מה יש
מה יש הייתה תוכנית מערכונים, הומור וסאטירה רדיופונית ששודרה בגלי צה"ל בשנים 1983–1987 בהגשתם של ארז טל ואברי גלעד.
התוכנית שודרה מדי יום בימים ראשון-חמישי, תחילה בין השעות 15:00 ל-16:00, אך לאחר שצברה פופולריות שונתה באפריל 1986 שעת השידור ל-19:00 בערב.[1] התוכנית החלה כתוכנית מערכונים עם קטעי קישור קלים, אך עם הזמן הפכה לתוכנית על טהרת החומר המקורי. סגנונה של התוכנית היה שונה מתוכניות ההומור הרדיופוניות האחרות שקדמו לה, והוא התאפיין בסיפורים ומערכונים קצרים יחסית וקלילים עם ריבוי של משחקי לשון עם דמויות שטחיות וסטריאוטיפיות (סגנון נונסנס). טל וגלעד אימצו את הסגנון גם בתכניות הרדיו הבאות שהגישו בתחנה, וגם בתוכנית ההומור הטלוויזיונית שלהם "העולם הערב". בתחילת שנת 1987 עזב גלעד את ההגשה בעקבות סכסוך בינו לבין טל, ועונתה האחרונה של התכנית הייתה בהגשתו של טל בלבד.[2][3][4]
התוכנית נחשבת כפורצת דרך ברדיו הישראלי, ומסמנת נקודת מעבר מרדיו מעונב וממלכתי, לרדיו קליל וחופשי. דמויות שנוצרו בתוכנית המשיכו להתקיים גם לאחר ירידתה, כמו הילדה "פזית" בתוכנית "פספוסים" של יגאל שילון, כשני עשורים לאחר ירידת התוכנית, ויוחנן הכותרן שהעניק את קולו גם לקריין החדשות של "החרצופים".
הצלחת התוכנית הביאה את משתתפיה לתוכנית הטלוויזיה הפופולרית בזמנה, "סיבה למסיבה" עם רבקה מיכאלי. בתוכנית ביצע הצוות קטעים מהתוכנית. באותה תקופה נשמרה האישיות שביצעה את דמותה של הילדה "פזית" בסוד, זאת על אף ששמה של המבצעת שירה גרא צוין בסוף כל תוכנית. בהופעה הטלוויזיונית שירה גרא לא הופיעה, אלא רואיינה באמצעות הטלפון. כך ניתן היה להמשיך את החשאיות סביב דמות זו.
רגע השיא של התוכנית היה בארגון עצומה והפגנה, שהתקיימה ב־3 במרץ 1987, בכיכר דיזנגוף בתל אביב, למען החזרת התוכנית "סמי וסוסו" לשידור.[5][6]
דמויות מפתח בתוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]המנחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנחה התוכנית היה ארז טל בתפקיד עצמו. המנחה ראיין את הדמויות השונות, וקישר בין הקטעים. תפקיד משמעותי היה למנחה בראיון היומי עם הילדה פזית.
פזית
[עריכת קוד מקור | עריכה]פזית, בגילומה של שירה גרא, הייתה ילדה בגיל בית הספר באזור כיתה ב'. שירה העניקה לדמות קול חמוד מאוד, ומאחוריו אמרה הילדה דברים משעשעים שאינם מתאימים במציאות לילדה בגיל כזה. אות הפינה הוא צעקה צורמת "פיזתה של פנית!".
האיש הקטן
[עריכת קוד מקור | עריכה]אברי גלעד, בתפקידו כ"איש הקטן" הציג פרודיה על דמות האזרח האנונימי המרואיין לאמצעי התקשורת ונותן את דעת ה"עמך".
פרופסור מקס
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרופסור מטורף ועצבני המעריץ את עצמו, בגילומו של יואב קוטנר. משפט הפתיחה שלו היה בדרך כלל "כאן פרופסור מקס. מה נשמעקס?". הפרופסור היה מציג דעות קיצוניות מטורפות על כל נושא, מלווה בהסברים מדעיים מוטרפים. סימן היכר נוסף שלו הוא לעג לכך שהפינה מוגשת מטקסט מוכן.
האשם תמיד
[עריכת קוד מקור | עריכה]דמות של ערבי, שהייתה פרודיה על שדרן רדיו קול הרע"ם מקהיר בעברית. האשם היה נותן פינה של פרשנויות. לדיבורו היה סגנון ייחודי, שכלל שימוש רב במילה "ביותר" בסוף כל משפט. הדמות הייתה פופולרית ביותר, ויאיר ניצני שגילם אותה, כתב ופרסם ב-1986 שיר עם וידאו קליפ שנקרא "האשם תמיד". השיר זכה להצלחה רבה.
משתתפי התוכנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ארז טל - עורך מוזיקלי, מנחה התוכנית, מראיין הדמויות והמספר בסדרת הסיפורים "ימי איציק".
- אברי גלעד - בתפקיד "יוחנן הכותרן" ו"האיש הקטן".
- שירה גרא - בתפקיד הילדה "פזית".
- יואב קוטנר - בתפקיד "פרופסור מקס", פרופסור מטורף.
- יאיר ניצני - בתפקיד "האשם תמיד", פארודיה על שדרן רדיו קהיר בעברית; וכל הדמויות ב"ימי איציק".
- דני רובס - בתפקיד "ג'ימי אוחנה", זמר ששר שירים מתורגמים שתרגומם אינו נכון ושירי שטות.
- גיל רונן - בתפקיד "חזקל מוסרי", הקריין שמספר סיפור לשבת.
- גני תמיר - בתפקיד "יוסי" ו"אמא של יוסי" ממשפחת שוורץ, "נחמה" מהמטוס הקל ו"מלכה" שידעה לומר רק "נכון".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מה יש, במיזם "אישים" לתיעוד היצירה הישראלית
- אתר מה יש, כולל קובצי MP3 להאזנה מהקלטות התוכנית
- רוני לוי, הילדה הקטנה מהרדיו, מעריב, 8 באוקטובר 1984
- אמיר גילת, הילדים הרעים של גלי צה"ל, מעריב, 15 באוגוסט 1985
- דב אלפון, מי אתה, האשם תמיד, כותרת ראשית, 9 באפריל 1986
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ דידי יזרעאלי, גל"צ: "מה יש" בערב, באתר חדשות, 30 במרץ 1986
- ^ מה יש תחזור, חדשות, 2 בספטמבר 1986
- ^ גילי פורן, מה יש חוזר בלי יוחנן, חדשות, 5 בינואר 1987
- ^ הגר רם, מה היה במה יש. כתבה לאחר חזרתה של התוכנית מה יש לאוויר, חדשות, 7 בינואר 1987
- ^ הגר רם, יובל ניב, מה יש למען סמי וסוסו, חדשות, 2 במרץ 1987
- ^ טל שחף, סמי וסוסו שבו בעזרת גל"צ, מעריב, 4 במרץ 1987