תורת ההכרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ודאות

תורת ההכרה (אפיסטמולוגיה; מיוונית עתיקה אפיסטמה: ידע, לוגיה (λογία) פירושו "תורה") הוא ענף של הפילוסופיה המתרכז במהות וגבולות הידיעה. שאלות מרכזיות הן: מהי ידיעה, כיצד היא נרכשת ומהו היחס בין המציאות לידיעה.

נושא מרכזי הוא ניתוח היחסים שבין טבע הידיעה לבין המושגים אמת, האמנה והצדקה. נושא נוסף הוא השאלה האם בכלל ניתן לדעת משהו - כלומר, האם הספקנות היא נכונה ובאיזו מידה. בעברית נחשבות לעתים הכרה וידיעה כמילים נרדפות ועל כן אפיסטמולוגיה נקראת גם תורת הידיעה. המושג אפיסטמולוגיה נטבע על ידי הפילוסוף הסקוטי ג'יימס פרדריק פרייר אשר פעל במאה ה-19. אולם העיסוק בה החל כבר אצל הפילוסופים קדם-סוקרטים.

ידיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון העכשווי באפיסטמולוגיה עוסק בידיעה טענתית ("ידיעה ש"). ידיעה זו נבדלת מידיעה איך ומהיכרות ישירה. לדוגמה, במתמטיקה ידוע ש: 44 = 22 + 22, אבל גם ישנה ידיעה כיצד לחבר מספרים ולבצע פעולות חשבון. בנוסף, ישנה ידיעה של היכרות ישירה עם אנשים, צבעים וצלילים. ברטרנד ראסל הבחין לראשונה בספרו "בעיות הפילוסופיה" בין ידיעה על ידי תיאור (knowledge by description, סוג של "ידיעה ש") וידיעה בהיכרות ישירה (knowledge by acquaintance). גילברט רייל הדגיש את ההבדל בין "ידיעה ש" ו"ידיעה איך" בספרו "The concept of mind". לדוגמה, רכיבה על אופניים היא בחלקה "ידיעה איך". אולם הידיעה לגבי שווי המשקל הפיזקלי הוא "ידיעה ש" ולא נובעת מהידיעה איך לרכב. אין קשר לוגי הכרחי בין סוגי הידיעות.

האמנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנה (belief) הינה תוכן מחשבה שהחושב מצמיד לה ערך אמת, כלומר רואה בה אמיתית (בין אם באופן מוצדק או לאו). לדוגמה, אם אני מאמין שהשמים כחולים אזי אני מחזיק בהאמנה "השמיים הם כחולים" ומאמין כי היא אמיתית. אין לבלבל את המושג האמנה עם המושג אמונה (למרות שבאנגלית הם נקראים אותו דבר). המושג אמונה קשור לשדה הדיון התאולוגי והוא בא לידי ביטוי בשפה בצורה כמו X מאמין ב-Y. לעומת זאת, הביטוי הלשוני של מושג ההאמנה הוא X מאמין ש-Y.

אמת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מושג האמת נקשר באופן הדוק למושג ההאמנה. האמנה יכולה להיות אמיתית או שקרית. אם היא שקרית, אז ניתן לומר ש-X מאמין ש-Y אבל אי אפשר לומר X יודע ש-Y מכיוון שהשימוש הלשוני במילה ידיעה מניח את אמיתות ההאמנה עליה נסובה הידיעה. במילים אחרות, אם מישהי יודעת משהו, אז לא ייתכן שהאמנה שלה היא שקרית. לדוגמה, אם אדם חוצה גשר רעוע אז ניתן לומר שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס. אם הגשר קורס, אז האדם החזיק בהאמנה שקרית. קשה לומר שהאדם ידע שהגשר בטוח, למרות שהגשר קרס. אם הגשר קרס, אמונתו לא הייתה ידיעה. למרות כל אלו, גם אם האדם האמין שהגשר לא עומד לקרוס והגשר אכן לא קרס, לא נרצה לומר שהאדם ידע שהגשר הוא בטוח - מכיוון שייתכן שאותו אדם לוקח סיכונים (ואז חסרה לו הצדקה).

הצדקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיאגרמת אוילר שמייצגת את הגדרת הידיעה כהאמנה אמיתית מוצדקת.

בדיאלוגים של אפלטון - בעיקר במנון ותאיטוס - מופיעות מספר תשובות לשאלת הידיעה. אחת מהן היא כי ידיעה היא האמנה אמיתית שיש לה הצדקה כלשהי, בין אם דרך הסבר או דרך הגדרה. מאז ועד שנות ה-60 של המאה ה-20 התפיסה כי ידיעה היא האמנה אמיתית מוצדקת היא ההגדרה המקובלת לידיעה בפילוסופיה. לפי הגדרה זו, אמת היא תנאי הכרחי לידיעה, אך לא תנאי מספיק. תנאי הכרחי נוסף לידיעה הוא הצדקה של האמנה. לדוגמה, אדם שחוצה גשר רעוע מכיוון שהוא מאמין שהגשר לא יקרוס, אך אין לו תשובה לשאלה מדוע הוא חושב שהגשר לא יקרוס, לא יכול לדעת שהגשר הוא בטוח, גם אם הוא חצה אותו והגשר לא קרס. חולה שמאמין שהוא יחלים ממחלה ללא הצדקה לאמונתו לא יכול לדעת שהוא יחלים. רק במקרה והוא הצדיק את החלמתו, וגם, הוא אכן החלים, ניתן לומר עליו שהוא ידע שהוא יחלים. מסיבות אלו, הוגדרה ידיעה כך: S יודע ש-P אםם:

  • P אמיתי;
  • S מאמין ש-P אמיתי;
  • ל-S יש הצדקה להאמין ש-P.

בעיית גטייר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 ערער אדמונד גטייר על הגדרה זו באמצעות דוגמאות נגדיות. ערעורו מכונה "בעיית גטייר". גטייר טוען כי קיימים מצבים בהם אדם מחזיק בהאמנה שהיא גם אמיתית וגם מוצדקת, ולמרות זאת האמנתו אינה יכולה להחשב לידיעה. גטייר מתאר מצב בו ישנם שני אנשים סמית' וג'ונס, אשר מחכים לקבלת תשובה בנוגע לקבלה למקום עבודה. לשניהם יש גם בדיוק 10 מטבעות בכיסיהם. סמית' מאמין כי ג'ונס יקבל את העבודה, וכמו כן הוא יודע כי לג'ונס יש 10 מטבעות בכיס. מכך הוא מגיע להאמנה "מי שיש לו 10 מטבעות בכיס יקבל את העבודה". אך סמית' לא מודע לכך שלו עצמו יש גם 10 מטבעות בכיס. לבסוף מקבל סמית' את העבודה. במצב היפותטי זה, האמנתו של סמית' היא אמיתית ומוצדקת (מכיוון שסמית' יודע שהוא פחות ראוי לעבודה). למרות זאת, לפי גטייר, סמית' לא יודע שהאדם עם 10 המטבעות בכיס יקבל את העבודה. הוא עדיין יהיה מופתע מאוד כאשר הוא ישמע שהוא קיבל אותה. ההאמנה של סמית' היא מוצדקת, אך אמיתותה תלויה במקרה מכיוון שבמקרה גם לסמית' יש בדיוק 10 מטבעות בכיס, למרות שהוא לא מודע לכך. דוגמה פשוטה יותר: מישהי מסתכלת על גבעה מרוחקת ורואה עליה פסל של סוס. מכאן היא מסיקה את ההאמנה "ישנו יונק בראש הגבעה". בשל המרחק, היא לא רואה כי הסוס אינו אלא פסל. היא גם לא יכולה להבחין בכך שמאחוריו שוכב כלב. ההאמנה כאן היא אמיתית ומוצדקת, אך איננה בגדר של ידיעה.

הבעיה עוררה תגובות רבות במחצית השנייה של המאה ה-20 ונחשבה לבעיה מרכזית באפיסטמולוגיה. בעקבותיה הציע רוברט נוזיק הגדרה מחודשת לידיעה: S יודע ש-P אםם:

  • P אמיתי;
  • S מאמין ש-P;
  • אילו P היה שקרי, אז S לא היה מאמין ש-P;
  • אם P אמיתי, אז S מאמין ש-P.

לדעת נוזיק הדרישה השלישית פותרת את בעיית גטייר עבור הגדרת הידיעה.

אקסטרנליזם ואינטרנליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימת הבחנה בין אפיסטמולוגים אקסטרנליסטים לבין אפיסטמולוגים אינטרנליסטים. אקטרנליסטים סבורים כי גורמים אקסטרנליים (חיצוניים), כאלו שאינם נכללים כמצב פסיכולוגי של היודע, יכולים להוות תנאים לידיעה. כך למשל, תגובתו של אקסטרנליסט לבעיית גטייר תהיה שכדי שהאמנה מוצדקת ואמיתית תחשב לידיעה היא חייבת להיגרם בצורה הנכונה על ידי העובדות הרלוונטיות בעולם. הגרימה הסיבתית, שנמצאת מחוץ לנפשו של היודע, תחשב כתנאי ידיעה חיצוני.

אינטרנליסטים מנגד, טוענים שכל התנאים לידיעה כלולים במצבים פסיכולוגים של היודע. הגותו של רנה דקארט היא דוגמה לגישה אינטרנליסטית להצדקה (למרות שההבחנה לא הייתה מוכרת בימיו). לטענתו הדרך היחידה לחוות את העולם החיצוני היא באמצעות החושים, וכי איננו יכולים לקבל את נתונים החושים כאמינים לחלוטין. מכיוון שכך, ידיעה שמבוססת על חושים אינה יכולה להיות גם היא אמינה לחלוטין. ידיעה אמינה לחלוטין היא ידיעה "ברורה ומובחנת". מכיוון שהאל ברא את העולם, והאל על פי ההנחה הוא טוב, יש להניח כי לבני האדם יש את היכולת לדעת. אך מכאן לא נובע שהאדם לא מסוגל ליפול בטעות. לכן, הדרך לידיעה מובחנת וברורה היא באמצעות ספקנות מתדולוגית, ניסיון להטיל ספק בכל אשר ניתן להיחשב כשקרי. בדרך זו מגיע למסקנה שלא ניתן להטיל ספק בהטלת הספק ובאקט החשיבה הנלווה לו. מכאן המשפט "אני חושב, משמע אני קיים". על סמך ידיעת משפט זה, התכוון דקארט לבסס את כלל הידיעה האפשרית. הקוגיטו הוא הבסיס האפיסטמולוגי במערכת הפילוסופית של דקארט.

רכישת ידיעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדיון בנוגע לרכישת ידיעה עוסק במספר שאלות: הבחנות אפיסטמיות בין ידע אפריורי וידע אפוסטריורי; הבחנה בין סינתזה לאנליזה ככלי הוכחה של ידע; הוויכוח ההיסטורי בין אמפיריציזם לרציונליזם; בעיית הקריטריון או הרגרסיה.

אפריורי ואפוסטריורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההבחנה בין המושגים נתונה אמנם במחלוקת אולם ניתן לאפיינם באופן כללי כך:

  • ידע אפריורי הוא ידע שאינו תלוי ניסיון, הוא אינו אמפירי, ומושג על ידי השכל לבדו.
  • ידע אפוסטריורי הוא ידע שתלוי בדרך כלשהי בניסיון בעולם, ידע שהוא אמפירי בדרך כזו או אחרת.

בחלק ניכר מההיסטוריה של הפילוסופיה ובעיקר בפילוסופיה של העת החדשה נתקיימו ויכוחים בנוגע לעצם הִתכנותם של שני סוגי ידיעה אלה.

אנליטי וסינתטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

נראה שחלק מהטענות והמשפטים שאנו מכירים ויודעים זוכים להיות אמיתיים מעצם ההבנה של משמעותם. הדוגמה המפורסמת לכך היא הטענה "כל הרווקים אינם נשואים". כל מי שמבין את משמעות המילה רווק יודע שטענה זו היא אמיתית בכל מצב. פילוסופים, מאז עמנואל קאנט, מכנים טענות כאלו טענות אנליטיות. הן נקראות אנליטיות מכיוון שהן זוכות לאימות מספיק בזכות ניתוח או אנליזה של המרכיבים שלהן. מנגד, טענות סינתטיות הן טענות שאין מספיק להבין את משמעות מרכיביהם על מנת לקבוע את אמיתותם. דוגמה לכך היא הטענה "43 אחוז מרווקי ישראל גרים בחיפה". טענה זו תדרש לאימות אימפירי אם נרצה לברר את נכונותה. קאנט גרס שטענות המתמטיקה והמדע הן טענות סינתטיות אפריורית. לדוגמה, הטענה 12 = 7 + 5 היא אמיתית בהכרח (ומכאן אפריורית) אך מנגד, ניתוח המושג 12 אינו מספיק כדי לדעת שהוא שווה ל-7 ועוד 5. מנגד, רבים ממבקרי קאנט טענו כי משפטי המתמטיקה הם אנליטיים אפריוריים (גוטלוב פרגה לדוגמה). וילארד ואן אורמאן קוויין ערער על עצם ההבחנה בין הסינתטי לאנליטי במאמרו 'שתי דוגמות לאמפריציזם'.

אמפריציזם ורציונליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האמפיריציזם לניסיון יש תפקיד מכריע ברכישת ידע ובעיקר על ידי תפיסה חושית. אמפריציסטיים מסוימים קבעו כי כל הידע האפשרי הוא ידע שמבוסס על ניסיון (ג'ון סטיוארט מיל לדוגמה), ומנגד, אחרים ראו בלוגיקה ובמתמטיקה יוצאים מן הכלל בהקשר זה. פוזיטיביזם וסוגים של ריאליזם הינם פיתוח של העמדה האמפריציסטית.

הרציונליזם מבטל את חשיבות נתוני החושים בתהליך רכישת ידע. על פי הרציונליזם לפעולה השכלית הטהורה יש קדימות מוחלטת בכל תהליך של ידיעה. הרציונליסטים המודרניים, ובראשם דקארט, ראו בחושים כלי שאי אפשר לסמוך עליו ומוביל בעיקר לטעויות. לעומת זאת, מערכת בנויה היטב של שכילה תוכל להוות בסיס איתן ואמין לידיעה. הרציונליסטים שאבו השראה ממבנה הגאומטריה האוקלידית בתור דוגמה למערכת ידיעה נאותה. הם התפעלו ממבנה הכולל אקסיומות ומשפטים שמוכחים מהן באופן דדוקטיבי וחלקם שאפו לבנות מערכת כזו עבור כל הידיעה בכללותה.

אידאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי האידאליזם ידיעה נרכשת בתהליך אפריורי בתוך הנפש מתוך מושגים שאינם נרכשים בניסיון. תהליך זה נקרא לפעמים גם אינטואציה או הסתכלות (לתוך עצמי ולא בעולם). אצל קאנט, תהליך הבנת יכולת הידיעה האנושית כלל ניתוח של מבנה נפש האדם, ניתוח של קטגוריות בתהליך הנקרא דדוקציה טרנסצנדטלית. הוא קרא לתורתו אידאליזם טרנסצנדנטלי. הנושא העיקרי עבור אפיסטמולוגים אידאליסטיים הוא מרכזיות התבונה. ידיעה יכולה להרכש אך ורק דרך הנפש ולפיכך היא במהותה אידאלית.

בעיית הקריטריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מנת להצדיק האמנה צריך פנות להאמנה אחרת. מכאן שייתכנו שתי אפשרויות: או שישנם משפטים שהם אפיסטמולוגיים בסיסיים שאינם זקוקים להצדקה נוספת, או שלכל האמנה יש רגרסיה אינסופית של הצדקות נוספות. כעת האפיסטמולוג מצוי בדילמה, אם הוא מניח כי ישנם משפטים שהם נכונים ללא הצדקה הוא אינו יכול לומר שהוא יודע אותם, מכיוון שידיעה מוגדרת (בדרך כלל) כהאמנה נכונה ומוצדקת, ולהאמנה כזו אין הצדקה. ואם הוא טוען שלכל המשפטים ישנה הצדקה נוצרת שרשרת הצדקות אינסופית, שהוא בתור יצור סופי לעולם לא יכול להכיר. שתי האפשרויות מובילות לכך שלא נוכל להשיג ידיעה אמיתית ומכאן בעיית הקריטריון לידיעה. לאורך ההיסטוריה הבעיה הובילה לעמדות ספקניות. פתרונות אחרים הם בעיקרם מסדתנות קוהרנטיות ורגרסיה.

מסדתנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי המסדתנות (Foundationalism) ישנו מסד לידיעה שאינו זקוק לשום הצדקה נוספת. משפטי יסוד אלו נחשבים למשפטים בסיסיים, מעין אקסיומות, והם יכולים להחשב לברורים מאליהם (כלומר בעלי הצדקה שחלה על עצמה) או כאלה שלא ניתנים לטעות. תפיסה, זיכרון ואינטואיציה אפריורית מאומצים לעתים ובתאוריות שונות כדוגמאות למשפטים בסיסיים. הביקרות המרכזית נגד הגישה היא שאם האמנה לא מוצדקת על ידי האמנות אחרות, קבלתה כידיעה תחשב אקראית ולא מוצדקת.

העמדה הקוהרנטיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שאינו מקבל את הגישה המסדתנית יכול לטעון כי שרשרת ההצדקה יכולה להיות מעגלית. במקרה זה, כל הצדקה היא בסופו של דבר מעגלית, ככה שהצדקה כלשהי זוכה להיות מוצדקת על ידי עצמה, לאחר שרשרת הצדקות באורך מסוים. לפי העמדה הקוהרנטיסטית, האמנה היא מוצדקת אם ורק אם היא חלק ממערכת קוהרנטית של האמנות משותפות ועקביות. במקום לדבר על שרשרת יכולים גם קוהרנטיסטים לדבר על רשת הוליסטית של האמנות. קוהרנטיזם יכול לקבל מבנה האמנתי מעגלי, אך הוא שולל את הביקורת על המבנה המעגלי. מה שחשוב עבור גישה זו הוא שמערכת ההאמנות כולה יחדיו תהיה עקבית וקוהרנטית. תפיסת הידיעה כאן היא אורגנית יותר ואטומיסטית פחות. ביקורת על כך הוא שהכלל שדורש קוהרנטית בתוך מערכת הוא בעצמו האמנה שחסרה הצדקה. כלל זה נמצא 'מעל' המערכת כולה והוא חל על כולה, לכן לא נראה שייתכן שיוצדק מתוכה.

פתרון נוסף לבעיה, שאינו מסדתני ואינו קוהרנטיסטי, הוא הפתרון האינפיניטיסטי, שקובע כי אכן ישנה רגרסיה אינסופית בשרשרת ההאמנות שלנו אך הרגרסיה איננה קטלנית. כלומר מקיומה של הרגרסיה לא בהכרח נובע כי אין כל בסיס לידיעה.

פרדוקס הספקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הספקנית שוללת כל פתרון לבעיית הקריטריון ומקבלת את הבעיה בתור ראיה לכך שכל ידיעה שהיא היא למעשה האמנה לא מבוססת. מעבר לכך, הגישה הספקנית שואלת האם ידע בכלל הוא מן האפשר ומסיקה כי לא ניתן לקבוע ערך אמת לטענות, אף על פי שאלו לעתים מאופיינות בתור נשאיות של ערך כזה. במידה מסוימת, התייחסות עצמית אל טיעון הקריטריון פוגמת בגישה הספקנית. זאת משום שהספקן משתמש בבעית הקריטריון כדי להצדיק את גישתו ובכך לבסס את אמיתותה. אך בעשותו כך, הוא סותר את הטענה כי לא ניתן לעולם לבסס האמנות. כנגד ביקורת זו, הספקן הרדיקלי יכול לענות כי הוא אפילו לא יודע אם הוא לא יודע. כלומר, הוא יכול להעמיד בספק את העמדה הספקנית עצמה, לפיכך מדובר בפרדוקס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפלטון[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "מנון" בכל כתבי אפלטון, תרגום: יוסף ג. ליבס, כרך א', הוצאת שוקן
  • "תיאטטוס" בכל כתבי אפלטון, תרגום: יוסף ג. ליבס, כרך ג', הוצאת שוקן

דקארט[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויטגנשטיין[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיהאסתטיקהאפיסטמולוגיהאתיקהלוגיקהמטאפיזיקהמטאפילוסופיהמטא-אתיקהפילוסופיה פוליטיתפילוסופיה של ההיסטוריהפילוסופיה של החינוךפילוסופיה של הלשוןפילוסופיה של המדעפילוסופיה של המתמטיקהפילוסופיה של הנפשתאולוגיה
P philosophy1.png
פורטל פילוסופיה