אה"מ אנסון (1940)
_at_Devonport,_March_1945.jpg) | |
| אה"מ אנסון בדבונפורט, מרץ 1945 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | קינג ג'ורג' החמישי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
Swan Hunter  |
| תחילת הבנייה | 20 ביולי 1937 |
| הושקה | 24 בפברואר 1940 |
| תקופת הפעילות | 14 באפריל 1942 – נובמבר 1951 (כ־9 שנים ו־28 שבועות) |
| אחריתה | נגרטה בשנת 1957 |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 42,751 טון |
| אורך | 227.1 מטר |
| רוחב | 31.4 מטר |
| שוקע | 10.5 מטר |
| מהירות | 28.3 קשרים |
| גודל הצוות | 1,556 איש |
| טווח שיוט | 10,000 ק"מ במהירות 18 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 125,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים בעלי שלושה להבים וקוטר 4.42 מטר |
| שריון | שריון עיקרי – 374 מ"מ, שריון תחתון – 137 מ"מ, שריון סיפון – עד 136 מ"מ, צריחי תותחים – 324 מ"מ |
| חימוש | 10 תותחים 14 אינץ' (356 מ"מ), קליבר 45, 16 תותחים 5.25 אינץ' (133 מ"מ), 64 תותחים נ"מ 2 ליטראות (1.5 אינץ', 40 מ"מ) |
| מטוסים | ארבעה מטוסי סיור אמפיביים סופרמרין וולרוס |
  | |
אה"מ אנסון הייתה אוניית מערכה של הצי המלכותי הבריטי, מסדרת קינג ג'ורג' החמישי של הצי המלכותי, על שם האדמירל ג'ורג' אנסון. היא נבנתה על ידי מספנת Swan Hunter ו-Wigham Richardson על נהר טיין הושקה ב-24 בפברואר 1940, והושלמה ב-22 ביוני 1942. השלמתה התעכבה כדי לאפשר התקנת מכ"ם בקרת אש ותותחי נ"מ נוספים. במקור היא הייתה אמורה לקבל את השם ג'ליקו, אך שמה שונה לאנסון בפברואר 1940.
האונייה שירתה במהלך מלחמת העולם השנייה, וליוותה תשע שיירות רוסיות באזור הארקטי עד דצמבר 1943. היא השתתפה במהלכי הסחה כדי למשוך את תשומת הלב ממבצע האסקי ביולי 1943. באוקטובר אותה שנה השתתפה במבצע לידר. בפברואר 1944 היא סיפקה כיסוי למבצע טונגסטן, התקיפה האווירית המוצלחת על אוניית המערכה טירפיץ. אדמירל משנה ססיל הארקורט קיבל את כניעת הכוחות היפניים שכבשו את הונג קונג על סיפון אנסון באוגוסט 1945, ולאחר תום המלחמה הפך כלי השיט לאוניית הדגל של שייטת אוניות המערכה הראשונה של צי האוקיינוס השקט הבריטי.
אנסון הגיעה חזרה למים הבריטים ב-29 ביולי 1946, בילתה את שלוש השנים הבאות בשירות פעיל בצי שלאחר המלחמה. היא הושמה לבסוף בעתודה ו"נפלטה" ב-1949, כשהיא בילתה שמונה שנים במצב זה. ב-17 בדצמבר 1957 היא נרכשה לגרוטאות על ידי ספינות תעשיות, פאסלנה.
בנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
_firing_guns_in_North_Sea_c1942.jpg)
לאחר מלחמת העולם הראשונה, הסכם הצי של וושינגטון נערך ב-1922 במטרה לעצור מרוץ חימוש שהתפתח בין בריטניה, יפן, צרפת, איטליה וארצות הברית. הסכם זה הגביל את מספר האוניות שכל אומה הורשתה לבנות והגביל את ההדחק של כל אוניות הראשה ב-35,000 טון ארוך. הגבלות אלו הורחבו ב-1930 באמצעות הסכם הצי של לונדון, אולם ב-1935 יפן ואיטליה לא הסכימו להסכם הצי השני של לונדון להמשך הפיקוח על החימוש.
בדאגה ממחסור באוניות מערכה מודרניות בצי שלהם, האדמירליות הורתה אפוא על בניית סדרת אוניות מערכה חדשה: קינג ג'ורג' החמישי. בשל הוראות האמנה הימית של וושינגטון ואמנת לונדון, ששניהם עדיין היו בתוקף כאשר תוכננו אוניות הסדרה, החימוש העיקרי של הסדרה הוגבל לתותחי 14 אינץ' (356 מ"מ). הן היו אוניות המערכה היחידות שנבנו באותה תקופה כדי לדבוק באמנה ולמרות שעד מהרה התברר לבריטים ששאר החותמים על האמנה מתעלמים מהדרישות שלו, היה מאוחר מדי לשנות את תכנון הסדרה לפני שהם הונחו בשנת 1937.
השדרית של האונייה הרביעית של הסדרה הונחה במספנת Swan Hunter ו-Wigham Richardson על נהר טיין ב-20 ביולי 1937. במקור היא הייתה אמורה להיקרא ג'ליקו, על שם האדמירל סר ג'ון ג'ליקו, מפקד הצי הגדול בקרב יוטלנד ב-1916, אך שמה שונה לאנסון בפברואר 1940. אנסון הושקה ב-24 בפברואר 1940 והושלמה ב-22 ביוני 1942. ההשלמה התעכבה בעיקר בגלל הכללת מכ"ם בקרת אש ותותחי נ"מ נוספים.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההדחק של אנסון היה 43,300 טון בתפוסה סטנדרטית ו-45,360 טון במעמס מלא. האונייה הייתה באורך כולל של 745 רגל (227.1 מטר), רוחב 103 רגל (31.4 מטר) ושוקע של 31 רגל 3 אינץ' (9.5 מטר). הגובה המטצנטרי המעוצב שלה היה 6 רגל 1 אינץ' (1.85 מטר) בתפוסה סטנדרטית ו-8 רגל 1 אינץ' (2.46 מטר) במעמס מלא.
היא הונעה על ידי טורבינות קיטור של פארסונס, שהניעו ארבעה צירי מדחף. קיטור סופק על ידי שמונה דודי אדמירליות אשר בדרך כלל סיפקו 100,000 כוחות סוס (75,000 קילוואט), אך יכלו לספק 110,000 כוחות סוס (82,000 קילוואט) במעמס חירום. זה העניק לאנסון מהירות מרבית של 27.62 קשרים (51.15 קמ"ש). האונייה נשאה 4,300 טון מזוט והיה לה טווח של 3,150 מיילים ימיים (5,830 ק"מ) במהירות של 27 קשרים (50 קמ"ש).
חימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
אנסון הרכיבה 10 תותחי BL 14 אינץ' (356 מ"מ) Mk VII. תותחי ה-14 אינץ' הותקנו בצריח כפול אחד של Mark II קדימה ושני צריחים מרובעים של Mark III, אחד מקדימה ואחד מאחורה. ניתן היה להגביה את התותחים ל-40 מעלות ולהנמיך את התותחים ל-3 מעלות. קשתות הסיבוב היו: צריח "A", 286 מעלות; צריח "B", 270 מעלות וצריח "Y", 270 מעלות. הסיבוב וההגבהה נעשו על ידי הנעה הידראולית, בקצבים של 2 ו-8 מעלות לשנייה, בהתאמה. משקל תותח מלא שקל 15,950 פאונד (7,230 ק"ג), וניתן היה לירות מטח כל 40 שניות. החימוש המשני כלל 16 תותחי QF 5.25 אינץ' (133 מ"מ) Mk I אשר הורכבו בשמונה צריחים תאומים, במשקל 81 טון כל אחד. הטווח המרבי של תותחי Mk I היה 24,070 יארד (22,009.6 מטר) בגובה של 45 מעלות, התקרה נגד מטוסים הייתה 49,000 רגל (14,935.2 מטר). ניתן היה להגביה את התותחים ל-70 מעלות ולהנמיך אותם ל-5 מעלות. קצב האש הרגיל היה 10 עד 12 פגזים לדקה, אך בפועל, התותחים יכלו לירות רק 7 עד 8 פגזים בדקה.
יחד עם הסוללות הראשיות והמשניות שלה, נשאה אנסון 48 תותחי QF 2 פאונד (1.575 אינץ', 40 מ"מ) Mk.VIII "פום-פום" נגד מטוסים בשישה צריחים מתומנים. לאלה נוספו שישה תותחי אורליקון 20 מ"מ (0.8 אינץ') קלים נ"מ בצריחים בודדים.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר הפעלתה ב-1942, נשלחה אנסון לים הארקטי עם רוב צי הבית כספינת ליווי לשיירות לרוסיה. ב-12 בספטמבר 1942 הייתה אנסון חלק מכוח החיפוי המרוחק של שיירת QP 14, יחד עם אוניית האחות שלה אה"מ דיוק אוף יורק, הסיירת הקלה אה"מ ג'מייקה והמשחתות קפל, מקאיי, מונטרוז ובראמהאם. ב-29 בדצמבר אנסון סיפקה חיפוי מרוחק לשיירת JW 51B יחד עם הסיירת אה"מ קמברלנד והמשחתות פורסטר, איקארוס ואימפולסיב. ב-23 וב-24 בינואר 1943 סיפקה אנסון חיפוי מרוחק לשיירת JW 52 יחד עם הסיירת אה"מ שפילד והמשחתות אקו, אקליפס, פאולקנור, אינגלפילד, מונטרוז, קווינבורו, ריידר והמשחתת הפולנית אורקאן. ב-29 בינואר יצאה שיירה RA 52 ממפרצון קולה, עם חיפוי מרוחק שסופקו על ידי אנסון, הסיירת שפילד והמשחתות אינגלפילד, אוריבי, אודיינט והמשחתת הפולנית אורקאן מ-30 בינואר.
ביוני 1942, אוניית המערכה מלפני מלחמת העולם הראשונה אה"מ סנטוריון התחפשה לאנסון בים התיכון, ופעלה כפתיון במהלך מבצע נמרץ. ביולי 1943 אנסון נטלה חלק במהלכי ההסחה שנועדו למשוך את תשומת הלב מההכנות למבצע האסקי, ובאוקטובר אותה שנה, יחד עם דיוק אוף יורק והסיירת האמריקאית טוסקלוזה, סיפקה כיסוי למבצע לידר, שבו נושאת המטוסים האמריקאית. ריינג'ר ביצעה תקיפות אוויריות נגד הספנות הגרמנית מול נורווגיה. בפברואר 1944, ביחד עם אוניית המערכה הצרפתית רישלייה וכוח של סיירות ומשחתות, אנסון מילאה את אותו תפקיד בעוד מטוסים של נושאת המטוסים אה"מ פיוריוס ביצעו תקיפות אוויריות נגד מטרות גרמניות בנורווגיה במהלך מבצע בייליף, וב-3 באפריל היא סיפקה כיסוי למבצע טונגסטן, תקיפה אווירית מוצלחת נגד אוניית המערכה הגרמנית טירפיץ, במהלכו שימשה כאוניית הדגל של תת-אדמירל סר הנרי מור.
אנסון הוצאה מהשירות לשיפוץ ביוני 1944 ולא חזרה לצי עד מרץ 1945, אז הפליגה עם דיוק אוף יורק כדי להצטרף לצי האוקיינוס השקט הבריטי. כשהיא הגיעה לזירה, פעולות האיבה כמעט הסתיימו. היא עזבה את סידני ב-15 באוגוסט להונג קונג עם דיוק אוף יורק, ויחד עם כוח משימה של ספינות אחרות מבריטניה ומחבר העמים, קיבלה את כניעת הכוחות היפנים שכבשו את הונג קונג. היא גם נכחה במפרץ טוקיו במהלך הכניעה היפנית הרשמית על סיפון USS מיזורי.
מדווח כי אנסון מעולם לא ירתה עם החימוש העיקרי שלה במהלך קרב.
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר המלחמה אנסון הייתה אוניית הדגל של שייטת אוניות המערכה הראשונה של צי האוקיינוס השקט הבריטי ועזרה לשחרר את הונג קונג. לאחר שיפוץ קצר, הפליגה אנסון מסידני להובארט בפברואר 1946 כדי לאסוף את הדוכס והדוכסית מגלוסטר (הדוכס היה אז המושל הכללי של אוסטרליה) ולהחזיר אותם לסידני.
אנסון הגיעה חזרה למים הבריטים ב-29 ביולי 1946 ולאחר שיפוץ קצר הוחזרה לתפקידים בזמן שלום. בנובמבר 1949, אנסון הוכנסה לעתודה ובשנת 1951 היא נגררה לגאר לוך. ב-17 בדצמבר 1957 היא נרכשה לגרוטאות על ידי ספינות תעשיות, פאסלנה. בחלק מהעצים שלה נעשה שימוש חוזר להכנת מזכרות מסוגים שונים.
