נזעמים

הנזעמים (צרפתית: Enragés) הייתה סיעה רופפת בימי המהפכה הצרפתית שפעלה מפברואר ועד ספטמבר 1793. ה"נזעמים" ייצגו את הקצה השמאלי ביותר בספקטרום הפוליטי ותבעו פופוליזם כלכלי ואת חיסול החשודים בבגידה במהפכה. הם היו אהודים בקרב אספסוף הסנקילוטים בפריז ועלו בזירה כשהמונטניארדים נזקקו להם נגד הז'ירונדינים. כשנעלם צורך זה, היו הראשונים בקרבנות שלטון הטרור וחוסלו.

הימים שלאחר פתיחת מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה והפיכת ה-10 באוגוסט 1792 היו תקופה של הקצנה שמאלה במפה הפוליטית של המהפכה. הכוחות המתונים והשמרניים נדחקו הצדה ברובם; הז'ירונדינים, שהיו סממן רדיקלי בימי שלטון הפייאנטים, התמצבו כאגף הימני לאחר טיהורם של קודמיהם. בתנאים אלה, חשיבותם ומשקלם של המוני החלכאים ברבעיה העניים של פריז הבירה, הסנקילוטים ("חסרי האברקיים", משום שחסרו כסף לקנות את המכנסיים האפנתיים) הלך וגבר. הם היו הכח העיקרי שחולל את הפיכת ה-10 באוגוסט, והפוליטיקאים נדרשו להם יותר ויותר כשהמתח בין המונטניארדים השמאלנים לז'ירונדינים החריף. הסנקילוטים עברו רדיקליזציה גוברת עקב המשבר הכלכלי הקשה. מרד העבדים בהאיטי ייקר מאוד את מחירי הסוכר, הסבון ומוצרי צריכה אחרים, בעוד שהמלחמה הכבידה את עולה על הציבור. מארגני שטח התחרו ביניהם בהעלאת תביעות פופוליסטיות שנועדו לשאת חן בעיני ההמון ולמשכו אליהם, בעוד שהמפלגות השליטות עדיין דגלו בשוק חופשי וחששו מחקיקה כזו.

בתנאים אלה התגבשה קבוצה קטנה ורופפת של אישים שאוחדו (כמו סיעות אחרות במהפכה) יותר מתוך מיקום משותף על הספקטרום ויריבות עם אחרים מאשר מתוך הזדהות אמיתית או מסגרת מאורגנת. רק ההיסטוריון ז'ול מישלה זיהה אותם בדיעבד בספרו מ-1847 וטבע עבורם את הכינוי "נזעמים", Enragés, שם שבימי המאורעות ננקט עבור מגוון קיצונים אלימים בני כל ההשקפות.

ה"נזעמים" מנו חמישה אישים בולטים. הראשון היה הכומר ז'אק רו, שעוד באביב 1792 נשא דרשות חוצבות להבות למען הבאת רווחה לאדם הפשוט וטיפול אלים במתעשרים ובבוגדים; הוא היה המוכר והשנוא בין המנהיגים. לצדו עלו תאופיל לקלר, פקיד דואר אמיד שנבחר כאלקטור, ז'אן-פרנסואה וארלֶה ששירת כמתנדב וצבא והיה מארגן פוליטי, והשחקנית קלר לאקומב. המצע המשותף לכולם היה דרישה להטלת פיקוח מחירים נוקשה כדי להבטיח מוצרי יסוד בסיסיים להמונים ומלחמה בספקולנטים שהתעשרו מהימורים על ערך האסינייאטים הנשחקים בעוד האוכלוסייה מתרוששת. הם שילבו זאת בהתלהמות נגד אויבי המהפכה מבית, האמיתיים והמדומים, בתקופה בה היה הרוב משוכנע שקנוניות ומזימות נרקמו מכל העברים והמונטניארדים טפלו האשמות כאלו על הז'ירונדינים. וארלה היה הוגה מעמיק הביע התנגדות עקרונית לשיטת האלקטורים ולכל חציצה בין הבוחרים (והוא תבע זכות בחירה אוניברסלית ללא מבחן רכוש) לנציגיהם, וסבר שלראשונים צריכה להיות הזכות להפקיע את המנדט של ציריהם לכל אורך כהונתם. הן הוא והן רו תבעו להלאים את רכוש הספקולנטים והאצילים שהיגרו מצרפת ולחלקו בין הנזקקים. ה"נזעמים" היו פופולריים בקרב הסנקילוטים של פריז, וצברו השפעה באסיפות המקומיות ובמועדונים של רבעים כמו גרבייר ותאטר פרנסז, שהיוו קנים של תסיסה רדיקלית. היסטוריונים רבים ניתחו את תוכניותיהם המבולבלות והלא-מגובשות וניסו להציב אותם כחלוצים וכמבשרים של הסוציאליזם או האנרכיזם, ולקבוע מה בדיוק הייתה האידאולוגיה שלהם ככל שהייתה כזו.

ה"נזעמים" גילו את כוחם לראשונה ב-25 בפברואר 1793, כשהמון נשים שפעל בהשראתם התפרץ לחנויות בכמה רבעים פריזאיים והכריח באיומים את הבעלים למכור במחירי מקסימום נמוכים. רו נאם בשבחן. ב-9 במרץ הצטרפו אוהדיהם ככח העיקרי בהפגנה שהחריבה את בתי-הדפוס של עיתונות הז'ירונדינים, שהאשמה טרייה בבגידה עלתה נגדם, ולמחרת צעדו עם פייר גספאר שומט לקונבנט בדרישה לטהר את "חורשי המזימות" מבית ונענו ריקם. ב-10 במאי הקימה לאקומב את "חברת האזרחיות הרפובליקניות המהפכניות" (Société des citoyennes républicaines révolutionnaires) קצרת הימים. ב-13 תפסה את אן-ז'וזף טרואן דה מריקור והצליפה בה כמעט למוות. מריקור ניצלה רק בהתערבותו של ז'אן-פול מארה.

אבל לשיא כוחם הגיעו בהפיכת ה-2 ביוני. כשהיריבות בין הז'ירונדינים למונטניארדים גאתה ושנאת השמאל לראשונים הרקיעה שחקים, לא ראה אפילו רובספייר מוצא לשיתוק הפוליטי אלא בתפיסת השלטון וקרא להתקוממות ב-26 במאי. פעילי השטח ברבעים לא נזקקו ליותר מכך, וב-29 הם הקימו "ועדה מהפכנית" מנציגי 33 רבעים. היה זה וארלה עצמו שהתמצב כמנהיג בין הקרואים ושהוביל אותם לעירייה, שם הדיחו את הקומונה הפריזאית ותפסו את מקומה. הקומונה החדשה ארגנה את ההמון הזועם שהקיף את הוועידה הלאומית בימים הבאים והביא להדחת הצירים הז'ירונדינים ומעצרם.

הן האברטיסטים והן תומכי רובספייר אמנם נדרשו ל"נזעמים" במאבקיהם הפנימיים, אך חששו מהרדיקליות שלהם והיו נחושים לרסנם. וארלה, לאקומב, לקלר ותומכיהם לא אותתו על שום התמתנות. ב-25 ביוני הגיש רו לוועידה הלאומית המטוהרת את "מניפסט הנזעמים": הוא תבע פיקוח מחירים, הוצאה להורג של ספסרים וחלוקת רכוש לעניים. בדרשותיו רמז באופן גלוי למדי שהמשטר החדש לא היה שונה מקודמיו מבחינתו. הוא גורש ממועדון הקורדליירים שנבעת מקנאותו. המונטניארדים גייסו את מארה, שהתמיכה בו בקרב הסנקילוטים הייתה רבה, והוא הוקיע בעיתונו את ה"נזעמים" כסוכנים מלוכניים ובוגדים. הם שמטו את הקרקע תחת בסיסם הפוליטי כשנכנעו לתביעה הפופוליסטית ואימצו חוק לפיקוח מחירים, שהועבר ב-29 בספטמבר 1793. תקנות החירום החדשות שהועברו עקב המשבר בחזיתות דחקו הצידה את המעט שנותר מן החוק והסדר וסללו את הדרך לשלטון הטרור, שסיפק שעת כושר נוחה להיפטר מן ה"נזעמים". ז'אק רו נעצר כבר ב-5 בספטמבר, והתאבד בכלא; האחרים נעצרו לתקופות שונות ועם שחרורם כבר לא נותר דבר מהתנועה. הובלת ההמון הקיצוני עברה לאברטיסטים, שהיו קנאים כמותם בשאלת היחס לאויבים מבפנים אך שמרנים כלכלית.

לקריאה נוספת

Denis Richet, Enragés, בתוך: François Furet, Mona Ozouf, A Critical Dictionary of the French Revolution, Harvard University Press, 1989. עמ' 337–342.

קישורים חיצוניים

• נזעמים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)