אנימיזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנימיזםלטינית: anima פירושה נפש או נשמה) הוא מונח בתחום האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה המייחס נשמה לטבע בכלל כולל החי והדומם המרכיבים אותו. יש המרחיבים מונח זה גם לאמונה ברוחות חסרות גוף ובאמונה באלים בעלי תכונות נפשיות הדומות לאלו של האדם (ראו אנתרופומורפיזם).

פסל של שומר נשמה בבית קברות בג'ראי, וייטנאם.

האנימיזם באנתרופולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האנתרופולוג אדוארד ב' טיילור - טובע המונח
טוטם מעוטר בגילוף של נחש, אונטריו, קנדה

את המונח טבע האנתרופולוג א. ב. טיילור בשנת 1871. טיילור ראה באנימיזם את אחד המקורות הקדומים והפרימיטיביים לדת. האדם הפרימיטיבי עומד בפני תופעות כשינה, איבוד הכרה או מוות, בהן האדם נראה כחסר חיים זמנית או תמידית. הוא גם רואה תופעות כמו חלומות, זיכרונות ודמיונות שבהם נשמתו מפליגה למרחקים בעוד גופו נשאר במקום. עקב כך, מגיע האדם הפרימיטיבי למסקנה שבגוף האדם קיים דבר נוסף שהוא הנפש. זו מסוגלת לעזוב את גופו ולחזור אליו (בשינה), להתקיים גם אחרי המוות (לראות בזיכרון דמויות של אנשים שמתו). האמונה הזאת בהופעת דמויות של נפטרים הביאה אותו לאמונה בהישארות הנפש ובגלגול הנשמות.

היות שנשמה יכולה "להתגלגל", היא יכולה לחדור לתוך קרוביו של הנפטר הנזכרים בו, היא יכולה להתגלגל לתוך אדם חדש שנולד והיא יכולה להתגלגל גם לתוך גופים דוממים. האמונה הזאת היא האמונה באנימיזם. היות שהאנימיזם מאמין שבגופים דוממים יכולות להיות נשמות שהתגלגלו בו, אזי הוא מאמין שלצמחים ועצמים דוממים טבעיים, כגון אבנים, יש תודעה, תחושות ורצונות משלהם, ולעיתים אף יכולת תנועה. היות שכך, הוא מבקש את קרבתם של גופים דוממים אלו, רואה בחלקם את מקום גלגולם של נשמות אבותיו או של שליטים גדולים אמתיים או מיתולוגיים. כך נוצרת הירארכיה בתוך עולם הדומם וחלק ממנו הופך לאלים שיש לעבדם ולכבדם. בצורה כזאת נוצרו יסודות הדת.

יש הרבה המבקרים תורה זו של טיילור. המתנגדים לו טוענים שאין הוכחה שהאדם הפרימיטיבי יחס חשיבות כה גדולה לחלומות ומחשבות. קשה להאמין שאדם פרימיטיבי היה מסוגל להגיע להשקפה הדואליסטית של גוף-נפש ולהפריד ביניהם. גם אין לחפש רציפות כל כך הגיונית ובנויה לתלפיות בתרבויות פרימיטיביות ואירציונליות. המתנגדים רואים כבלתי הגיונית האפשרות שחברות פרימיטיביות שונות מאוד באזורים מרוחקים ביניהן על פני כדור הארץ, יכולות להגיע בדיוק לאותן מסקנות.

לפי מתנגדים אלו, הדרך אל האנימיזם הייתה הפוכה - לא האמונה בהמצאות נשמה בגוף הביאה להתפתחות האמונה הדתית באלוהים, אלא דווקא האמונה באלים הביאה לאמונה בנשמה הנוצרת על ידי האלים ובאנימיזם.

לאור כל ההתנגדויות האלו התפתחה תאוריה חדשה לגבי האנימיזם. תאוריה זו טוענת שהאמונה בנפש שונה מהאמונה בתכונות על-טבעיות של עצמים דוממים. האדם הפרימיטיבי הכיר בישות הנקראת נשמה כצורה המינימלית והפשוטה ביותר של דת. לעומת זאת, הוא גם סבר שבעצמים שונים בטבע (לא לכל העצמים) ישנה גם רוח חיים מסוימת. הכרה זו ברוח הנמצאת בדוממים מסוימים היא הכרה מעורפלת, לא ברורה למאמין עצמו, אמונה בעיקרה רגשית ולא שכלית. את קיום הנפש הוא יכול להסביר בדרך כאילו רציונלית כפי שהוסבר מעלה. את קיום רוח החיים בדוממים שונים בטבע הוא חש רק רגשית, אינו יכול להסביר את היווצרותה. בניגוד לנשמה שהיא סוג של אישיות, בעלת אופי וצורות התנהגות, כוח החיים האנימיסטי הוא דבר מכני, בעל סגולה אחת או סגולות מעטות בלבד (פוריות, הורדת גשם וכו').

האנתרופולוגית רות בנדיקט פיתחה גישה זו על ידי הטענה שהאדם הפרימיטיבי פיתח את האנימיזם על ידי התבוננותו בטבע שסביבו ואת האמונה בנשמה או נפש, על ידי הסתכלות בעצמו. החוקר האנתרופולוג הידוע ג'יימס ג'ורג' פרייזר רואה כאן את ההבדל בין מאגיה ודת. המאגיה מכוונת אל הטבע והאנימיזם על ידי טקסים מסובכים האמורים להעביר כוחות אלו לטובת האדם. הדת, מאידך, מכוונת אל נשמות ואלים שיש לקנות את חסדם ולבם על ידי קורבנות ותפילות.

גישה נוספת המתייחסת לאנימיזם היא הגישה הרציונליסטית-אבולוציוניסטית. גישה זו אומרת שהאנימיזם והדת לא נובעים ממקור אחד אלא מהתחברות גורמים רבים כולל גורמים חברתיים, פסיכולוגיים, תרבותיים ועוד.

גישה נוספת היא הגישה הלשונית. לפי גישה זו לאדם יש נטייה פסיכולוגית להתייחס לתארים כאל עצמים, כלומר, להפוך שמות תואר לשמות עצם. כך שמות תואר כמו "חי" או "מת" יצרו שמות עצם כמו "חיים" או "נפש".

התפתחות הפסיכולוגיה הביאה לגישה שהסיבה להתפתחות האנימיזם והאמונה בהישארות הנפש (בגלגול הנשמות או בחפצים דוממים) היא תגובה פסיכולוגית לפחד האדם מהמות ותגובה סוציולוגית לשמירת החברה מפני הזעזוע עם מות אחד מחבריה.

האנימיזם בפסיכולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדים קטנים מייחסים לעצמים דוממים תכונות של יצורים חיים ובעלי תודעה והגבול בין העולם החי המציאותי ועולם הדומם מטשטש. ז'אן פיאז'ה ב-1926 מצא שיש מספר שלבים בהתפתחות האנימיזם אצל הילד. בשלב הראשון הילד מייחס חיים לכל עצם, בשלב השני הוא מייחס חיים רק לעצמים הנעים כמו גלי ים או עלים ברוח. בשלב השלישי הילד מייחס חיים רק לעצמים בעלי תנועה עצמית כמו השמש או נהר זורם ובשלב הרביעי הילד מייחס חיים רק לבעלי חיים ולצמחים.

חלוקה אחרת של פיאז'ה היא לפי גיל. בגיל 4–5 הילד מייחס לחפצים דוממים כוונות, רגשות ומזימות. הם יכולים להתווכח עם העצמים ואף להעניש אותם על מעשיהם. בגיל 6–7 הילד מתייחס לעצמים דוממים התייחסות של חוקיות מוסרית כלומר ההתרחשויות שבהן משתתפים עצמים אלו הן תוצאה של התנהגותם ה"טובה" או ה"רעה" של העצמים. בגיל 8–11 מתחילה להתפתח בהדרגה גישה דטרמיניסטית אל העצמים. ההתרחשויות שבהן העצמים משתתפים הן תוצאה של מקרה או חוקי טבע. לאחר גיל זה מתפתחת בילד הגישה הביקורתית והיחס שלו לעצמים נובע מתוך השכלה וידע.

האנימיזם ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תופעת האנימיזם ביהדות מופיעה לאורך ההיסטוריה, מבראשית בריאת העולם, דרך ראשית לידתו של העם העברי ועד ימינו אלה, בהשפעת המנהגים והאמונות של התרבויות שחיו בסמיכות לעם ישראל במשך אלפי שנים.

תבליט צבוע של המלך אמנמחת הראשון, על ראשו מצנפת עם קישוט אוראוס של נחש הקוברה כסמל לאלוהותו. מן המאה ה-20 לפני הספירה, מצרים התחתונה

הנחש בסיפור המקראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסל נחש הנחושת, על הר נבו
פסל נחש הנחושת על הר נבו, בידי גון רומנו דאורציו (Romano Dauricio), 2018

בתרבות היהודית, הנחש, כפי שמופיע לראשונה בסיפור הבריאה, בראשית פרק ג', הוא יצור ברוא אלוהים ואין הוא ישות אלוהית עצמאית שמלחמתו באלוהים היא ראשית מעשה הבריאה, כפי שעולה ממיתוסים אליליים של תרבויות עתיקות שונות.[1][2]

הנחש הקדמוני[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסיפור המקראי הנחש הקדמוני (בראשית פרק ג) מסמל את כוח הפיתוי, הרוע, העורמה, והוא מקור החטא הקדמון שבגללו האדם נענש כל חייו והוא עתיד לנסות לכפר עליו כל שנות חייו. הנחש משתמש בחוכמה שניחן בה כדי להרע וכדי לפתות את האדם בכוח השכנוע שלו על מנת שיזכה בדעת אשר תעמידנו בתחרות עם אלוהים. הסיפור המקראי משתמש באנימיזם של הנחש על ידי הקניית תכונות אנושיות, תוך ניצול החולשות האנושיות של האדם ושל האישה, והיא הכמיהה להדמות לאלוהים תוך כדי כך שהם ממרים את פיו.

מטות ונחשים, אהרון הכוהן וחרטומי מצרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרשת וארא בספר שמות מתארת את יכולתו של אהרון הכהן, אחיו של משה, להפוך את מטהו לנחש וחוזר חלילה. המטה של אהרון בסיפור המקראי היה בעל כוחות מאגיים למעבר מצורה דוממת לצורה חיה, וכך גם המטות של חרטומי מצרים. הסיפור המרכזי מתאר את ניצחון המטה של אהרון על המטות של חרטומי מצרים באמצעות בליעתם. שלא כמו בסיפור בריאת העולם, שבו לנחש כוחות רשע המכוונים לכוונות זדון, הרי שהנחש בפרשה הזו, בהיותו ברוא אלוהי ישראל, מיצג את ניצחון המונותאיזם על האמונה באלילים, האמונה הפגאנית, שהייתה קיימת במצרים העתיקה. לסיפור המקראי יסודות באמונות הפוליתאיסטיות שהיו מקובלות במצרים העתיקה שבה לנחש היה מקום של כבוד בפנתאון האלים המקודשים על ידי המצרים, יצור בעל ישות אלוהית[3] בדמות האלילה המצרית וואדג'ת. מלכי ומלכות מצרים העתיקה חבשו קישוט בשם אוראוס - Uraeus symbol[4] בדמות נחש קוברה זקוף מעל מצחם, כאות וסמל לזכותם למלוך על מצרים, שהוענקה להם על ידי האלה וואדג'ת.

נחש הנחושת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחש הנחושת היה צלמית של נחש שנוצרה בידי משה על פי ציווי אלוהים, אשר נוצרה בתקופת נדידת בני ישראל במדבר (במדבר פרק כא), על מנת להפסיק את התמותה הרבה מהכשת נחשים. על פי האמונה הדתית, היה לאותה צלמית כוח ריפוי כי מי שהביט בנחש נרפא (במדבר, פרק כא, פסוק ט). על פי האמונה זו, נחש הנחושת שנברא על פי הציווי האלוהי, אינו מבטא את כוח הריפוי של הנחש עצמו, אלא את כוח הריפוי האלוהי המועבר אל צלמית נחש הנחושת בהיותו מוצב בראש הנס בידי משה,[5] על מנת שהאנשים יפנו את מבטם כלפי מעלה כשהם מבקשים הצלה מההכשה. זאת, בניגוד לאמונה שרווחה בתרבויות קדומות רבות ואף קיימת עד עצם היום הזה, שהאמינו בכוח הריפוי של הנחש עצמו וראו בו ישות בעלת כוחות מאגיים,[6] ואף הפך לטוטם[7] בתרבויות רבות. עם הזמן, הפך הפולחן לנחש הנחושת, יחד עם פולחנים אחרים, כגון פולחן האשרה, לפולחן אלילי. המלך חזקיהו אשר מלך ביהודה במאה השביעים לפני הספירה, ציווה לכרות פולחנים אלה מחשש להשתרשות עבודת האלילים, שהייתה מקובלת בעמים אחרים באותו אזור גאוגרפי.

מנהג התרפים במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלמיות של תרפים מהתקופה הכנענית, אלות פריון.

השימוש בתרפים[8] הוא מנהג שהיה מקובל עוד מתקופת האבות. על פי ההגדרה, תרפים הם חלק מלבוש המשמש לצורכי מאגיה של ניחוש עתידות, כמוזכר בספר שופטים, פרק י"ז, פסוק ה, אך גם צלמיות ביתיות שימשו ככל הנראה כסימן לבעלות על רכוש, ולאחריות על לידה ובריאות. התרפים היו מעין אלי בית בעלי יכולות לנבא עתידות (בראשית, פרק ל"א, פסוק י"ט, ובספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"ו). את הפסילים צריך היה צריך להסתיר כדי למנוע עבודה זרה, כפי שנהגה רחל.

באופן כללי, השם תרפים הוא שם גנאי לאלילות שהייתה נפוצה בעת תקופת המלוכה (מלכים ב' פרק כ"ג, פסוק כ"ד).

האשרה והאשרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פולחן האשרה, ציור קיר, קבר של תחותמס השלישי מלך מצרים במאה החמש עשרה לפני הספירה
כד חרס מלכיש מן המאה השלוש-עשרה לפני הספירה, מעוטר בסמלי פריון, חיות ועצים המקודשים לאלה הכנענית אשרה.

אשרה הייתה אלה כנענית, אלת האדמה והפריון. לכבודה נטעו עצים, וקיימו יחסי מין טקסיים במקדשים (מלכים ב, פרק ז). עבודת האשרה שהייתה עבודה פגאנית המכונה גם עבודה זרה בעיני היהדות, והיא הייתה נפוצה בימי בית ראשון בעקבות ההשפעה הכנענית. היא מוזכרת במספר מקומות בתנך. בספר הושע (פרק ד) מוזכר המנהג של עבודת האשרה שהיה כרוך בהעלאת זבחים ונערכה תחת עצי האלון, הלבנה והאלה בגלל צילם. לעיתים, פולחן הבעל והאשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים עץ אשרה (שופטים, פרק ו, פסוק כ"ה), מתוך אמונה ליכולת המאגית שיש לעץ. קידוש עצים הקשור לפולחן האשרה מזכיר אמונות בתרבויות קדומות רבות המקדשות עצים ויערות. עצים קדושים ממשיכים להחזיק משמעות עמוקה בדתות שונות כגון דת השינטו גם כיום.[9]

כנגד האמונה בכוחם המאגי של עצי האשרה, נאסרה נטיעת האשרה ועצים אחרים והקמת מצבות במקדש היהודי (דברים, פרק ט"ז, פסוקים כ"א-כ"ב).

בספר מלכים ב, פרק כ”ג מתוארת הרדיפה הדתית ומסעות ההרס של המלך יאשיהו והכהן הגדול חלקיהו כנגד מאמיני אלילי כנען בקרב בני ישראל. התיאור מתייחס לגרירת האלה אשרה מחוץ להיכל השם ושריפתה בנחל קדרון, וכן מתוארים כריתת וניתוץ אשרים רבים אחרים. חלקיהו אף השבית את הכוהנים ששירתו את אלי כנען והקטירו להם קטורת כדי להילחם בעבודת האלילים. גם בספר שופטים, פרק ו, פסוקים כ"ה-ל"ב מסופר על כריתת עצי האשרה וניתוץ מזבחות הבעל והאשרה על ידי השופט גדעון, פסוק המעיד על כך שפולחנים אלה היו נפוצים בקרב בני ישראל לאורך ההיסטוריה.

לעומת האשרה שהיא אלילה קדמונית אשר עצי האשרה מגלמים בתוכם את כוחה הנשי, הרי האשרים המוזכרים בתנ"ך בהקשר של ביעור מזבחות אלים כנענים על ידי מלכים וכוהנים בתקופת המלכים, מצטיירים כסוג של מבנים או חפצים מעשה בני אדם (מוזכרים בדברי הימים ב, פרק ל"א, פסוק א, ובירמיהו פרק י"ז, פסוק ב). ייתכן ומדובר בפסלונים בדמות אישה המשמשים סגולה לפריון ומייצגים את האלה אשרה או עשתורת, או חפצים מאגיים אחרים.[10] כוחו של חפץ האשרה בריפוי מתואר אף במסכת פסחים בתלמוד, דף כה, האוסר שימוש בעץ האשרה בזמן סכנה, מכאן אנו למדים את כוחה של האמונה בעץ האשרה גם בתקופת התלמוד.

אתונו של בלעם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתונו של בלעם הוא סיפור מקראי המסופר בספר במדבר פרק כ"ב. בסיפור המקראי הזה, האתון של בלעם בן בעור, נביא מקראי נוכרי, בעל כוח מיסטי התבקשה על ידי בלק מלך מואב לקלל את ישראל. האתון, בסיפור הזה מקבלת כמה יכולות: בתחילת המפגש היא, בניגוד לבלעם, מסוגלת לראות את המלאך ניצב בפני בלעם עם חרבו השלופה על מנת למנוע ממנו להגיע אל בלק כדי לקלל את עם ישראל. בהמשך הסיפור, האתון מקבלת את היכולת לדבר בשפת האדם, יכולת המוקנית לו על ידי האלוהים במטרה לברך במקום לקלל את עם ישראל. יש באלגוריה הזאת כדי להעמיד זה מול זה את ניצחון הענווה לעומת הגאווה, את ניצחון הטוב והמיטיב מול הזדון, את כוחו הרב של אלוהי ישראל מול כוחן הדל של אמונות זרות.

כפרות ופדיון כפרות ביום הכיפורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילת ה"תשליך" ליד מים זורמים מתחילת המאה ה-20, מקום לא ידוע

מנהג הכפרות הוא אחד ממנהגי יום הכפורים הידועים ביותר וגם השנויים ביותר במחלוקת.[11] על פי המסורת, נהוג בערב יום הכפורים לסובב תרנגול חי, מעל ראשו של כל יהודי ולבקש שהתרנגול ילך למיתה, ושבמקומו יזכה האדם בחיים ובשלום. במנהג זה, התרנגול הופך לקורבן שלא מרצונו בקבלו באופן סמלי, על פי המנהג, את החטאים של מי שנערך לו הטקס, והוא גם עובר תהליך של שחיטה לאחר הטקס. יש התורמים לצדקה את התרנגול השחוט. במקומות אחדים מקובל להקפיד על תרנגול שכל נוצותיו לבנות לקיום הטקס.

האזכור הקדום ביותר למנהג הכפרות נמצא בתשובות של הרב ששנא בר תחליפא שחי בעיר סורא שבבל במאה ה-7 לספירה. כבר במקור הראשון המאזכר אותו נכתב "ואין אנו יודעים מנהג זה למה". עובדה זו, בשילוב עם ההשערה שמקורו של המנהג בטקסים של עבודה זרה והרגישות ההלכתית לזכויות בעלי חיים, הקימו לו מתנגדים רבים, מהרמב"ן והרשב"א ועד רבנים החיים בימינו אנו. אך מכל המתנגדים, הייתה התנגדותו של הרב יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", המשמעותית ביותר. את הספר שולחן ערוך סיים הרב בשנת 1563 בצפת. שנתיים אחר כך, נדפסה המהדורה הראשונה של הספר בוונציה, ובה מתייחס קארו אל מנהג הכפרות בהלכות יום הכפורים: "מנהג כפרות מנהג של שטות הוא", נכתב בכותר הסימן. כך אנו למדים על יחסו של קארו למנהג. בשמונה עשרה המהדורות הראשונות של הספר הופיעה בכל פעם אמירה זו. המילים "מנהג של שטות" מהכותרת הושמטו רק במהדורה שיצאה לאור בשנת 1708 ב-אמסטרדם. ייתכן שההשמטה הייתה קשורה לטענת הרב שמואל אבואב (1694-1610) אשר סירב להאמין שרב ופוסק בעל שיעור קומה כיוסף קארו מתייחס באופן כה מזלזל למנהג הכפרות. הסיבה המדויקת שבגינה התנגד מחבר שולחן ערוך למנהג הכפרות אינה ידועה, אך ברור שמנהג הכפרות הפך למנהג שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. כיום ניתן למצוא בין מתנגדי המנהג, פעילי זכויות בעלי חיים, רבנים, ואנשים מהשורה שסולדים מהמנהג העתיק הזה, ומורים על פדיון כפרות תמורת כסף כתרומה לנזקקים. אצל קהילות שונות, למשל קהילת חב"ד, מקובל לקיים מצווה של תרומת "חי" מטבעות לפדיון כפרות. לפי הגימטריה חי פירושו שמונה-עשר שקלים, כבקשה להידון לחיים בשנה הקרובה מתוך אמונה שגמילות חסדים, כתנאי לכפרת עוונות, תבוא במקום הנוהג של הקרבת קרבנות שהייתה נהוגה בימי בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

טקס התפילה "תשליך" שהחל ככל הנראה במאה ה-15, ביהדות אשכנז בגרמניה מקדים את יום הכיפורים והוא מתקיים בראש השנה, ומטרתו בדומה לטקס הכפרות, היא השלכת החטאים על פני המים, כהכנה ליום הכיפורים. במהלך תפילת ה"תשליך" משליכים המתפללים באופן סמלי את חטאיהם למקור מים זורמים, רצוי עשיר בדגה. מקורו הטקס במאה ה-15 באשכנז, על פי רמז המופיע כנראה בספר מיכה: ”וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם”. בדומה לטקס ה"כפרות", גם טקס ה"תשליך" עורר ויכוחים בקהילות ישראל בגולה ולא התקבל בכולן.

תשמישי קדושה ותשמישי מצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפילין ראש, מערת קומראן, מהאתר הארכאולוגי בקומראן-יגאל ידין

יש להבחין בין תשמישי קדושה לבין תשמישי מצווה.

תשמישי קדושה הם חפצים שקדושתם נובעת משל עצמם מפני שהם מכילים את השם המפורש. מכיוון שיש בהם קדושה הם חייבים בגניזה, ואסור לזרוק אותם כגון, מזוזה, תפילין, פרוכת, כתבי קודש. בגלל קדושתם, הכתיבה שלהם נעשית בידי סופר סת"ם העוסק בכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות. הכתיבה נעשית באמצעות קולמוס ודיו כשר על הקלף. האותיות נכתבות בכתב אשורי ועבודתו נקראת "מלאכת שמים". לעומת זאת, תשמישי מצווה הם חפצים שמאפשרים קיום מצווה, כגון, ארבעת המינים, סוכה, מצה, כיפה, ולכן מותר לזרוק אותם.

משתה של בלשצאר, ציור שמן של רמברנט. הכתובת על הקיר באותיות עבריות. מלות הפסוק הארמי כתובות בטורים, בכיוון מלמעלה למטה.

אותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוסף של חמסות

עוד בתקופת התנאים, נחשבו האותיות העבריות כבעלות כוחות רוחניים. אמונה זו נבעה מן העובדה כי האותיות נחשבו לאותיות קודש אשר שימשו לכתיבה בתשמישי קדושה, כגון, ספרי תפילה, תפילין ומזוזות. האותיות נחשבו כעילות כוח מאגי שבכוחן להשפיע על גורלו של אדם. אמונות אלה התחזקו בעיקר בתקופת הקבלה, במין המאות 11–13 בצרפת וספרד, ייתכן, בהשפעת מסעי הצלב שהיו מסעות דת לירושלים. ייתכן שגם בהשפעת מנהגי דת וחברה שהיו מקובלים באותה התקופה.

על פי חוכמת הקבלה, בריאת האותיות קדמה לבריאת העולם על ידי אלוהים, כשלכל אות הוענק כוח רוחני ייחודי, וכל אחת מהאותיות של לשון הקודש נמדדת ונשקלת בשלושה רבדים: בצורתה הגרפית על פי הצורה שבה היא נכתבת, על פי הערך המספרי שלה לפי מיקומה באלף בית העברי, ועל פי אופן הגייתה כחלק מהמילה העברית. לפי תורת הקבלה כל אות יונקת את אורה משלושה מוקדי כוח היוצקים בתוכה אנרגיה רוחנית גדולה מחד ואנרגיה עצורה מאידך, וכל זאת על מנת לייחד אותה משאר האותיות.[12] סיפור מקרא נוסף המסופר בספר דניאל פרק ה, מספר על כוחן המיסטי של האותיות העבריות, הוא סיפור המסר האלוהי שנכתב על ידי יד נעלמה לבלשאצר מלך בבל. בכתובת על הקיר, נכתבות האותיות העבריות בשפה האשורית, כצופן שלא ניתן לפיצוח על ידי בלשצאר ונתיניו, אלא על ידי הנביא דניאל. סיפור זה בא ללמדנו את האמונה בכוחן האלוהי של האותיות על פי סדרן במילים ואת כוחן של המילים על פי סידרן במשפט.

"עץ החיים" ספירות על פי הקבלה היהודית

עד המאה השמונה-עשרה היו קלפי הטארוט קלפי משחק רגילים. במאה זאת גילו חוקרי תורות הנסתר שמדובר בכלל בקלפים קסומים האוצרים בתוכם את האמת האחת והנסתרת, אמת שראשיתה במצרים העתיקה ושנשמרה במיסטיקה היהודית.[13] אילן הספירה הקבלי מבוסס על עשר ספירות של עץ החיים (אנ'). קלפי הטארוט שמוצאם מהמאה הארבע עשרה באיטליה קיבלו משמעות מיסטית במאה השמונה-עשרה בצרפת, על בסיס אמונה כי הקלפים מעבירים ידע קדום ממצרים העתיקה דרך הקבלה היהודית אל העולם המודרני דאז. על פי הרוזן דה מלה (Comte de Mellet) (אנ'), שהמשיך את הקו האזוטרי שפיתח גבלין (Antoine Court de Gébelin) (אנ')נקבע ש-22 קלפי הארקנה הגדולה הם ייצוג מצויר ל-22 אותיות האל"ף-בי"ת העברי. ההצעה הזאת הייתה לבסיס האמונה לקשר הישיר בין הטארוט לקבלה מתוך אמונה כי 22 קלפים שקולים לכ"ב אותיות האל"ף-בי"ת העברי. אליפז לוי, סופר ומשורר צרפתי בן המאה התשע-עשרה שנולד בשם אלפונז לואי קונסטנט (Alfonse Louis Constant(אנ')), קישר את עשרת הקלפים הראשונים של כל סדרה בקלפי הטארוט בקישור ישיר לעשרת הספירות הקבליות, וטען שארבע הסדרות של הטארוט מסמלת כל אחת אות מאותיות השם המפורש (י-ה-ו-ה). בתוך עשורים ספורים חצו הרעיונות של לוי את התעלה לאנגליה, הופצו ופותחו בידי מסדר "השחר המוזהב". מעצבי הטארוט בימי-הביניים הושפעו אומנם מהקבלה היהודית, שבתורה הושפעה מהדת המצרית, אך הסתירו השפעה זאת מאחורי ייצוגים ימי-ביניימים דוגמת הקיסר והאפיפיור.

המנהגים של שינוי שם או הענקת שם חדש לאנשים בגלל חטאים שעשו ועל מנת לשנות את דרכם, ובעיקר כסגולה כנגד מחלה ואמונה בעין הרע, באו בעקבות התחזקות באמונות הקבלה. זאת על אף שהמנהג להחלפת שמם היה קיים ביהדות עוד מימי התלמוד ואף במקרא, בסיפורי האבות על החלפת שמו של אברם לאברהם תוך הוספת האות ה', כשבהוספת אות לשמו של אברם יש רמיזה להרחבה ולפריון,[14] והפיכת השם של שרי לשרה[15] (בראשית, פרק י"ז). במקרא קיימים עוד מספר רב של אירועים שבהם הוזכרה החלפת שמות: יעקב - ישראל, יוסף - צפנת פענח, הושע - יהושע, שלמה - ידידיה, אליקים - יהויקים, מתניה - צדקיהו, מנהג הבא ללמדנו שמדובר במנהג נפוץ עוד מימי קדם שהתבססה על האמונה הנפוצה בימים ההם בכוחן האלוהי של האותיות בשמות העבריים.

קמעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחיות עם ברכת הכוהנים, נמצא בחפירות גיא בן הינום. שימשו כנראה כקמע.

השימוש בקמעות נפוץ משחר ההיסטוריה בתרבויות שונות ולמטרות שונות. בתקופת הקבלה, האותיות העבריות חדרו לעולם הקמעות, מתוך אמונה ביכולת האלוהית של האותיות, המילים, הטקסטים והסמלים לרפא, להגן, להעניק עזרה למי שרוצים להטיב אתו, אך וגם לקלל ולהביא אסון למישהו שרוצים להזיק לו.

החמסה היא קמע בדמות יד שהתפתח באסלאם, וביהדות בתקופת התפשטות האסלאם. היא אחד הקמעות הנפוצים ביותר בתרבויות האסלאם ואגן הים התיכון, מתוך אמונה בכוחה המאגי של הספרה חמש באסלם. בשתי הדתות, היהדות והאסלאם, חמסות מעט שונות. בעוד אצבעותיה של החמסה היהודית מופנות כלפי מעלה בתפילה לאלוהים, החמסה המוסלמית מפנה את אצבעותיה כלפי מטה דווקא - בכוונה להביא מזל - אל מול כוחות השאול. סמל כף היד עם האצבעות כלפי מטה, שימש קמע להגנה על תושבי אגן הים התיכון, הרבה לפני הופעת הדתות המונותאיסטיות. יש חוקרים שקשרו את הסמל אל "טנית" - אלת הירח מתרבות קרתגו, מושבה פיניקית שישבה בצפון אפריקה, באזור תוניסיה של ימינו.[16]

הקשת בענן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקשת בענן משמעות מיוחדת ביהדות. לקשת הוענק כוח אלוהי. בפרשת נוח נאמר כי הקדוש ברוך הוא הביא את הקשת בענן לאחר המבול, על מנת להבטיח שלא יביא שוב מבול על העולם. הוא יצר את הקשת כאות וסימן להבטחה זו. בכל פעם שבני האדם חוטאים, הקשת בענן הוא תזכורת לברית שהוא כרת עם העולם. כבר בימי התלמוד נאמר שכאשר הקשת מופיעה בשמיים יש להודות לאלוקים בתפילה על מנת שהוא לא יביא שוב את המבול למרות החטאים, ועושים זאת על ידי ברכה מיוחד. היות שהקשת מסמלת את חטאי בני האדם, דור שבו הקשת לא מופיעה הרי זה סימן שהוא דור ברמה מוסרית גבוהה במיוחד. לפי האמונה היהודית, דורו של רבי שמעון בר יוחאי היה דור ללא חטאים. האמונה היא שבשל כך משחקים בל"ג בעומר בחץ וקשת.

הרמב"ן מציין כי אכן הקשת הייתה קיימת זמן רב לפני המבול, אבל לאחר המבול בורא העולם החליט להפוך אותה לסימן לחטאי בני האדם. רבי אברהם אבן עזרא ורבי אברבנאל ציינו כי לאחר המבול אירעו שינויים פיזיים בעולם שאפשרו את הופעת הקשת. לדברי האבן עזרא, אורה של השמש התחזק, ולדברי האברבנאל העננים הפכו לדלילים יותר.

בספר כלי יקר מובא הסבר אחר: הקשת נראית תמיד, אבל בדורות בהם אנשים לא חוטאים הם לא טורחים להסתכל על הקשת ולחשוש ממנה כי הם בטוחים שלא יארע להם דבר. על פי תורת החסידות, על אף שהמבול הביא חורבן על הארץ, הייתה טמונה בו גם ברכה. הוא זיכך את העולם כך שגם בני האדם יוכלו להביא רוחניות ולעדן את החומריות. העננים נוצרים מן האדים שעולים מן האדמה. לכן, אחרי המבול העננים הפכו לדלילים יותר והם מסמלים את עבודת האדם המזככת את העולם.[17] הקשת היא אמצעי להתגלות אלוהית.

על פי ספר יחזקאל פרק א, פסוק כ"ח, השכינה נראית כמו הקשת בענן ביום הגשם. לאור הפסוק הזה, היו אף שהאמינו שכאשר אדם רואה קשת עליו לכרוע ולהשתחוות. אחרים לעומת זאת אסרו לעשות זאת מחשש שהדבר יראה כהשתחוות אל הקשת. מכיוון שעל פי האמונה היהודית הקשת מייצגת את יפי השכינה, נאמר שלא ראוי להסתכל בקשת פן תגלה את כבודו של בורא העולם, אלא רק כדי לברך את הברכה המיוחדת לה. על פי תורת הקבלה קשת יפה וצבעונית היא סימן לביאת המשיח, ובמדרש נאמר כי לפני ביאת המשיח תופיע קשת שתאיר בצבעים בהירים ומאירים במיוחד.

קברי צדיקים בארץ ישראל ובעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר אברהם אבינו במערת המכפלה
קישוט על קבר אברהם אבינו, מערת המכפלה, חברון
קבר שמעון בר יוחאי במירון
קבר שמעון בר-יוחאי בהר מירון, 1950

קברי צדיקים בארץ ישראל הם מקומות המזוהים כמקום קבורתם של רבנים הנחשבים דמויות מופת ביהדות, מתוך אמונה שהצדיק, גם לאחר שהלך לעולמו, הוא אמצעי להעביר את התפילה ואת הבקשה לקב"ה בצורה יותר חזקה מתפילת האדם עצמו, בגלל היות אותו צדיק קרוב יותר לאלוהים בזכות צדיקותו.[18] קברי צדיקים ידועים כמקום תפילה המושכת המונים מתוך אמונה בכוח האלוהי השורה סביבם, כוח היכול להעניק להם בריאות, פרנסה, פריון, זיווג, הגנה נגד עין הרע והתחזקות האמונה. האמונה בקדושתו של הקבר התפשטה גם לאמונה בקדושת העצים בקרבתו וגם בהדלקת נרות לעילוי נשמתו של הצדיק. בארץ קיימים כעשרים קברי צדיקים, חלקם מוכרים כאתרים רשמיים, ומעל מאה אתרים בלתי מוכרים.[19] חלקם קברים של דמויות מקראיות, כגון קבר רחל, מערת המכפלה, קבר יוסף, וקבר דוד, ושל צדיקים מקומיים שנפטרו בתקופת המשנה, התלמוד ועד לימינו אלה. סביב הקברים נערכות הילולות המוניות מתוך אמונה אמיתית בכוחם האלוהי. גם בעולם הרחב פזורים קברי צדיקים של דמויות מקראיות ודמויות נחשבות מזמנינו אנו, בעיקר מארצות האסלאם: אסיה ואפריקה - איראן, עיראק, סוריה, מצרים, תימן ומרוקו וגם מאירופה: טורקיה, אוזבקיסטן, אוקראינה, רומניה.

גם סוגיית קברי הצדיקים מעוררת פולמוס ביהדות של ימינו בין אלה החושבים שבמקום קבורת צדיקים שורה השכינה אשר יכולה להשפיע על אנשים הבאים להתפלל סמוך לקבר ובין אלה הרואים בה מעשה מיותר ואף עבודה זה.[20]

הכותל המערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותל המערבי, צולם במאי 2020
העתק של קמע מכסף בצורה של ברכת הכהנים, נמצאה בבית הכנסת במונסטיר כתוב בלדינו באותיות עבריות: חרס רפאל תודורוס קמחי, השם ייחידו ויחזקהו, ישמרו השם

הכותל המערבי נחשב לאתר הקדוש ביותר לעם ישראל. במקרא ובמסורת היהודית נחשב מקום בית המקדש למקום הקדוש והמרכזי ביותר לעם היהודי ובשעה שמתפללים בכל מקום על פני הארץ מכוונים את הפנים לכיוון ירושלים והמקדש. כותלו המערבי של הר הבית זכה למעמד מיוחד לעומת שאר הכתלים, למרות היותו קיר תמך ולא חלק אינטגרלי של בית המקדש השני, שנהרס על הרומאים בשנת 70 לספירה. לפי האמונה היהודית, השכינה לא עזבה מעולם את הכותל המערבי ואמונה זו היא שמעניקה קדושה לאבני הכותל. הכותל המערבי מהווה מקום פולחן לטקסים דתיים שונים, כגון טקסי בר מצווה אמירת סליחות בעשרת ימי תשובה, ברכת הכוהנים בסוכות ופסח, להטמנת פתקי בקשות בין חריצי האבנים, מתוך אמונה בקדושתו וכוחו לקיימן.[21] הכותל הפך גם לאתר השבעת חיילי צה"ל מתוך אמונה בקדושתו. הממשל הבריטי בשנת 1931 חוקק חוק מנדטורי האוסר על כתיבה וחריטה באבני הכותל, מנהג שהיה נהוג עד אותה שנה, על מנת לשמור על קדושת המקום.

הפרשת חלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שלפי המסורת נמסרו לנשים ומבוססת על מצוות תרומת חלה על פי דיני התורה המחייבת תרומת מכל מאפה לכוהן הגדול (במדבר, פרק ט"ו, פסוק י"ז), (יחזקאל, פרק מ"ד פסוק ל). מנהג הפרשת החלה השתרש במסורת היהודית לאחר חורבן הבית השני, והוא מיועד אמנם לנשים וגברים אך לרוב מקיימות אותו נשים.[22] מהות המנהג היא הפרשת כמות קטנה של הבצק המיועד להכנת חלות ושריפתו שלא למטרות אכילה. על פי המסורת משייכים למנהג זה סגולות רבות של מציאת זיווג, שלום בית, פרנסה, בריאות, לידה קלה, והצלחה בחיים. על פי המסורת, יש בכוחו של המנהג להגן על האדם מכל רע, ולזכותו בשפע של ברכות משמים. המצווה באה לכפר על חטא עץ הדעת אשר הביא את קללת 'בזעת אפך תאכל לחם'. לפי האמונה היהודית, על ידי קיום מצוות הפרשת חלה מכפרת האישה על חטא חוה ובכך מביאה ברכה לביתה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אנימיזם בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נחש, באתר אנציקלופדיה יהודית
  2. ^ הרצאתו של פרופ' יובל הררי, YouTube play button icon (2013–2017).svg מבוא להיסטוריה עולמית תשע"ג, סרטון באתר יוטיוב, שיעור 5, הועלתה ב-21 במרץ 2013.
  3. ^ Uraeus Egyptian Snake, באתר The Art & Writing of Ancient Egypt
  4. ^ Egyptian civilization - Government - Royal symbols, באתר www.historymuseum.ca
  5. ^ מהו הנחש המעופף המקראי?, באתר thetorah.co.il
  6. ^ דינה היימן, הטוב, הרע והנערה, באתר נחשים-מיתוסים-מסע-אחר
  7. ^ whitewoodshop - חיית טוטם - נחש, באתר www.whitewoodshop.com
  8. ^ מילון אבניאון - מה זה תרפים – פירוש המילה תרפים ,פרוש, הסבר, משמעות והגדרה, באתר www.milononline.net
  9. ^ Stuart D. B. Picken, Shinto: Japan's Spiritual Roots, Kodansha International, 1987, מסת"ב 978-4-7700-0903-6. (באנגלית)
  10. ^ האלה והעצים: פולחן אשרה בקרב בני ישראל – כישופים: הקדרה המבעבעת (בAmerican English)
  11. ^ מנהג הכפרות - הסברים ומקור למנהג עתיק יומין, באתר חב"ד
  12. ^ סוד אותיות לשון הקודש, באתר חכמת הקבלה
  13. ^ Cristina Oddone, Schrum, Lynne ed (2010) Considerations on technology and teachers ISTE & Eurospan (London)מסת"ב 978-1-56484-273-2 237 pp £28.50http://www.iste.org/store/product.aspx?ID=2113&utm_source=Digital%2BCatalog&utm_medium=Digital%2BCatalog&utm_campaign=SS12%2BDig, British Journal of Educational Technology 43, 2012-08-24, עמ' E150–E151 doi: 10.1111/j.1467-8535.2012.01369_9.x
  14. ^ שינוי שמו של אברם, באתר התנך, ‏2018-07-29 (באנגלית)
  15. ^ אראל, החלפת אות - י במקום ה, באתר tora.us.fm
  16. ^ חמסה - מה מקור האמונה בחַמְסָה?, באתר eureka.org.il
  17. ^ הרב מנדי קמינקר, [בית חב"ד הקשת בענן: מה משמעות הקשת ביהדות?], באתר https://he.chabad.org/library/article_cdo/aid/2734257
  18. ^ קברי צדיקים – שורשי התופעה ומאפייניה | גילי חסקין – מדריך טיולים
  19. ^ עבור לדף המבוקש, באתר www.sefer.org.il
  20. ^ פרשת שלח-לך, באתר www2.biu.ac.il
  21. ^ "איך הכותל הפך למקום קדוש". הארץ. נבדק ב-2022-10-08.
  22. ^ הפרשת חלה: מה מקור המנהג?, באתר mako, ‏2013-01-16