הערכה עצמית
הערכה עצמית (גם: ביטחון עצמי, אמונה עצמית, תפיסה עצמית, ערך עצמי) הוא הרושם או חוות הדעת שיש לאדם על עצמו. תפיסה זו עשויה להתבסס על אישיותו וכישוריו של הפרט, על זיכרונות העבר ועל תפישת האני או התחושה העצמית.
תוכן עניינים |
מאפיינים [עריכה]
ההערכה העצמית היא הליבה של אישיות האדם[1]. לאורך חייו האדם מפתח מכלול של רגשות, תפיסות ומושגים לגבי ערכו כאדם. מכלול זה מתייחס לכשרים והמיומנויות של האדם, ליחסיו הבין אישיים, למעמדו בחברה ועוד[2].
הערכה עצמית היא המידה שבה האדם רואה באור חיובי או שלילי את ההיבטים השונים של מושג העצמי שלו. הערכה עצמית יכולה להתייחס באופן בלעדי לפן התנהגותי מסוים (לדוגמה: "אני מאמין שאני כותב טוב, ומרגיש גאה בכך באופן ייחודי") או למאפיין כללי (לדוגמה: "אני מאמין שאני אדם טוב, ומרגיש גאה בכך באופן כללי").
הערכה עצמית מתקשרת לביטחון, לכבוד, לאהבה ולקבלה של ה"עצמי". הערכה זו מתקיימת אצל הפרט בראש ובראשונה כלפי זכותו הבסיסית להיות בעולם כפי שהוא, ללא צורך בתארים שונים (יפה, עשיר, חכם, מוצלח) על מנת להצדיק זאת. הערכה עצמית תקינה יוצרת אמונה חזקה של אדם בעצמו וביכולותיו, ונוטעת בו תחושת יציבות וערך.
מושג זה כולל את שתי האמונות הנוגדות (לדוגמה: "אני/אינני אדם ראוי") והרגשות הנוגדים (לדוגמה: תחושה של התרוממות רוח לעומת ייאוש, או גאווה לעומת בושה).
התפתחות הערכה עצמית [עריכה]
ההערכה העצמית היא עמדה של האדם אודות עצמו, המתגבשת על פי חוויות של הצלחות וכישלונות, בהתאם לדרך בה האדם מסביר אותם ומייחס להם סיבות[1]. על כן, ההערכה העצמית מבוססת על השוואה סובייקטיבית של הפער בין הציפיות למידת הגשמתן לאורך כל חייו של האדם, מגילאי הילדות ועד הבגרות[2].
האדם מעריך את עצמו בהתאם ליחס בין ציפיותיו מעצמו לבין המידה שבה הוא מצליח להגשים אותן[2]. כלומר, כאשר האדם סבור שאין פער גדול מדי בין יעדיו להשגיו, הערכתו העצמית תהיה יציבה ותוביל לאיזון רגשי. לעומת זאת, כאשר לא עולה בידו לממש את ציפיותיו מעצמו, תחושת הכישלון והרגשות הנלווים לה עלולים לגרום להפחתה בערכו העצמי. מכיוון שהגדרת הציפיות של האדם מעצמו והערכת השגיו היא סובייקטיבית, תחושת הכישלון יכולה להתעורר גם חרף קיומן של נסיבות מציאותיות ואובייקטיביות אשר אינן מאפשרות את השגתן[2].
ההערכה העצמית נקבעת על ידי יחסי גומלין בין התנהגות הסביבה כלפי האדם, לבין הפרשנות שלו לתגובות אלה[1]. ציפיותיהן של ילדים מעצמם מושפעות באופן משמעותי מהמטרות המוצבות בפניהם על ידי מבוגרים משמעותיים ודמויות סמכות בחייהם, כמו הוריהם ומוריהם[2]. הילד יתמיד בנסיונותיו להשיג את המטרות אשר הוגדרו עבורו כל עוד שהוא מרגיש שהוא מסוגל להתמודד עם האתגרים שהן מציבות בפניו. תחושת המסוגלות העצמית של הילד נבנית לאור התמיכה של ההורים והמחנכים במאמציו, ומתחזקת עם הצטברותן של חוויות הצלחה. ככל שהילד צובר התנסויות חיוביות, כך מתגבשת תחושת המסוגלות שלו ויורד כוחם של כשלונות בודדים לפגוע בהערכתו העצמית[2]. עם זאת, חוויות מרובות של כישלון עלולות לגבש מושג עצמי שלילי. במצב זה הילד לא ירגיש שהוא מסוגל להתמודד עם הציפיות של הסביבה ולכן יתעורר בו חשש לקראת נסיונות ואתגרים חדשים[2].
השפעה של הערכה עצמית [עריכה]
המוטיבציה של האדם להגיע להישגים מותנה בשני גורמים הפועלים בו זמנית: הערכת האדם את סיכוייו להצליח; ומידת החשיבות של ההצלחה בעיניו[2].
הערכת סיכויי ההצלחה תלויה באופן שבו האדם תופס את רמת הקושי של פעולה מסוימת ביחס למיומנות שלו ויש לה השפעה על הפן הרגשי. כאשר האתגר שהפעולה מציבה בפני האדם קשה מדי ביחס ליכולתו, נוצרת תחושת תסכול שהופכת לדאגה אשר יכולה להתעצם לתחושת חרדה. לחלופין, במצב שבו יכולת האדם עולה על דרישת הפעילות תתעורר תחושת שעמום מתגברת. עם זאת, כשהאדם מרגיש שמיומנויותיו באות לידי ביטוי מרבי בביצוע הפעילות, הוא נכנס למצב של זרימה[3].
בהתאם לכך, התנהגות האדם מושפעת במידה רבה מהערכתו העצמית, אשר התגבשה לאור נסיונו בעבר. הערכה עצמית שלילית אשר נוצרה בעקבות התנסות חוזרת ונשנית מול כשלונות רבים, עשויה לפגוע ברגשות הביטחון של האדם בנוגע ליכולת ההתמודדות שלו במצבים חדשים. מסיבה זו רבים סיכוייו של אדם למוּד כישלון לשוב ולהיכשל גם בעתיד[2]. במקרים קיצוניים הדבר עלול להוביל למצב של חוסר אונים נרכש.
רמה גבוהה מאוד או נמוכה מאוד של הערכה עצמית מאפיינת לעתים אנשים עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית.
ראו גם [עריכה]
קישורים חיצוניים [עריכה]
- ברין בראון, על העוצמה שבפגיעות
- איימי מאלינס, מצוקה כהזדמנות
- Vi Hart's Guide to Comments - מדריך להתמודדות עם תגובות שליליות לפרסומים באינטרנט
הערות שוליים [עריכה]
| רגשות | ||
|---|---|---|
|
