תשובה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מאוריצי גוטליב, "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים" (1878). אף שאפשר לעשות תשובה בכל יום ובכל רגע, יום הכיפורים נחשב ליום התשובה הראשי בשנה.

ביהדות, תְּשׁוּבָה היא תהליך של תיקון פנימי של האדם, עילוי מוסרי והטבתו, בכל מדרגה בה הוא נמצא, צדיק כרשע. על פי הרמב"ם התשובה והוידוי הכרוך בה היא מצוות עשה. על פי הראי"ה קוק, התשובה בשורשה היא אידאה קוסמולוגית של שיפור, השתכללות ותיקון, שבגינהּ עובר העולם כולו תהליך של השתכללות ועילוי, ושבירה של כבלים ומגבלות.

מבוא ומקור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "תשובה" הוא בתורה, מלשון "שיבה" אל אלוהים והשבה אל הלב. המקור הקדום ביותר של המושג תשובה מצוי במספר מקומות בספר דברים[1] . ביניהם ראויה לציון מיוחד פרשיית התשובה, שנקשרת אל תשובה לאומית כללית ואל גאולת ישראל (דברים ל', א-יד). רעיון התשובה מופיע גם במקומות רבים בדברי הנביאים[2].

נביאי ישראל נשלחו לעם ישראל וקראו לו לתקן את דרכיו, על בסיס האמונה ביכולתה של התשובה למחוק את חטאיו של האדם והעם במקרה של חרטה ועזיבת החטא, למנוע את האסון המתקרב או לגאול את העם מגלותו לאחר החורבן. ספר יונה רובו ככולו מוקדש לרעיון כי התשובה מועילה להעביר את רוע הגזרה, גם כאשר מדובר בחטאים חמורים, ולא רק בישראל אלא גם באומות העולם‏[3].

בספר יחזקאל, למשל כתוב בפירוש שהאל חפץ בתשובה ומבטיח חנינה וחיים לאלו שיעזבו את הרע ויבחרו בטוב:

Cquote2.svg

וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חַטֹּאתָו [חַטֹּאתָיו] אֲשֶׁר עָשָׂה, וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקוֹתַי, וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ, בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה – יִחְיֶה. הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע? נְאֻם אֲדֹנָי ה', הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה.

Cquote3.svg
יחזקאל י"ח, כא-כג

יש הטוענים כי בתשובה האדם שב למקורו ולעצמיותו, שכן "עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר" (קהלת ז', כט) ובצלמו, ומי שחוטא מתרחק מעצמו ומצלם אלוהים שלו. את שאלת אלוהים לאדם בגן עדן "איכה?" הם מפרשים: למה בגדת בעצמך?

על פי מספר ראשונים מפרשני המקרא הרי שהתשובה היא מצווה ממצוות התורה, אחת מתרי"ג מצוות וסימוך לכך נמצא בתורה בפרשת ניצבים:

Cquote2.svg

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ [...] כִּי תָשׁוּב אֶל ה' [...] אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשֶֽׁךָ. כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם ...

Cquote3.svg
דברים ל', ב-יא

לפי הרמב"ן, בפירושו על התורה, "המצווה הזאת" מכוונת למצוות התשובה. אף בספר העיקרים[4] פירש כן, והוסיף שגם הכתוב באותה פרשה "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה" (שם, טז) מוסב על ציווי התשובה. כן פירשו גם האברבנל והספרונו. אלא שהרמב"ם, בין בספר המצוות ובין בהלכות תשובה ביד החזקה, אינו מונה את מצוות התשובה מפסוק זה של "ושבת". יתרה מזאת, לא התשובה עצמה היא השם של המצווה אלא הוידוי. וכך מגדיר הרמב"ם את המצווה:

Cquote2.svg

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר: "אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ וגו' וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ" (במדבר ה, ה-ז) זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה.

Cquote3.svg
– הלכות תשובה א, א

רעיון מחודש מעלה המנחת חינוך מדברי הרמב"ם והוא שאין התשובה מצווה חיובית כל עיקר, לא התשובה ולא הוידוי. אם לא עשה תשובה, או ששב ולא התוודה, אין בכך ביטול מצוות עשה. המצווה היא "שאם ירצה שעונו יכופר יעשה תשובה על תואר כך וכך ואם לא ירצה, אין מכופר". פירוש הדבר הוא שאין האדם מחויב בתשובה או בוידוי כדבר העומד בפני עצמו, רק שאם ברצונו לעשות תשובה, מחויב הוא לענות על הגדרים ההלכתיים שבמצווה זו. עוד הוא מוסיף, שתשובה בלא וידוי הרי היא חמורה יותר מאילו לא שב כל עיקר.

האפשרות לעשות תשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אדם שהיה מוחזק בדרך רעה ושב ממנה נקרא בעל תשובה, ולא רק שחטאיו נמחלים לו, אלא שחכמי ישראל הפליגו במעלתו כדברי רבי אבהו, שאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (בבלי, ברכות דף לד עמוד ב)[5]. וכדברי הרמב"ם:

Cquote2.svg

ואל ידמה אדם בעל תשובה שהוא מרוחק ממעלת הצדיקים מפני העונות והחטאות שעשה אין הדבר כן אלא אהוב ונחמד הוא לפני הבורא כאילו לא חטא מעולם ולא עוד אלא ששכרו הרבה שהרי טעם טעם החטא ופירש ממנו וכבש יצרו אמרו חכמים מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד בו כלומר מעלתן גדולה ממעלת אלו שלא חטאו מעולם מפני שהן כובשים יצרם יותר מהם.

Cquote3.svg
משנה תורה, ספר המדע, הלכות תשובה, ז', הלכה ד'

כבר בנביאים קיימת התפלמסות עם גישות שסברו כי התשובה איננה אפשרית:

Cquote2.svg

וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה. וַיִּרְאֶה וַיָּשָׁוב [וַיָּשָׁב] מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה, חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת. וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי, הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל, הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן.

Cquote3.svg
יחזקאל י"ח, כז-כט
Cquote2.svg

יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי, נְאֻם ה'.

Cquote3.svg
ישעיהו נ"ה, ז
Cquote2.svg

לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה. לְכוּ נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר ה', אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים - כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע - כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.

Cquote3.svg
ישעיהו א', יז

ישנם הוגים הסוברים שאין תקנה לאדם שחטא, כיוון שהעבר איננו בר שינוי, ושהאדם איננו יכול באמת לפתוח דף חדש, ולזרוק את העבר מאחורי גוו, ויש שטענו (פרידריך ניטשה) שחרטה על מעשים, רק מעידה על חולשת נפש ועל הפכפכותו של האדם, שירא מפני ציוויי החברה. אך היהדות מלאה בגישה האופטימית, שתמיד יש תקנה לאדם, והאדם יכול בכל עת לשוב ולתקן את עצמו, ועל כך מבוססת התורה: על יכולתו של האדם לשנות את מעשיו לעזוב את הרע ולבחור בטוב, ו"לברוא" מחדש את עצמו.

מעכבי התשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם זאת, אף שנקבע שאין דבר העומד בפני התשובה, ישנם דפוסי התנהגות או חטאים חמורים שמעכבים או שנועלים את דרכי התשובה בשל חומרתן או בשל הקושי להתנער מהן. הרמב"ם‏‏ מסווג 24 דברים שמעכבים את התשובה לפי קטגוריות שונות:

ארבעה מהן עוון גדול; והעושה אחד מארבעתן, אין הקדוש ברוך הוא מספיק בידו לעשות תשובה, לפי גודל חטאו...מהם חמישה דברים שנועלים את התשובה בפני עושיהן... ומהם חמישה דברים העושה אותן אי אפשר לו שישוב תשובה גמורה, לפי שהן עוונות שבין אדם לחברו... ומהן חמישה דברים העושה אותן אין חזקתו לשוב מהן, לפי שהן דברים קלים בעיני רוב האדם, ונמצא חוטא והוא ידמה שאין זה חטא... ומהן חמישה דברים העושה אותן יימשך אחריהן תמיד, והן קשים לפרוש מהן. מקור=הלכות תשובה ד'

בכלל העבירות החמורות הוא מונה את האדם ה"מחטיא את הרבים" (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מז עמוד א‏) והמטה חברו מדרך טובה לדרך רעה, כגון מסית ומדיח, או מי שאומר אחטא ואשוב או אחטא ויום הכיפורים יכפר. בכלל עבירות הנועלות הוא מונה את הפורש מן הציבור, החולק על דברי חכמים, והמלעיג על המצוות. בכלל העבירות שקשה לפרוש מהם הוא מונה בין היתר בעל לשון הרע, בעל חמה, ובעל מחשבה רעה.

אף על פי שהתשובה מכפרת על הכול, על פי התלמוד (בבלי, מסכת יומא דף פה עמוד ב‏), לעתים תהליך של כפרה גמורה מצריך עוד דברים. ישנם חטאים קלים שמתכפרים מיד לאחר תשובה. ישנם חטאים שמתכפרים רק אחרי תשובה ויום כיפור, ישנם חטאים שמתכפרים רק אחרי תשובה, יום כיפור וייסורים, וישנו חטא אחד שנחשב לחמור ביותר (חילול השם – שהוא מקרה שבו אדם חשוב שמייצג את הדת היהודית חוטא ובזה גורם להשפלת ערכה בעיני הציבור) שמתכפר לאדם לאחר כל התשובה רק ביום המיתה: "אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיהו כ"ב, יד)[6].

ישנן גזרות של חז"ל שנעשו על מנת להקל את התשובה, כמו לא לקבל החזר מידי גזלנים ומלווים בריבית, שאם ידעו שהם צריכים להחזיר לא יעשו תשובה‏[7].

המניעים לתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחז"ל נראה שיש חשיבות לכוח המניע את האדם לעשות תשובה ויש ככלל שתי מדרגות של תשובה: תשובה מיראה שנקראת גם תשובה נמוכה ותשובה מאהבה שנקראת גם תשובה עליונה. בתשובה מיראה הכוח המניע את האדם לתיקון הוא בעיקר פחד. פחד מפני עונש או סנקציה. בעולם הזה או בעולם אחר. בידי אלוהים או בידי אדם. ואילו בתשובה מאהבה הכוח המניע את האדם לעשות את התיקון היא הארה פנימית, השגה והסתכלות שכלית, שהאדם מבין את השליליות שיש במעשה הרע, ואיננו חפץ בו, לא בגלל שהוא מפחד מדבר, אלא בגלל שהוא הגיע להכרה, שזהו מעשה לא נכון שאין לעשותו, או כדברי הרמב"ם "עושה האמת, מפני שהוא אמת" (הלכות תשובה י', ב).

על פי חז"ל, בתשובה מיראה, מכיוון שהכוח המניע אותה הוא עדיין האגואיזם של האדם שחפץ בטובתו, הזדונות הופכות לשגגות, הכתמים נמחקים אבל יש עדיין רשמים שליליים שמעיבים על נפשו של האדם, ואילו בתשובה מאהבה שהכוח המניע אותה הוא אידאליות, מבט רחב הקף, והכרה ברורה, הזדונות נעשות כזכויות, וכאילו שהוא עשה מעשים טובים, מכיוון שהאנרגיה השלילית של החטאים איננה מדוכאת אלא מתועלת לכיוונים חיוביים, ולכן בתשובה זו העצבות והלב הנשבר מתחלפים באהבה ובשמחה.

רמות בתשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התשובה מתחלקת בכללות לשתי רמות כלליות הנקראות בקבלה "תשובה עילאה" ו"תשובה תתאה". שם ה' כולל בתוכו ארבע אותיות, ומתוכם שתי אותיות ה"א. תשובה תתאה - מוסבר בקבלה - עניינה 'תשוב ה' תתאה', כלומר תשוב אות ה"א התחתונה (האחרונה מארבע האותיות) אל אות הוי"ו שמעליה. ותשובה עילאה עניינה 'תשוב ה' עילאה', כלומר תשוב אות ה"א העליונה (השנייה מארבע האותיות) אל אות היו"ד הקודמת לה.

רבי שניאור זלמן מליאדי, מדייק שבפרטיות ישנן ארבע רמות בתשובה, שכן כל אחת משתי החלוקות הנזכרות כוללת בתוכה דרגת "תשובה" ודרגת "בעל תשובה"[8]. הוא מסביר בכללות את החילוקים בין דרגות אלו בעולמות העליונים ובעבודת האדם, ובספרי אדמור"י חב"ד שאחריו מבוארים עניינים אלו באריכות רבה[9]. הרבי מליובאוויטש מחדש שכל תשובה - אף ברמה הנמוכה ביותר - כוללת בתוכה את כל ארבעת השלבים[10].

עיתוי התשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אף שזמנה של התשובה הוא בכל השנה וכדברי הרמב"ם: "שהתשובה והצעקה יפה לעולם", ישנה תקופה המיוחדת לה, והיא ארבעים הימים שבין ראש חודש אלול לבין יום כיפור. גם בימים אלו התקופה שבין ראש השנה ליום כיפור מיועדת במיוחד לתשובה, ונקראת עשרת ימי תשובה, שבה התשובה מיד מתקבלת, ועל ימים אלו נכתב "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ, קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נ"ה, ו)[11]. ולבסוף יום כיפור הוא יום התשובה, הסליחה והכפרה החשוב ביותר בשנה. ישנה בתלמוד תפיסה כי האווירה של יום כיפור מכפרת, אף מבלי שהאדם עשה תשובה ומבלי שהוא התענה – "עיצומו של יום מכפר"‏‏‏[12].

לעיתוי התשובה במהלך חייו של האדם ישנה גם חשיבות. ככלל תשובה נחשבת למעולה יותר בגיל, בזמן ובתנאים שבה הבחירה החופשית הינה שלמה ואיננה מוגבלת על ידי מצבים שונים כמו זקנה, מחלה או בית כלא. ולכן הרמב"ם אומר שאדם שחטא חטא מסוים והחליט לחזור בתשובה ופתאום נזדמן לו לחטוא באותו החטא באותן הנסיבות שהיו בעבר, ואף על פי כן הוא נמנע ולא חטא שוב זהו הוא בעל תשובה גמור, בניגוד לאדם זקן שכבר אין בכוחו לחטוא‏[13], אם שב בתשובה הדבר נחשב לו לתשובה, אבל לא באותה רמה של צעיר שנמצא במלוא כוחותיו ויכול לחטוא, ואף על פי כן חוזר בתשובה‏[14].

מרכיבי תהליך התשובה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרמב"ם מסביר את מהות התשובה כעזיבה מוחלטת של החטא, הן במעשה הן במחשבה:

ומה היא התשובה? הוא שיעזוב החוטא חטאו, ויסירנו ממחשבתו ויגמור בליבו שלא יעשהו עוד, שנאמר "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו" (ישעיהו נ"ה, ז) וכן יתנחם על שעבר, שנאמר "כִּי אַחֲרֵי שׁוּבִי נִחַמְתִּי, וְאַחֲרֵי הִוָּדְעִי סָפַקְתִּי עַל יָרֵךְ" (ירמיהו ל"א, יח); ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם, שנאמר "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹהֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ אֲשֶׁר בְּךָ יְרֻחַם יָתוֹם" (הושע י"ד, ד) וצריך להתוודות בשפתיו, ולומר עניינות אלו שגמר בליבו.

הלכות תשובה ב' ב

על תהליך התשובה לכלול את המרכיבים הבאים כדי להחשב ככזה:

  1. עזיבת החטא: האדם צריך מבחינה מעשית לעזוב את החטא, אחרת ייחשב ל"טובל ושרץ בידו".
  2. חרטה: האדם צריך להתחרט ולהצטער על המעשה הרע שעשה.
  3. וידוי דברים: האדם צריך לומר בקול ולפרט את חטאו בפני עצמו, כדי להיות מודע למעשה.
  4. קבלה לעתיד: האדם צריך לקבל על עצמו, שמכאן ואילך הוא לא יעשה את המעשה הזה יותר.

על פי גישת חז"ל, מספיק שהאדם הרהר בתשובה, הדבר הזה גורם לו להיות צדיק באותו רגע. כך שאדם שמוחזק כרשע, אם אמר לאשה, "תתקדשי לי, על מנת שאהיה צדיק גמור", מקודשת מספק, שמא הרהר בתשובה באותו רגע[15]. באותו עניין הם אמרו, שאם ראית תלמיד חכם חוטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, כי לבטח עשה בינתיים תשובה ונמחל לו[16].

על פי הרב יוסף דב סולובייצ'יק (על התשובה, עמ' 61-65) הוידוי הכרחי לתשובה מכיוון שהוא נועד להבהיר ולגבש לאדם עצמו את הרהוריו המעורפלים בשפה ובמלל ברור ומדויק, ולגרום לאדם להסתכל לאמת בעיניים, בשבירת מנגנון ההדחקה הטבעי, שדוחה עובדות שאינן נוחות לאדם, כך שהאדם יודה בפה מלא ויקרע את המסווה שהוא שם על פניו ואת המחיצות שהקים בינו לבין עצמו.

בנוסף לכך הרמב"ם מאפיין בעל תשובה אמיתי באיפיונים נוספים, שמעידים עליו שעבר מהפך רוחני עמוק, כמו תפילה מרובה, עשיית צדקה, התרחקות מהחטא שחטא בו, ואף שינוי שמו ויציאה לגלות:

"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה', בבכי ובתחנונים, ועושה צדקה כפי כוחו, ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו. ומשנה שמו, כלומר שאני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים; ומשנה מעשיו כולן לטובה, ולדרך ישרה. וגולה ממקומו - שגלות מכפרת עוון, מפני שגורמת לו להיכנע ולהיות עניו ושפל רוח." (הלכות תשובה ב' ד')

תשובת פסולי עדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תשובה, על כלל מובניה, מתרחשת בתווך שבין האדם למקום. ומכיוון ש"ה' יראה ללבב", אין עיקר התשובה תלוי אלא בעומק הלב. לסממן חיצוני, שיבטא את התשובה, אין צורך. שונה היא התשובה המבוארת בפרק ג' במסכת סנהדרין, פרק זה בורר. המדובר הוא בהכשרו של מי שנפסל לעדות על ידי עבירה. התשובה אמנם מכשירתו, אך אין לחברה כלים לבדוק ששב באמת ובתמים ("האדם יראה לעינים" ויש לחוש "דילמא איערומי קא מערים"[17]).

על מנת להשיב לאדם את נאמנותו מצד בית הדין תיקנו חז"ל שיש למבצע העבירה לעשות פעולה המורה על התרחקות יתירה מאותו החטא שנפסל על ידו: "החשוד על הטרפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב או שיוציא טרפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו"; "המשחקים בקוביא משישברו את פספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו בחנם לא עבדי"; "מלוה ברבית דאפילו לעכו"ם לא מוזפי".

התשובה בהגות חז"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל ככלל הפליגו במעלתה של התשובה, וטענו שיש בה גדולה מיוחדת שאין בדבר אחר. רבי אבהו סבר כי התשובה קדמה לבריאת עולם, על פי הפסוק "בטרם הרים יולדו - תשב אנוש עד דכא."‏‏[18]. רבי לוי סבר שגדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד‏‏[19]. רבי יהושע סבר כי תשובה גדולה מן הצדקה, שהצדקה, פעמים שהוא נותנה למי שאינו כדאי, אבל התשובה מעצמו הוא נותן‏‏[20]. רבי יונתן סבר שגדולה תשובה שמקרבת/שמביאה את הגאולה, ושמארכת שנותיו של אדם, רבי מאיר סבר כי גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו, רבי יוחנן סבר כי גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, וריש לקיש סבר כי גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות או כזכויות ‏[21]. רבי יוחנן סבר עוד כי גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם‏‏[22] ורבי חמא ברבי חנינא סבר כי גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם[23].

חז"ל זיהו דמויות מקראיות כמו קין ודוד עם רעיון התשובה[24]. רבי יוחנן בשמו של רבי שמעון בן יוחאי ראו את חטאיהם של דוד בבת שבע ודור המדבר בחטא העגל כלא ראויים להם מצד עצמם, שנעשו רק על מנת שיהיה קיים בעולם רעיון התשובה, שאם יחטא יחיד יאמרו לו ללמוד לעשות תשובה מדוד, ואם יחטאו רבים יאמרו להם ללמוד מדור המדבר[25]. דמות תלמודית שמובאת בהקשר של תשובה, היא רבי אלעזר בן דורדיא, שמסופר עליו שלא הניח בעולם זונה שלא בא עליה, וכאשר עשה תשובה "הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו, יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא", ועליו בכה רבי ואמר "יש קונה עולמו בשעה אחת", ולא די שמקבלים אותו אלא אף קוראים לו רבי‏‏[26].

התשובה בהגות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבי נחמן מברסלב[27] סובר שהתשובה צריכה להיות תמידית, במעין מהלך רקורסיבי, מכיוון שאין אפשרות לעשות תשובה בטהרת לב מבלי שמעורבים בה מניעים אישיים כלשהם, ולכן לאחר שהאדם עשה תשובה פעם אחת, הוא צריך לעשות תשובה על תשובתו הראשונה שהייתה פגומה בכוונה, וחוזר חלילה בכל פעם תשובה על התשובה הקודמת. הוא גם סובר שאף אם האדם מגיע לתיקון הכוונה לגמרי, עדיין הוא צריך לעשות תשובה על תשובתו, מכיוון שבתשובתו הראשונה, תודעתו הייתה במקום נמוך מכפי שהיא נמצאת עכשו, והתשובה הייתה תלויה בתודעה, ולכן והוא צריך לעשות תשובה על שהגשים את רוממות האלוהות בתשובתו הראשונה ביחס למצבו הנוכחי.

בדומה לדרכו רבי צדוק הכהן מלובלין[28] סובר שעיקרה של התשובה הוא שינוי תודעתי של האדם, שיכיר שאלוהותו של ה' פרושה על הכול - רע כטוב, "שיכיר ויבין שכל מה שחטא, היה גם כן ברצון השם יתברך" ולכן זדונות נחשבות כזכויות, מכיוון שאף הם נעשו ברצון האל. על פי ר' צדוק מדובר בהשגה גבוהה ביותר שלא פשוט להגיע אליה, ומה שמייצג לדעתו אב טיפוס לתפיסה הזו הוא מצוות השעיר המשתלח ביום כיפור, שאילולי ישראל נצטוו לבצע אותו היה נחשב לאקט של עבודה זרה, אך מכיוון שיש ציווי אלוהי, העבירה לכאורה הופכת למצווה.

לעומת פרידריך ניטשה שטען שהגיבורים האמיתיים אינם המתחרטים והמתייסרים, אלא "הפושעים שעמם דוסטוייבסקי חי בבית הכלא... כל כולם טבעים איתנים", שלא חזרו בתשובה, "העולים בערכם" על מי שנשבר ('הרצון לעוצמה', עמ' 233). הרב אברהם יצחק הכהן קוק ראה בבעלי תשובה אמיתיים את "גיבורי התרבות". הוא טען כי "התשובה מייסדת את אופיו של האדם על יסוד האצילות...ובעל תשובה של אמת מביא לעולם נשמות מאירות, שהאור האידאלי של הקדושה העליונה ספוג בהם" (אורות התשובה ט' א').

הרב קוק בספרו "אורות התשובה" שהוקדש לעניין זה, מדבר על התשובה כעל רעיון מרכזי של היהדות, ותהליך קוסמולוגי כללי שעובר כל העולם בהתפתחות הרוחנית שלו של התעלות והתקשרות לאידאת החירות. על פי הרב קוק כל המהלך ההיסטורי של העולם, הינו מהלך של תשובה ושל תיקון. התשובה היא אידאה קוסמולוגית של שיפור, השתכללות ותיקון, שאיננה חייבת להיות קשורה לחטא קונקרטי. בתהליך השיבה של עם ישראל אל ארצו, ובהתפתחות הרפואה והמדע, כמו גם בהתפתחותה המוסרית של האנושות, ראה הרב קוק תהליך של תשובה.

בהקשר של האדם הפרטי הוא כותב, בהתאם לתפיסתו שהטוב גנוז בהווית העולם והאדם, כי התשובה המרכזית היא התבוננות עצמית ושיבה של האדם, העם והאנושיות אל עצמם, להיות כפי שהם באמת. "כששוכחים את מהות הנשמה העצמית, כשמסיחים דעה להסתכל בתוכיות החיים הפנימיים של עצמו, הכול נעשה מעורבב ומסופק. התשובה הראשית שהיא מאירה את המחשכים מיד, היא שישוב האדם אל עצמו ומיד ישוב אל אלוקיו... ודבר זה נוהג בין באיש יחידי, בין בעם שלם, בין בכל האנושיות, בין בתיקון כל ההויה כולה, שקלקולה בא תמיד ממה שהיא שוכחת את עצמה"[29]. את תהליך הסליחה של התשובה הוא מסביר שכאשר מתוקן היסוד הנפשי שגרם את החטא, מתבטל רישומו של החטא בנפש, אף שתוצאותיו במציאות לא התבטלו. יתרה על כך, לעתים המעשה הרע עצמו נעשה קטליזטור וכוח מניע לעשייה של מעשים חיוביים. בתשובה הוא רואה לא רק מענה על חטא אלא אף שבירת דפוסי פעולה שגרתיים וקבעונות שמצמצמים את האדם ומגבילים את יכולתו ואת מימוש הפוטנציאל הגלום בו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימוכין והערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ:" (דברים ד', ל); "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד:" (דברים ד', לט); "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:" (דברים ל', ב)
  2. ^ "יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ:" (ישעיהו נ"ה, ז); וראו גם יחזקאל י"ח כא-כח, הושע י"ד, ב וישעיהו מ"ד, כב
  3. ^ "רבי אחא ור' אבין בר בנימין בשם ר' אבא: גדול הוא כוחה של תשובה שמבטלת גזירה ומבטלת שבועה..." (ויקרא רבה, פרשה י פסקה ה).
    "דרש רבינו הקדוש גדול כוחה של תשובה שכיון שאדם מהרהר בלבו לעשות תשובה מיד היא עולה...ולא עד הרקיע השביעי אלא שהיא עומדת לפני כיסא הכבוד..." (פסיקתא רבתי פרשה מ"ד).
  4. ^ פרק כה.
  5. ^ וכן ילקוט שמעוני בראשית ב' רמ"ז
  6. ^ הלכות תשובה לרמב"ם פרק א' ד'.
  7. ^ ‏תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף צד עמוד ב.
  8. ^ ראה לקוטי תורה מאמר דיבור המתחיל "מה טובו".
  9. ^ ראה לדוגמה מאמרי 'לכן אמור' בספרי המאמרים תרנ"ח, תרע"ח, תשי"ח ותשכ"א.
  10. ^ ראה שיחה שנייה לאגה"ת בלקוטי שיחות חלק ל"ט.
  11. ^ הלכות תשובה ב', ו.
  12. ^ "רבי אומר כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה – יום הכפורים מכפר, חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפר ברית בשר, שאם עשה תשובה יום הכפורים מכפר ואם לאו אין יום הכפורים מכפר." (תלמוד בבלי, מסכת כריתות דף ז עמוד א). "יכול לא יהא יום הכפורים מכפר אלא אם כן התענה בו וקראו מקרא קדש ולא עשה בו מלאכה לא התענה בו ולא קראו מקרא קדש ועשה בו מלאכה מנין ת"ל יום כפורים הוא מכל מקום." (תלמוד בבלי, מסכת שבועות דף יג עמוד א‏.)
  13. ^ "‏אשרי איש ירא [את] ה' אשרי איש ולא אשרי אשה? אמר רב עמרם אמר רב: אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. רבי יהושע בן לוי אמר אשרי מי שמתגבר על יצרו כאיש." (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד א).‏
  14. ^ ‏הלכות תשובה ב', א-ב.
  15. ^ בבלי, קידושין מ"ט ע"ב
  16. ^ בבלי, ברכות יט ע"א. רבי ישמעאל בעל האימרה, מסייג זאת לדברים שבגופו של אדם כגון שהעליב אדם אחר, אבל לא בחטא ממוני שם לא נסלח לו עד שיחזיר את הרכוש לבעליו.
  17. ^ סנהדרין כה ב.
  18. ^ ‏מדרש תהילים מזמור צ‏
  19. ^ ‏תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו/א‏
  20. ^ ‏מדרש משלי פרשה ו‏
  21. ^ ‏תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו/ב‏
  22. ^ ‏תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יז/ב‏
  23. ^ ‏שנאמר ארפא משובתם אהבם נדבה - ‏‏תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו/א‏
  24. ^ ‏מדרש תהילים מזמור ק‏
  25. ^ ‏תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ד/ב‏-ה/א,
  26. ^ ‏תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז/א‏
  27. ^ ליקוטי מוהר"ן קמא, תורה ו'
  28. ^ ר' צדוק מלובלין, צדקת הצדיק תורה מ'
  29. ^ הראי"הקוק, אורות התשובה פרק ט"ו

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.