפרץ הר געש באיי סנטוריני באחת ההתפרצויות הגעשיות החזקות ביותר בתקופה ההיסטורית, ההתפרצות גרמה לצונמי ענק בים התיכון, רעידות אדמה, ענני אפר שהחשיכו את השמים וירידת טמפרטורות חדה‏[43].
    להתפרצות הר הגעש ורעידות יש דמיון רב לתיאור יציאת מצרים בספר תהילים "בצאת ישראל ממצרים... הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור, ההרים רקדו כאילים..(תהילים קיד: 2-1) וכמובן שלהחשכת השמש בעקבות ענני האפר יש דמיון למכת החושך וירידת הטמפ' החדה עשויה להביא לברד (הברד כמעט ואינו מוכר במצרים).
  • על שבר כתובת עם רשימת שבויים מהלבנט שמתוארכת לימי פרעה אמנחותפ השני מוזכרים עמים כנענים, ביניהם קבוצה הנקראת "ישרל" (Y3-šr-il)‏[44] אשר יש המבקשים לזהות אותה עם ישראל (לטענתם, באותה התקופה נהגו המצרים לבלבל בין ההירוגליף שמשמיע את הצליל ס לבין ההירוגליף שצלילו ש), מה שאומר שאם הייתה יציאת מצרים והתנחלות בכנען הרי שהתקיימו במאה ה-15 לפנה"ס או לפניה.
  • לצד מקדש שהוקם בעבור פרעה איי, נמשך בימי יורשו חורמחב, והושלם רק בימי רעמסס השלישי במדינת האבו, נחשף מבנה מקני סוף בסגנון בית ארבעת המרחבים אשר מיוחס לישראלים הקדומים שנהגו לבנות כך את בתיהם בתקופת הברזל בארץ ישראל (1200-586 לפנה"ס), היו חוקרים כדוגמת מנפרד ביטק שהציעו לזהות בכך מגורי עבדים ישראלים או פרוטו-ישראלים במצרים, מה שיכול להתקשר לסיפור יציאת מצרים.‏[45]
  • בתקופה זו גם נדדו במזרח התיכון העפירו והשסו-יהו את השם עפירו ניתן לקרוא זאת גם עבירו, חבירו או חפירו, כיוון שהאותיות הללו מתחלפות בכתב המצרי.
    העבירו המוזכרים בתעודות רבות מן המזרח התיכון במאה ה־15 לפנה"ס, ובייחוד במכתבי תל אל עמרנה. הדמיון הרב בין "עפירו" ל"עברים", כמו גם התעודות המלמדות על פלישתם לארץ־ישראל, מסייעות לטענה שבני ישראל נכנסו אז לארץ, ומשמע שהם גם יצאו ממצרים באותה תקופה. שיטה זו מתאימה למסורת היהודית שצוינה לעיל, וכן לסברה שיוסף מונה למשנה למלך בתקופת החיקסוס ויציאת מצרים חלה לאחריו.
    השסו-יהו‏[46] היו ככול הנראה שבט נודדים שנדד באזורים שהם כיום דרום ישראל ועבר הירדן ונבדל מקבוצות נוודים אחרות בשיוכו ליהו שם המזכיר את השם המפורש, ישנם היסטוריונים כישראל קנוהל הטוענים שמדובר במדיינים, ידוע לנו שיתרו חותן משה נקרא גם רעואל כלומר היה כהן לאלוהים, וכי המדיינים התנגדו לעשיית פסלי אלים וסגדו לאל במבנה דמוי משכן[דרוש מקור], בשרידי המשכן המדיני בתמנע התגלה גם נחש נחושת המזכיר את נחש הנחושת שעשה משה.
התארוך המאוחר: המאה ה-13 לפנה"ס[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדעה המאחרת ביותר את זמן היציאה היא הדעה המזהה את הפרעה עליו מסופר בתורה, עם רעמסס השני שחי במאה ה־13 לפנה"ס ושיקם את המקום שנקרא "פי-רעמסס", זאת על סמך שמו בלבד. יש הטוענים שמדובר דווקא בבנו פרעה מרנפתח שבמצבת הניצחון שלו, הקרויה מצבת ישראל מזכיר את ישראל כעם, אך מעטים סבורים כך שכן מרנפתח מתייחס לבני ישראל כמי שיושבים כבר בארץ ולא כמי שברחו ממנה. גם שיטה זו מסתמכת על ממצאים מהכניסה לארץ ובמיוחד על שינוי בולט במקומות היישוב בארץ ישראל ובסגנוננם, דבר שיכול ללמד על כניסת עם חדש לארץ ישראל.

צבי אילן סבור שכן ניתן למצוא הדים ליציאת מצרים באסטלת ניצחון שבנה פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני מתארת את שובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו בארץ ישראל, בשנת 1208 לפנה"ס בקירוב. האסטלה, המכונה "מצבת ישראל" משום שמוזכר בה השם "ישראל", מתפאר פרעה מרנפתח בכך שהצליח להכחיד את ישראל. אילן מציג את הטענה שקשה להוכיח אותה באופן חד-משמעי, כי היות שאביו של מרנפתח היה זה שבזמנו התרחשה יציאת מצרים, ולכן היה לו עניין אישי לנקום את עלבון אביו. בין אם נקמתו הצליחה ובין אם לאו, הוא מתפאר בחיסול ישראל במצבה לזכרו.

כנגד טענות אלה, מציין ישראל פינקלשטיין כי אין כל ממצאים ארכאולוגיים המעידים על נדודי שבטים בסיני בתקופת רעמסס השני, וודאי לא בהיקף המתואר במקרא. זאת על אף שנערכו חפירות רבות בניסיון לאתר ממצאים כאלה, כולל בתחנות המסע שזיהוין בטוח למדי: קדש ברנע ועציון גבר.‏[47]

מספר היוצאים ממצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיאור המקראי בדבר גודלו העצום של העם (כ-3 מיליון נפש[דרוש מקור]), מעורר תהיות ביחס לסדרי הגודל של העולם העתיק (אוכלוסיית עיר גדולה בתקופה זו לא עלתה על כמה עשרות אלפי אנשים). יש הרואים בכך מספר טיפולוגי-סימבולי, שאינו משקף את המספר האמיתי של היוצאים ממצרים.

פרשני המקרא המסורתיים פרשו מספר זה כפשוטו וטענו כי במשך חמשה דורות 70 נפש אכן יכולים להגיע למספר עצום כזה, מכיוון שריבוי טבעי גדל בטור גאומטרי. לפי טענה זו המקרא עצמו בפסוק המנסה לענות על הקושי הנזכר מבהיר ומתאר: "ובני ישראל פרו וַיִּשְׁרְצוּ וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז). עם זאת הדבר יצריך שיעורי ילודה גבוהים מאוד (כשישה ילדים למשפחה), ולצדם תמותת תינוקות מזערית שאינה אופיינית לתקופה זו.

השפעה תרבותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על צדו האחד של השטר מופיע דיוקנה של גולדה מאיר, ועל צדו השני מופיעה הכתובת איתה הגיעה לברית המועצות כשגרירת ישראל הראשונה: "שַלּח את עמי" (שמות ט' א').

כמיתוס מעצב של עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

יציאת מצרים מתוארת בתורה כאירוע נסי, שאותו חולל האל על מנת להביא את עם ישראל לארץ ישראל ולתת לו בדרך את התורה. חלק גדול ממצוות הדת היהודית, כגון שלוש הרגלים: פסח, שבועות וסוכות; המצוות הקשורות בגרים (תושבים זרים);ואפילו מצוות השבת, נובעות מיציאת מצרים או קשורות אליה בתורה או בתורה שבעל פה. לכן מהווה יציאת מצרים מיתוס מעצב בתולדות עם ישראל, בהלכה, בתרבות ובהשקפה היהודית.

גם הסוברים כי יציאת מצרים לא התרחשה בפועל בצורה שהיא מתוארת במקרא, מסכימים שיש לה משקל רב בכינונה של האומה. וכך תיאר זאת אחד העם במאמרו "משה": "שהגיבור האמתי של ההיסטוריה איננו האורגינל המוחשי קצר המועד, אלא המיתוס הרוחני שמלווה את האומה, ומהווה לה מקור השראה וחזון."

כמודל השראה אוניברסלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרב קוק טבע את הביטוי: "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו" והוא ראה בה סמל לניצחון רוח האדם על מעגליות הטבע הדטרמיניסטית של התפיסה המצרית הקדומה, שבה אל השמש והנחש תפסו מקום מרכזי, ושבה מלך הוא אל ועבד תמיד ישאר עבד. כוחות הטבע חזקים הם ואיתנים, אבל רוחו של האדם בן החורין חזקה מהם. הידיעה בדבר האפשרות של שבירת מוטות העבדות ויציאה לחירות, סימלה את הרוח החופשית של האנושות שלא ניתן לכבול אותה, ושיוצאת כנגד הרוע של השעבוד וניצול של איש את רעהו.

ואכן יציאת מצרים כמודל וסמל של שחרור עבדים מעונים וחסרי תקוה, היווה לחברות ועמים משועבדים מגדלור של תקווה. בעת החדשה ידוע השימוש שעשו בכך הפוריטנים של מייפלאוור שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית, ושראו בחציית האוקיינוס האטלנטי את קריעת ים סוף וב"עולם החדש" את ארץ כנען, העבדים האפריקנים באמריקה שחתרו לחירות ושיויון עם הסיסמה "Let my people go". בנאומו מתייחס מרטין לותר קינג לאירוע, כמו גם, היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות, עם הארגון "שלח את עמי".

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יציאת מצרים בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‏ומכאן השוני המקראי, בין נוסחי שני הלוחות.‏
  2. ^ הקטאיוס איש אבדרה אצל דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 3.
  3. ^ 3.0 3.1 פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 32-29 (מאנגלית: להד לזר).
  4. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, V. Hecataeus of Abdera, p. 21
  5. ^ 5.0 5.1 אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-231.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כז.
  9. ^ ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'.
  10. ^ פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, א, 79.
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 273.
  12. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק לא, עמ' 259.
  13. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 28, סעיפים 3-1; פרק 55, סעיף 5.
  14. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 94, סעיף 2.
  15. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, XXXII. Diodorus, p. 172
  16. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספרים 35-34, פרק 1, סעיפים 2-1.
  17. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, תרגום מאנגלית: להד לזר; פרק 1 גירוש ממצרים, דיודורוס הסיקלי, עמ' 39.
  18. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 306
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  20. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXII. Lysimachus, p. 385
  21. ^ 21.0 21.1 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  23. ^ 23.0 23.1 סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 16, פרק 2, סעיפים 37-34.
  24. ^ סטראבון, Historica Hypomnemata, אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 14, סעיף 118; תרגום אברהם שליט.
  25. ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוקים ל"ה-ל"ו
  26. ^ פומפיוס טרוגוס, היסטוריה פיליפיקה, ספר 36, פרק 2.
  27. ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, עמ' 44, 133-132.
  28. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  29. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 418
  30. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, p. 420, Sec. 289
  31. ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, נבואה מצרית-יוונית והמסורת על גירוש היהודים ממצרים בהיסטוריה של כאירימון, עמ' 533-531.
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, תרגום אריה כשר, פירוש לספר ראשון, פרק לב. עלילת המצורעים בגירסת כאירימון, הערות 290-289, עמודים 265-264.
  33. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ג; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  34. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ד; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  35. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, XCII. Tacitus, p. 37.
  36. ^ פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.
  37. ^ עפרי אילני, ההסבר המדעי לסיפור יציאת מצרים: צונאמי הביא לקריעת ים סוף, מכת הדם הייתה אצות בנילוס, באתר הארץ, 8 באפריל 2009
  38. ^ ידין רומן, למלך יש כתר, מט"ח
  39. ^ K. A. Kitchen, On the Reliability of the Old Testament, Grand Rapids, Eerdmans, 2003.
  40. ^ מלכים א' פרק ו' א'
  41. ^ יהודה אליצור, ‏יציאת מצרים לאור ההיסטוריה, באתר דעת
  42. ^ Dating War of Hyksos
  43. ^ אוניברסיטת בן גוריון, ‏מחקר שופך אור חדש על התיארוך בתקופת הפרעונים, באתר "הידען", 20 ביוני 2010
  44. ^ New Evidence Supporting the Early (Biblical) Date of the Exodus and Conquest
  45. ^ Israelites Found in Egypt
  46. ^ קנוהל, מאין באנו, עמ' 73.
  47. ^ Israel Finkelstein and Neil Asher Silberman, The Bible Unearthed: Archaeology's New Vision of Ancient Israel and the Origin of Its Sacred Texts, New York: Free Press, 2001, pp. 61-63
  48. ^ ביקורת: נילי ואזנה ודנאל קאהן, ‏יציאת מצרים – לדרכי השימוש במקורות חיצוניים, קתדרה 111, מרץ 2004, עמ' 155-149