אדינבורו פרינג' פסטיבל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדינבורו פרינג' פסטיבל
Edinburgh Fringe 037.jpg
סוג אירוע שנתי, פסטיבל אמנויות עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת  הממלכה המאוחדת
מיקום אדינבורו עריכת הנתון בוויקינתונים
מועדים
תאריכי פעילות 1947–הווה (כ־75 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
www.edfringe.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אדינבורו פרינג' פסטיבל (המכונה גם פסטיבל 'הפרינג', באנגלית: The Fringe או Edinburgh Festival Fringe) הוא פסטיבל אמנות הבמה הגדול בעולם, אשר בשנת 2018 נמשך 25 ימים וכלל יותר מ-55,000 הופעות של 3,548 מופעים שונים ב-317 אתרים שונים. הפסטיבל נוסד בשנת 1947 כחלופה לפסטיבל הבינלאומי של אדינבורו (המתקיים במקביל), והוא מתקיים מדי שנה באדינבורו שבסקוטלנד, בחודש אוגוסט. הפסטיבל הפך במרוצת השנים לאירוע עולמי מוביל של אמנות ותרבות[1].

לפסטיבל יש גישה פתוחה, כלומר אין ועדת בחירה למופעים או מנהל אמנותי, וכל אחד יכול להשתתף, עם כל סוג של הופעה. תוכנית הפרינג' הרשמית מסווגת מופעים לתיאטרון, קומדיה, מחול, קרקס, קברט, מופעי ילדים, מחזות זמר, אופרה, מוזיקה, ספוקן וורד, תערוכות ואירועי חוצות. הקומדיה היא החלק הגדול ביותר, המהווה למעלה משליש מהתוכנית, וזו שהיא בעלת הפרופיל הציבורי הגדול ביותר, בין היתר בשל "פרסי הקומדיה של אדינבורו".

הפסטיבל נתמך על ידי "אגודת פסטיבל הפרינג'", המפרסמת את התוכנית, מוכרת כרטיסים לכל האירועים בקופה מרכזית ובאתר האינטרנט של הפסטיבל, ומציעה ייעוץ ותמיכה לאורך כל השנה לשחקנים. מיקומה הקבוע של האגודה נמצא ברחוב המייל המלכותי, ובאוגוסט האגודה גם מנהלת את ה"פרינג' סנטרל", אוסף חללים נפרד במגדל אפלטון ובבניינים אחרים של אוניברסיטת אדינבורו, המוקדש למתן תמיכה למשתתפים ולמבקרים בתקופת הפסטיבל.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השנים הראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסטיבל הפרינג' החל את דרכו כאשר שמונה קבוצות תיאטרון הגיעו ללא הזמנה לפסטיבל הבינלאומי ההראשון של אדינבורו בשנת 1947. לאחר שהפסטיבל הבינלאומי הרשמי השתמש בעל האולמות הגדולים הגדולים בעיר, השתמשו שמונה קבוצות התיאטרון במקומות קטנים ואלטרנטיביים להפקותיהם. שבע הופיעו באדינבורו, ואחת הפיקה גרסה למחזה המוסר מימי הביניים "כלאדם" במנזר דונפרמליין, כ-20 קילומטרים צפונה, מעבר לנהר פורת' במחוז פייף. קבוצות התיאטרון ביקשו לנצל את קהל חובבי התיאטרון הגדול שהתאסף כדי להציג להם תיאטרון חלופי משלהם. אירוע זה הוכר אחר כך כפסטיבל הפרינג' הראשון.

שתי התכונות המגדירות של פסטיבל הפרינג' העתידי נקבעו כבר בתחילת הדרך, היעדר הזמנות רשמיות להופיעה ושימוש במקומות לא שגרתיים. במקור, קבוצות התיאטרון המיסדות כינו את עצמן "הנספח לפסטיבל", והן כונו גם כפסטיבל "החצי רשמי". רק בשנה שלאחר מכן, 1948, רוברט קמפ, מחזאי ועיתונאי סקוטי נטבע את התואר "פרינג'" (כלומר "בשוליים", שהביא חיצירת המונח "תיאטרון שוליים"), כשכתב במהלך הפסטיבל הבינלאומי השני באדינבורו: "בשולי הדרמה הרשמית של הפסטיבל, נראה שיש יותר מפעל פרטי מבעבר ... אני חושש שחלקנו לא הולכים להיות בבית במהלך הערבים!".

מכיוון שהוא עדיין לא היה מפותח במלואו, חלק ניכר מהשנים הראשונות של פסטיבל הפרינג' לא תועדו, אלא באופן אנקדוטלי. לפסטיבל לא היה תמיכה משום ארגון רשמי עד 1951, כאשר סטודנטים מאוניברסיטת אדינבורו הקימו מרכז תמיכה למשתתפים במבנה ימק"א בעיר, שבו הוגש אוכל זול ומקום לינה לקבוצות המשתתפות.

מופעי רביו בשעות הערב המאוחרות, שיהפכו למאפיין של הפסטיבל, החלו להופיע בתחילת שנות ה-50. מכיוון שמבקרי תיאטרון רבים הצליחו להשתתף רק באירועי פרינג' בשעת הערב המאוחרות, לאחר סיום הפסטיבל הרשמי, ה"פרינג'" נתפס כמי שקשור למופעי רביו. בין ההשחקנים שהתפרסמו בפסטיבל בתחילת דרכו היו קן לואץ' ודאדלי מור עם קבוצת התיאטרון של אוקספורד בשנת 1958.

עברו כמה שנים עד שנוצרה שהופקה תוכנית אירועים ל"פרינג'". ג'ון מנזי ריכז רשימה של מופעים תחת הכותרת "אירועים אחרים" בעלון הפסטיבל הבינלאומי הרשמי, אך הפעם הראשונה בה הודפס מדריך אירועים נפרד הייתה בשנת 1954. הפקת המדריך מומנה עלי ידי הקבוצות המשתתפות, תחת הכותרת "בילויים נוספים", מכיוון שהשם "פרינג'" עדיין לא היה בשימוש נרחב עבור הפסטיבל. באותה שנה, הפרינג'משך כ-12 קבוצות תיאטרון, ונערכה פגישה לדיון ביצירת "ארגון שישמש כ"מוח" של הפסטיבל", או מה שכונה יצירת "פסטיבל רשמי לא רשמי". ניסיון ראשון לספק שירות הזמנות כרטיסים מרכזי נעשה בשנת 1955, על ידי סטודנטים מהאוניברסיטה, אם כי הוא הפסיד כסף.

הארגון הפורמלי החל בשנת 1959, עם הקמתה של "אגודת פסטיבל הפרינג'". את הדחיפה לארגון הוביל מייקל אימיסון, מנהל קבוצת התיאטרון באוקספורד. נוסחה חוקה, שבה נקבעה המדיניות של אי בדיקה או צנזורה של מופעים, והאגודה הפיקה את המדריך הראשון להצגות "הפרינג'". תשע עשרה קבוצות השתתפו בפסטיבל באותה שנה. אף על פי שעדיין נעשו מאמצים להשיג פרסום באמצעות תוכנית הפסטיבל הבינלאומי הרשמי. בניין "ימק"א" בעיר שימש כמשרד הכרטיסים המרכזי הראשון של "הפרינג'". זמן לא רב לאחר מכן, הגיעו התלונות הראשונות על כך שהפרינג 'הפך גדול מדי. הבמאי ג'רארד סלוין טען בשנת 1961 כי "יהיה הרבה יותר טוב אם הם היו מקבלים עשרה אולמות בלבד".

בשנות ה-60 וה-70[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ה-60 וה-70, פסטיבל הפרינג' החל לבסס את המוניטין שלו, עם גודל ומגוון של אירועים, והמתח בינו לבין הפסטיבל הבינלאומי הרשמי, שלמעשה הביא תועלת הדדית להגברת הפרסום של שני הפסטיבלים.

המוניטין האמנותיי של הפרינג' התבסס על ידי מקימי תיאטרון "טראוורס", ג'ון קלדר, ג'ים היינס וריצ'רד דמרקו, ב-1963. בעוד שהמטרה המקורית שלהם הייתה לשמור על משהו מאווירת הפסטיבל באדינבורו בכל ימות השנה, תיאטרון טראוורס הציג במהירות ובקביעות דרמה חדשנית, לקהל בינלאומי הן בפסטיבל הבינלאומי של אדינבורו והן ב פסטיבל הפרינג' במהלך אוגוסט. הוא קבע סטנדרט שאליו שאפו קבוצות תיאטרון אחרות בשוליים. למועדון Pleasance, ששימש אתר למופעים מאז השנה הראשונה של הפרינג', היה גם חלק חשוב בקביעת הטון האמנותי של הפסטיבל. כריסטופר ריצ'רדסון, מייסד ה-Pleasance Theatre Trust, הפך לדמות פרינג' מרכזית.

במהלך שני העשורים הראשונים של פסטיבל הפרינג', כל קבוצת שהופיעה השתמשה בחלל הופעות משלה. עם זאת, בסוף שנות ה-60, הרעיון של שיתוף מקום הפך פופולרי, בעיקר כאמצעי לצמצום עלויות. עד מהרה הפך מקובל לאולמות לארח עד שש או שבע ביום מופעים שונים.

במשך שנים רבות סיפק מועדון הפרינג' (שהיה ממוקם ברחוב הראשי של העיר העתיקה של אדינבורו, החל משנת 1971) מופעי ראווה ליליים כדי לאפשר לקהל לדגום מופעים. בשנותיו המקודמות, המועדון גם סיפק מקום משמעותי להתרועעות חברתית לאחר שעות העבודה, בתקופה שבה חוקי הרישוי המחמירים של אדינבורו קבעו את שעת סגירת הפאבים ב-22:00.

עם הזמן החלו להתעורר בעיות, כשהפרינג' הפך גדול מדי לסטודנטים ומתנדבים להתמודד איתם. בסופו של דבר בשנת 1969, "אגודת פסטיבל הפרינג'" הפכה לעצותה רשומה, ובשנת 1970 היא העסיקה את המנהל הראשון שלה, ג'ון מיליגן. הוא החל לעבוד בינואר 1971, במקור במשרה חלקית, אך לאחר מספר שבועות התברר שהתפקיד יצטרך להיות קבוע. מיליגן היה אחראי למספר חידושים שנשארו מאז, כמו מערכת המספור של האתרי הפסטיבל ומפת הפרינג' בחוברת הרשמית, והוא גם ביסס את הרוח השיתופית של הפרינג'. הוא עזב ב-1976

בין 1976 ל-1981, בניהולו של אליסטר מופאט, מספר הקבוצות שהופיעו עלה מ-182 ל-494, ואולמות חדשים נוספו לפסטיבל. מופאט גם הרחיב את מופעי הרחוב והביא חסויות מסחריות, בעיקר ממבשלות בירה מקומיות. בהדרגה גלה הפרינג' למעמדו הנוכחי, כפסטיבל האמנויות הגדול בעולם. זו הייתה מדיניות מכוונת של מופאט, שחשב שהגדלת מספר המופעים תהיה דרך למשוך יותר תשומת לב. בשלב זה, הפרינג' פעל רק עם שני אנשי צוות במשרה מלאה.

הפסטיבל הבינלאומי המקביל, בניהולו של ג'ון דראמונד, הפך לנוח יותר כלפי הפרינג' בסוף שנות ה-70, וכמה יוצרי פרינג' מצליחים עברו לבצע יצירות בפסטיבל. אלה כללו את ריצ'רד קריין ופאניה ויליאמס שב-1981 הפיקו גרסה שוברת קופות של האחים קרמזוב, לאחר שהצליחו בפרינג' במהלך שנות ה-70.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אמיר שילה, אדינבורו, כל העולם אדינבורו, באתר הארץ, 28 באוגוסט 2005