אגרוף שיכור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פסל 8 בני האלמוות השיכורים (醉八仙: בה שיאן) על האי האגדי פנגלאי, בשאנדונג

זְ'וְויי צ'וּאְן (בעברית: אגרוף שיכור/קונג פו שיכור/קונג פו בסגנון שיכור; בסינית: 醉拳; בפין-יין: zuì quán), ז'וויי לואוחאן צ'ואן (בעברית: אגרוף הצדיק/הקדוש השיכור; בסינית: 醉罗汉拳; בפין-יין: 醉罗汉拳), ג'יו צ'ואן (בעברית: אגרוף יין/אלכוהול; בסינית: 酒拳; בפין-יין: jiǔ quán) ובה שיאן צ'ואן (בעברית: אגרוף 8 בני האלמוות השיכורים; בסינית: 醉八仙拳; בפין-יין: zuì bā xiān quán) הן קבוצת אמנויות לחימה סינית (קונג פו), שמאופיינות בתנועה שמזכירה תנועה של אדם שיכור, ובדגש על הטעיות ותחבולה. בשפה הטכנית של אגרוף שיכור מונחים רבים שמתייחסים ל-8 בני האלמוות השיכורים, דמויות מתוך הפנתיאון הסיני, ויש סגנונות של אגרוף שיכור שקרויות על שמם.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

איכות המידע ההיסטורי על אגרוף שיכור נמוכה יחסית למידע אודות אמנויות לחימה סיניות אחרות, וקשה לציין במדויק היכן ומתי הומצא ואת מידת הרצף ההיסטורי מאז ועד היום. ייתכן שהתפתחו זרמים מקבילים של אגרוף שיכור במקומות שונים ובזמנים שונים. מקור חלק גדול מהמידע על ההיסטוריה של אגרוף שיכור בתשדורות בעל פה ממורה לתלמיד, מידע שפעמים רבות אינו היסטורי במובן האקדמי אלא בעל מאפיינים מיתיים. למרות כמות המידע הקטנה ואיכותו הירודה יחסית, קיימים מקורות המעידים על הקיום של אגרוף שיכור החל מהמאה ה-12.

מקורות כתובים:

  • ברומן הקלאסי "גיבורי הביצות" (水滸傳: שוויי חו ז'ואן), שמתאר התרחשויות היסטוריות מתקופת שושלת סונג, וו סונג (武松) הוא מומחה לקונג פו שנלחם באמצעות אגרוף שיכור.
  • החיבור "קלאסיקת האיגרוף" (拳經: צ'ואן ג'ינג) מהמאה ה-18, מתאר את "אגרוף שיכור 8 בני האלמוות" כפי שתורגל במנזר שאולין ברכס סונג. האומנות מתוארת שם כסוג של לחימת קרקע סינית (地趟拳: די טאנג צ'ואן; מילולית: אגרוף התגלגלות על הקרקע)[1].

מקורות לא-כתובים:

  • שושלת של בה ינג צ'ואן (八影拳) של שבט מא ממחוז חונאן מספרים שמקור האגרוף השיכור שלהם במנזר שאולין.
  • אגרוף שיכור הוא מרכיב של סגנון הונג גאר (洪家拳), שם הוא מיוחס לסו צ'אן (苏灿), אחד מ-"10 הטיגריסים של קאנטון" יחד עם וונג קיי הינג, אביו ואחד ממוריו של וונג פיי הונג (1847-1924). מסופר שסו צ'אן לימד את וונג פיי הונג אגרוף שיכור, וקיים סט של אגרוף שיכור בזרמים שמייחסים את עצמם לוונג פיי הונג.

עקרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

כל המידע אודות תרגול ולחימה באגרוף שיכור מובא מתוך סגנון בה ינג צ'ואן, וייתכן שאינו מתאר באופן מדויק סגנונות אחרים.

תנועה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באגרוף שיכור יש דגש משמעותי על רכות והרפיית השרירים. בהגנה, נעשה שימוש בעיקר בגוף כותנה (棉身: מיאן שן), ששואף לזרום עם תנועת היריב במקום להתנגד לה. תנוחות הרגליים נמוכות ורחבות באימון, וגבוהות וזריזות יותר בלחימה. גם על הקרקע הגוף רך וכבד.   

אחד המאפיינים המזהים יותר של אגרוף שיכור הוא "שבירת הניצבות", כלומר נטיית הגו וכיפופו קדימה, אחורה ולצדדים. באופן כללי, קונג פו מסתמך על יציבה כדי ליצור תנועה נכונה ולהפעיל כח על היריב, ואגרוף שיכור יוצא דופן בכך שהוא עושה שימוש בתנוחות שחורגות מיציבה זקופה, ניצבת לקרקע. תנועות הגו של אגרוף שיכור מבוססות על תנועתיות של האזור סביב נקודת הטאנג ז'ונג (膻中: הארמון המרכזי/מרכז החזה), שנמצאת בקו האמצע של החזה על ה-xiphoid process. הנטיות הקיצוניות של אגרוף שיכור דורשות יציבות, ריכוז, ועבודת רגליים טובה.

תנוחת כף היד הבסיסית נקראת "יד כוס", והיא אגרוף חצי פתוח כמו כף יד שמחזיקה בצלוחית קטנה. הנשק העיקרי בכף היד הוא המפרקים המטא-קרפופלנגיאלים ה-3 עד 5 (היכן שהזרת, הקמיצה והאמה מתחברות לכף היד), וכף היד נשארת רפויה יחסית בזמן המכה. נעשה שימוש גם בתנוחות ידיים אחרות לפי סוג ההתקפה והמטרה.

כוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז הכובד הרעיוני באגרוף שיכור הוא הניסיון "לבטא" כמה שיותר כוח בהתקפות (במכות, היאבקות או צ'ין נא). הכוח בקונג פו נקרא ג'ינג (勁; מילולית: כוח חכם/מושכל), והוא נוצר דרך תרגול ממושך של כוונה וקואורדינציה. באגרוף שיכור, הכוח רך וכבד. התנועה מתחילה בדן טיאן (丹田) שבבטן התחתונה, ומשתרשר בהדרגה דרך המפרקים מהמרכז לקצוות. חלק גדול מהתאוריה בשיטת בה ינג צ'ואן היא סביב פיתוח ג'ינג.

לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרוף שיכור בנוי לתלמידים שכבר רכשו מיומנויות בסיס של אמנויות הלחימה כמו אגרסיביות, עבודת רגליים בסיסית והתקפות בסיסיות, ומתרכז בטכניקות "גבוהות" יותר של לחימה. אגרוף שיכור מותאם במיוחד להטעיה: תנוחות לא שגרתיות, שינויי זוויות פתאומיים, שירשור רצף של מכות עם אותה היד, שיטות של זריזות ידיים ליצירת בלבול חזותי ולהחבאת ידיים בזמן התקפה, מעבר בין טקטיקות (game plans), שימוש בנשק מאולתר או מוחבא ועוד.

טעות רווחת היא שאגרוף שיכור מיועד לגרום ללוחם להיראות כאילו הוא שיכור כדי להטעות את היריב.

ישנם סגנונות של אגרוף שיכור שמלמדים את השימוש בנשק מסורתי, כשהכלים הרווחים יותר הם החרב (劍: ג'יאן) והמקל (棍: גון). בבה ינג צ'ואן, מלמדים גם את החרב המעוקלת, גואן דאו, חנית, מימיית דלעת מסורתית, חגורה, מימיה קשורה לחגורה, חליל ומניפה, ובנוסף גם כלי נשק מתוך בה ינג צ'ואן שלא מיוחסים בהכרח לאגרוף שיכור, כמו סכיני שרוול (להבים קטנים שמחוברים לטבעת על האמה) ושרפרף עץ מסורתי.

אימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנן 2 גישות לאימון באגרוף שיכור:

  1. לתלמידים מתקדמים - מרבית סגנונות אגרוף שיכור הן מרכיב בתוך שיטת קונג פו רחבה יותר, ומיועדת לתלמידים מתקדמים יותר בתוך השיטה. לאורך תקופת ההתמקצעות באמנות לחימה כלשהי, מעצב התלמיד את התנועה שלו סביב הסגנון הטכני של האומנות שהוא מתרגל. תופעת לוואי לא רצויה של התהליך הזה היא מעין התגבשות יתר של התלמיד סביב רפרטואר תנועתי מסוים, מה שגורר נוקשות מחשבתית ותנועתית שיכולה לעכב את התפתחות התלמיד. בהקשר הזה, התפקיד של אגרוף שיכור לרכך תלמידי קונג פו מתקדמים, לעזור להם לפתוח אופקי תנועה ולחימה חדשים. הדגש של אגרוף שיכור על טקטיקות לחימה גבוהות מתאים לתלמידים שמפסיקים לעסוק בהגנה עצמית, ומתעניינים יותר בלחימה באומני לחימה ממוקצעים יותר.
  2. לתלמידים מתחילים - בשנים האחרונות, החל שיפו ניל ריפסקי לעבד את האגרוף השיכור של שיטת בה ינג צ'ואן עבור תלמידים מתחילים, שאין להם רקע קודם בקונג פו. כעת, הקוריקולום הסטנדרטי של אגרוף שיכור בשיטת בה ינג צ'ואן חורג ממתכונתו בעבר וכולל מרכיבים נוספים מתוך בה ינג צ'ואן. עיקר התוספת בתרגול בסיסי של עבודת רגליים.

שיטות תרגול:

  • תרגול חיצוני (וואי גונג) - מטרת התרגול החיצוני לחזק את הרקמות ולהקשיח את התלמידים מנטלית. התרגול כולל גילגול מוט צ'ין נא (מוט בקוטר כ-5 ס"מ עם משקולת קשורה לקצה) בעזרת קצות האצבעות, ניעור חניתות מעץ גמיש, כפיפות מרפקים על קצות האצבעות, הכאת שקים (ממולאים בחול, שעועית, חצץ או מיסבי ברזל) ועוד.
  • פו ז'ו גונג פה - 8 תרגילי תנועה יסודיים שמלמדים את אבני הבניין התנועתיים של אגרוף שיכור.
  • תבניות תנועה/form (套路: טאו לו) - באגרוף שיכור תבניות תנועה רבות ביד ריקה, עם נשק ועם אביזרי אימון כמו בובת עץ או שק. התבניות הן רצף תנועתי לפי עקרונות התנועה של אגרוף שיכור, ובו בעת מעין אנציקלופדיה של טכניקות לחימה קלאסיות. הגישה לתבניות משוחררת יחסית, והן לא נתפסות כבעלי ערך מסורתי רב במיוחד שחשוב לשמר באופן מדויק, וגם לא כשילובים "מושלמים" והגיוניים של יסודות תנועתיים שונים. התבניות של השיכור הן שיטות לתרגול ולהתפתחות עצמית. התנועה מופשטת לפעמים ופתוחה לפרשנות, ותלמידים מתקדמים מעוּדדים לאלתר על בסיס התבניות ולשכלל אותן.
  • קרבות - יש 2 סוגים עיקריים של קרבות באגרוף שיכור. הסוג הראשון נקרא "ידיים דביקות" או "ידיים רכות". בתחילת קרב ידיים דביקות, היריבים יוצרים מגע התחלתי נייטרלי, לרוב בין האמות שלהם, ומהתנוחה הזו מתרגלים לחימה לא מתוכננת עם התנגדות הדדית בין היריבים. מטרת המגע הרציף בין היריבים לווסת את הטווח לטווח trapping range או clinch fighting. הסוג השני של הקרבות נקרא "ידיים מתפזרות". זו לחימה חפשית יותר, ללא הגבלות של מגע רציף או של טווח. בשני המקרים לא נהוג להיעזר בציוד מגן, אלא לווסת את עוצמת התקיפה. נהוג להשתמש בנשק תרגול כהה.

סגנונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגרוף שיכור אינו שיטה אחת לכידה עם היררכיה מוסכמת. אפשר להבין אגרוף שיכור כתופעה בתוך עולם אמנויות הלחימה הסיניות, או כקבוצה של סגנונות קונג פו שאין ביניהן בהכרח קשר קונקרטי. במרבית המקרים, לא ניצב אגרוף שיכור לבדו כאמנות לחימה עצמאית, אלא הוא משמש כמרכיב מתוך שיטה רחבה יותר. להלן כמה מסגרות שבהן מתורגל אגרוף שיכור כיום:

קונג פו דרומי:

  • בחלק מהזרמים של הונג גאר (洪家拳) יש לפחות סט אחד של אגרוף שיכור.
  • בכמה זרמים של צ'וי לי פוט (蔡李佛) יש סט אחד של אגרוף שיכור.
  • בטופר הנשר (鷹爪派: יינג ז'או פאי) יש סט אחד של אגרוף שיכור.
  • בטיגריס שחור ( 黑虎門: הארק פו מון) יש סט אחד של אגרוף שיכור.
  • קיים סגנון שיכור דרומי שנקרא אגרוף 8 בני האלמוות השיכורים.
  • לאונג טינג פרסם ספר על אגרוף שיכור דרומי, אך לא ציין מניין למד אותו והאם המציא אותו בעצמו או לא[2].

קונג פו צפוני:

  • התצורה הרווחת ביותר של אגרוף שיכור היא כתחום בוושו, התעמלות אומנותית שמבוססת על אמנויות הלחימה הסיניות הצפוניות המסורתיות (שהיא גם הספורט הלאומי של סין). אגרוף שיכור בוושו הוא אקרובטי ווירטואוזי, עם תנועות שמחקות אדם שיכור. כמה הבדלים בולטים בין וושו לבין קונג פו מסורתי הם המטרה הסופית של קונג פו מסורתי ככלי לפיתוח יכולת לחימה לעומת מטרה אסתטית יותר בוושו, השימוש של קונג פו מסורתי בקורדינציה וכוונה לעומת השימוש של וושו באתלטיות והמבנה הפדגוגי של קונג פו מסורתי שמועבר בשושלות ממורה לתלמיד לעומת הוושו שנלמד בבתי ספר או אוניברסיטאות.
  • בכמה זרמים של קונג פו גמל שלמה בסגנון 7 כוכבים (七星螳螂拳: שי שינג טאנג לאנג צ'ואן) יש מרכיב של אגרוף הקדוש השיכור.
  • בשיטה של פו ז'נג סונג (傅振嵩) יש סט של מקל ארוך בסגנון 8 בני האלמוות השיכורים.
  • בשיטת בה ינג צ'ואן, אגרוף אלכוהול הוא מרכיב מפותח במיוחד, וכולל תאוריות תנועה ולחימה מפותחות, כלי נשק רבים ושיטות תרגול מגוונות (כמו שימוש בבובת עץ).

אגרוף שיכור בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל נלמדת השיטה על ידי תומר בן יוחנן, תלמיד בכיר (טאו דאי) של שיפו ניל ריפסקי, ראש שיטת בה ינג צ'ואן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1959-, Shahar, Meir, (2008). The Shaolin monastery : history, religion, and the Chinese martial arts. Honolulu: University of Hawai'i Press. ISBN 9780824833497. OCLC 259735411. 
  2. ^ 1947-, Liang, Ting, (1989). The drunkard kungfu & its application (מהדורה 2nd ed). Hong Kong: Leung's Pubns. ISBN 9789627284086. OCLC 52024840.