דידקטיקה
ערך זה עוסק במונח בתחום החינוך. אם התכוונתם למונח בתורת הביקורת, ראו דידקטיות.
דידקטיקה (תורת ההוראה) היא ענף משנה של פדגוגיה שעוסק בפיתוח גישות ושיטות הוראה. תחום זה עוסק בפיתוח תאוריה של ההוראה, הנחלת מיומנויות וכשירויות ההוראה הטובה, פיתוח תוכניות לימודים, תכנון והערכת אסטרטגיות הוראה, שילוב אמצעי המחשה בהוראה.[1]
מקור המושג הוא מהמילה היוונית didáskein ופירוש "להורות".
דידקטיות הינו מונח המתאר חינוכיות יתרה, הבלטה של איכויות לימודיות או הדרכתיות.
תוכן עניינים |
שיטות הוראה [עריכה]
שיטת הוראה טובה מקדמת את התפתחותו של הפרט. עם זאת, קיומים של הבדלים בין אישיים ושינויים בנסיבות בהן מתרחשת ההוראה אינם מאפשרים שימוש בשיטת הוראה יחידה בכל מצב שהוא. לכן על שיטות ההוראה להיות שונות כדי שתהיינה טובות עבור מקרים ספציפיים[2].
תפקידו של המורה הוא המורה לבחור לעצמו את הטכניקת ההוראה התואמת את מטרותיו החינוכיות ואת צורכי תלמידיו[2].
חקר ההוראה [עריכה]
למידה היא תכליתה של ההוראה ועל כן מחקר של תהליכי למידה יכול להסביר גם את ההוראה. מכיוון שניתן לנתח את ההוראה באופן לוגי ופנומנולוגי, מחקר אימפירי שכולל תיאור, השוואה והבחנה בינה לפעילויות אחרות יכול לגלות את אופיה הרצוי.
ראו גם [עריכה]
לקריאה נוספת [עריכה]
- מרתה סטון וויסקי (עורכת), הוראה לשם הבנה, מאנגלית: יניב פרקש, ירושלים: מכון ברנקו וייס לטיפוח החשיבה, 2004.
- האנס איבלי, דידקטיקה פסיכולוגית: על פי משנתו של ז'אן פיאז'ה, עברית: אילנה המרמן, מרחביה: ספרית פועלים, 1971.
