אביפונים

**אביפונים**
**Abipones**
	לוחמים אביפונים
אוכלוסייה
	נכחדו כעם
שפות
	אביפונית
דת
	אנימיזם, שמאניזם, בהמשך נצרות
קבוצות אתניות קשורות
	עמים גוואיקורואים

אַבִּיפּוֹנִים (בספרדית: Abipones) היו עם ילידי מחבל גראן צ'אקו שבארגנטינה, אשר חדל להתקיים כקבוצה אתנית עצמאית בראשית המאה ה-19 ונטמע בחברה הארגנטינאית. האביפונים דיברו אביפונית, אחת מהשפות גוואיקורואניות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האביפונים ישבו בחלקו הארגנטינאי של חבל גראן צ'אקו, באזורים הנמוכים של נהר ברמחו. במקור היו בני הקבוצה נוודים, ציידים-לקטים ודייגים, ובמידה מסוימת גם עסקו בחקלאות. לקראת אמצע המאה ה-17, השיגו האביפונים סוסים מהמתיישבים הספרדים ונטשו את החקלאות עבור פשיטות וציד. באותה תקופה הם עוד חיו מצפון לנהר ברמחו. שכניהם והחקלאים הספרדים חששו מפניהם, והם אף איימו על חוות וערים גדולות, כגון אסונסיון וקוריינטס.

האביפונים ככל הנראה נדחקו דרומית לאזור המחיה המקורי שלהם על ידי הספרדים ושבטים ילידיים אחרים, כגון טובה. לבסוף הם התרכזו בשטח שבין סנטה פה לסנטיאגו דל אסטרו, בין נהר ברמחו בצפון לנהר סלאדו בדרום.

למן 1710 יצאו הספרדים במבצעים צבאיים להשגת שליטה וריבונות על האביפונים. בעשורים שלאחר מכן אורגנו מיסיונים ישועיים (בעיקר על ידי מרטין דובריצהופר, שהיה מיסיונר בפרגוואי במשך 18 שנה), והם התנצרו ברובם והפכו ליושבי קבע. למושבות האביפונים היו חיכוכים בלתי פוסקים עם המתיישבים הספרדים, ולעיתים קרובות הם חוו פשיטות מצד עמי הטובה והמוקווי.

לקראת סוף שנות ה-60 של המאה ה-18 יותר ממחצית מהאביפונים מתו ממחלה, ומספרם לא עלה על 5,000. גירוש הישועים בידי הספרדים באותה שנה היה קטלני עבור האביפונים. כאשר הם ניסו לחדש את אורחות חייהם הקודמים, הם מצאו את אדמותיהם המסורתיות כבושות על ידי מתיישבים ועמים ילידיים אחרים. עמי הטובה והמוקווי, יחד עם מחלות, חיסלו את האביפונים כקבוצה אתנית במהלך פחות מחצי מאה. הניצולים נטמעו באוכלוסייה הארגנטינאית הכללית, למדו לדבר ספרדית, ונטשו את מנהגיהם הישנים.

הדובר האחרון של אביפונית מת כנראה במאה ה-19.

מראה ומנהגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי מרטין דובריצהופר, שחי עמם במשך שבע שנים, האביפונים היו קבוצה של אנשים גבוהים, חטובים, נאים, בעלי עיניים שחורות, אף נשרי ושיער שחור ועבה, שאותו מרטו מהמצח ועד לכתר שחבשו כסימן שבטי. פניהן, שדיהן וזרועותיהן של הנשים קועקעו בדמויות שחורות בעיצובים שונים בהתאם לגילן ומעמדן החברתי, והשפתיים והאוזניים של שני המינים נוקבו.

הגברים היו לוחמים אמיצים, וכלי הנשק העיקריים שלהם היו החץ והקשת, החנית והאלה - כולם מגולפים מעץ מקומי - כמו גם בולאדורים. בקרב הם עטו שריון שהוכן מעור טפיר, שמעליו תפרו עור יגואר. אפילו נשות האביפונים נודעו כתוקפניות והחזיקו בכוח ניכר בטקסים הדתיים.

האביפונים היו שחיינים ופרשים טובים. בעונת השיטפונות שנמשכה חמישה חודשים הם חיו על איים או אפילו תפסו מחסה במקלטים שנבנו בין העצים.

הם חלקו את רוב המנהגים של עמי הגוואיקורו, כולל הקובאדה. רק לעיתים רחוקות הם נישאו לפני גיל שלושים. צ'ארלס דרווין דיווח כי "כאשר גבר אביפוני בוחר אישה, הוא מתמקח עם ההורים על המחיר, אולם לעיתים קרובות הילדה מבטלת את מה שהוסכם בין ההורים והחתן, ודוחה בעקשנות את עצם אזכור הנישואין לעיתים קרובות, תוך שהיא בורחת ומסתירה את עצמה, וכך חומקת מהחתן". רצח תינוקות היה נפוץ, ומעולם לא גדלו יותר משני ילדים במשפחה אחת. התינוקות ינקו עד גיל שנתיים.