אה"מ סנטוריון (1911)
 | |
| אה"מ סנטוריון בלב ים, 1913 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי המלכותי הבריטי |
| דגל הצי |
 |
| סדרה | קינג ג'ורג' החמישי |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
בסיס הצי המלכותי דבונפורט  |
| תחילת הבנייה | 16 בינואר 1911 |
| הושקה | 18 בנובמבר 1911 |
| תקופת הפעילות | 22 במאי 1913 – 7 ביוני 1944 (31 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה כשובר גלים עבור נמל מאלברי |
| מלחמות וקרבות |
מלחמת העולם השנייה מלחמת העולם הראשונה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 25,420 טון |
| אורך | 182.2 מטר |
| רוחב | 27.2 מטר |
| שוקע | 8.7 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 860–1,114 |
| טווח שיוט | 11,690 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 18 דוודים המזינים 4 טורבינות בהספק 29,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
שריון עיקרי – 305 מ"מ שריון סיפון – 25–102 מ"מ צריחי תותחים – 280 מ"מ ברבטות – 254 מ"מ מגדל הניווט – 279 מ"מ מחיצות – 152–254 מ"מ |
| חימוש |
10 תותחי Mk V BL 13.5 אינץ' (343 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי Mk VII 4 אינץ' (102 מ"מ) 3 צינורות טורפדו 21 אינץ' (533 מ"מ) |
  | |
אה"מ סנטוריון הייתה השנייה מתוך ארבע אוניות מערכה דרדנוט מסדרת קינג ג'ורג' החמישי שנבנו עבור הצי המלכותי בתחילת שנות ה-1910. היא בילתה את עיקר הקריירה שלה במחלקת צי הבית והצי הגדול. מלבד ההשתתפות בניסיון הכושל ליירט את האוניות הגרמניות שהפציצו את סקרבורו, הרטליפול וויטבי בסוף 1914, ובקרב יוטלנד במאי 1916, שירותה במהלך מלחמת העולם הראשונה כלל בדרך כלל סיורים ואימונים שגרתיים בים הצפוני.
עד סוף 1919 הועברה סנטוריון לצי הים התיכון. למרות שהיא בילתה הרבה מזמנה בעתודה, היה לה תפקיד פריפריאלי בהתערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה. לאחר שובה הביתה ב-1924, הפכה האונייה לספינת הדגל של צי המילואים. בשנת 1926 הוסבה סנטוריון לספינת מטרה והשתתפה בניסויים להערכת יעילות הפצצות אוויריות בנוסף לתפקידיה הרגילים. במהלך מלחמת העולם השנייה, האונייה חמושה מחדש בנשק קל הוסבה לספינת חסימה ב-1941. כאשר הפעולה הזו בוטלה, היא שונתה לספינת פיתיון עם צריחי תותחים דמה בניסיון לרמות את כוחות הציר. סנטוריון נשלחה לים התיכון ב-1942 כדי ללוות שיירה למלטה, אם כי האיטלקים הבינו במהירות את ההונאה. הספינה הוטבעה בכוונה במהלך הפלישה לנורמנדי בשנת 1944 כדי ליצור שובר גלים.
תכנון ותיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
האוניות מסדרת קינג ג'ורג' החמישי תוכננו כגרסאות מוגדלות ומשופרות של סדרת אוריון הקודמת. קינג ג'ורג' החמישי הייתה באורך כולל של 594 רגל 4 אינץ' (181.2 מטרים), רוחב של 89 רגל 1 אינץ (27.2 מטרים) ושוקע של 28 רגל 8 אינץ' (8.7 מטרים). הדחק האונייה היה 25,420 טונות ארוכות (25,830 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-27,120 טונות ארוכות (27,560 טונות) במעמס מלא; עד 1918, ההדחק של האונייה גדל ל־28,422 טונות ארוכות (28,878 טונות). הצוות שלה מנה 869 קצינים ומלחים.
האוניות בסדרת קינג ג'ורג' החמישי הונעו על ידי שני סטים של טורבינות קיטור עם הנעה ישירה של פארסונס, שכל אחת מהן הניעה שני צילינדרים, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי 18 דוודי Babcock & Wilcox. הטורבינות דורגו ב-27,000 כוחות סוס (20,000 קילוואט) ונועדו להעניק לאוניות המערכה מהירות של 21 קשרים (39 קמ"ש). במהלך ניסויי הים שלה ב-4 בנובמבר 1912, קינג ג'ורג' החמישי הגיעה למהירות מרבית של 22.4 קשרים (41.5 קמ"ש) מ-33,022 כוחות סוס (24,625 קילוואט). היא נשאה מספיק פחם ומזוט שהעניקו לה טווח של 5,910 מיילים ימיים (10,950 ק"מ) במהירות שיוט של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש ושריון[עריכת קוד מקור | עריכה]
כמו האוניות בסדרת אוריון, קינג ג'ורג' החמישי צוידו ב-10 תותחי טעינת עכוז (BL) 13.5 אינץ' (343 מ"מ) Mark V בחמישה צריחים תאומים המופעלים הידראולית, כולם על קו המרכז. הצריחים סומנו 'A', 'B', 'Q', 'X' ו-'Y', מלפנים לאחור. החימוש המשני שלהם כלל 16 תותחי BL 4 אינץ' (102 מ"מ) Mark VII. שמונה מהם הורכבו במבנה העילי הקדמי, ארבעה במבנה האחורי, וארבעה בקזמטים בצד הגוף לצד צריחי התותחים הראשיים הקדמיים, כולם בצריחים בודדים. האונייה נשאה גם ארבע תותחי הצדעה 3 פאונד (47 מילימטרים (1.9 אינץ')). האונייה הייתה מצוידת בשלוש צינורות טורפדו שקועים בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ), אחד בכל צד רוחב ואחר בירכתיים, עבורם סופקו 14 טורפדות.
האונייה הייתה מוגנת על ידי חגורת שריון בקו המים בעובי 12 אינץ' (305 מילימטרים) שנמשכה בין הברבטות בקצוות. העובי של הסיפונים שלה נע בין 1 אינץ (25 מילימטרים) ו-4 אינץ' כשהחלקים העבים ביותר מגנים על ציוד ההיגוי בירכתיים. מגני החזית של תותחי הסוללה העיקריים היו בעובי 11 אינץ' (279 מילימטרים), והצריחים נתמכו עם הברבטות שחופו בעובי 10 אינץ' (254 מילימטרים).
שינויים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מנהל בקרת אש הותקן על גג המשטח לפני אוגוסט 1914; תורן המוט המקורי שלה חוזק ברגלי חצובה קצרות כדי להקשיח אותו ולאפשר לו לשאת את משקל מנהל בקרת האש. עד אוקטובר 1914, נוספו זוג תותחי נ"מ 3 אינץ' (76 מילימטרים). רשתות הטורפדו הוסרו בשנים 1915–1916. בערך 80 טונות ארוכות (81 טונות) של שריון סיפון נוסף נוסף לאחר קרב יוטלנד ונוסף מד טווח באורך בינוני על גבי מגדל הניווט. בערך באותו זמן, האונייה שונתה לשימוש בבלונים פורחים. עד אפריל 1917, תותחי ה-4 אינץ' הוסרו מהקזמטים של גוף האונייה, מכיוון שלעיתים קרובות הם לא היו שמישים בים סוער. הקזמטים חופו וחלק מהתאים שימשו ללינה. בנוסף, אחד מתותחי הנ"מ בקוטר 3 אינץ' הוחלף בתותח נ"מ בקוטר 4 אינץ'. צינור הטורפדו האחורי שלה הוסר ב-1917 או ב-1918 סיפוני טיסה הותקנו על גגות צריחי 'B' ו-'X' במהלך 1918.
כאשר סנטוריון הוסבה בתחילה לשימוש כספינת מטרה מבוקרת רדיו לשימוש על ידי ספינות עם תותחים בקוטר עד 8 אינץ' (203 מילימטרים) בשנת 1926, ההמרה הייתה מינימלית בתחילה. כל האביזרים הקטנים שלה הוסרו, הדוודים שלה הוסבו לשימוש בסולר במקום פחם ונוספו אנטנות רדיו רבות לשימוש על ידי ספינת השליטה שלה, המשחתת שיקארי. הספינה יכלה להפליג במהירויות של 16 קשר (30 קמ"ש; 18 מייל לשעה) למשך שלוש שעות. צריחי התותחים שלה הוסרו זמן קצר לאחר מכן וחלק ממחסני הפחם לשעבר מולאו בסלעים כדי לפצות על משקל הצריחים. זה הגדיל את השוקע שלה ל-31 רגל 3 אינץ' (9.5 מטרים) מה שהפחית את הסיכוי לצלילה תלולה של פגזים שנורו בטווח מרבי לחדור מתחת לחגורת השריון. הספינה תוחזקה על ידי צוות שכלל 242 מלחים שהפליגו בה לטווח הירי ולאחר מכן ירדו ממנה. החלק העליון הוסר עד 22 בספטמבר 1930 והמבנה העילי הקדמי שלה הוסר והארובות שלה קוצרו ב-1933 כהכנה לניסויי הפצצת מטוסים.
סנטוריון הייתה חמושה במגוון כלי נשק ביוני 1940 עם התגברות האיום של הפלישה הגרמנית ולאחר מכן שונתה לשמש כספינת תיקונים עבור ספינות ההגנה המקומיות שבסיסן בדבונפורט. באפריל-מאי 1941, היא הוסבה לספינת חסימה, כשהמחסנים שלה משמשים כעת כמכלי דלק, אך לאחר מכן שונתה עם צריחי תותחים ותרנים כוזבים כדי לשמש כדמי של אוניית המערכה אה"מ אנסון. החימוש שלה כלל כעת שני תותחי 2 פאונד (40 מ"מ) Mk II "פום-פום" ושמונה תותחי אורליקון נ"מ 20 מילימטרים (0.8 אינץ') קלים, כולם על תושבות בודדות. חימוש הנ"מ של האונייה תוגבר ביוני 1942 עם שני תותחי "פום-פום" נוספים ועוד תשעה אורליקונים.
בנייה וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סנטוריון, שנקראה על שם דרגת הצבא הרומי של קנטוריון, הייתה האונייה השישית בשם זה ששירתה בצי המלכותי. היא הונחה ב- HM Dockyard, דבונפורט ב-16 בינואר 1911 והושקה ב-18 בנובמבר. בזמן שערכה את ניסוייה הימיים בליל 9–10 בדצמבר, סנטוריון נגחה והטביעה בטעות את ספינת הקיטור האיטלקית SS דרנה עם אובדן כל הנוסעים ואנשי הצוות. חרטום אוניית המערכה ניזוק קשות והאונייה הייתה בתיקון עד מרץ 1913. היא עלתה 1,950,671 ליש"ט ונכנסה לשירות ב-22 במאי, והצטרפה לאוניות האחיות שלה בשייטת אוניות המערכה השנייה. הספינה נכחה עם השייטת השנייה כדי לקבל את נשיא צרפת, רמון פואנקרה, בספיטהד ב-24 ביוני. כל ארבע האחיות ייצגו את הצי המלכותי במהלך חגיגות הפתיחה המחודשת של תעלת הקייזר וילהלם, שהתקיימה במקביל לשבוע קיל, בקיל, גרמניה, ביוני 1914.
מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 17 ל-20 ביולי 1914, סנטוריון השתתפה בניסוי גיוס ובדיקת צי כחלק מהתגובה הבריטית למשבר יולי. כשהגיעה לפורטלנד ב-25 ביולי, היא קיבלה הוראה להמשיך עם שאר צי הבית לסקפה פלו ארבעה ימים לאחר מכן כדי להגן על הצי מפני התקפת פתע אפשרית של הצי הקיסרי הגרמני. באוגוסט 1914, לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה, צי הבית אורגן מחדש כצי הגדול, והוצב בפיקודו של האדמירל סר ג'ון ג'ליקו. דיווחים חוזרים ונשנים על צוללות בסקפה פלו הובילו את ג'ליקו למסקנה שההגנות שם לא מספקות והוא הורה לפזר את הצי הגדול לבסיסים אחרים עד לחיזוק ההגנות. ב-16 באוקטובר השייטת השנייה נשלחה ללוך נה קיל בחוף המערבי של סקוטלנד. השייטת יצאה לאימון ירי מול החוף הצפוני של אירלנד בבוקר 27 באוקטובר ואחותה אאודשיוס פגעה במוקש שהונח כמה ימים קודם לכן על ידי המקשת הגרמנית SS ברלין. מתוך מחשבה שהאונייה טורפדה על ידי צוללת, שאר הדרדנוטים הצטוו להתרחק מהאזור, בעוד ספינות קטנות יותר הגישו סיוע. בערב 22 בנובמבר 1914, ערך הצי הגדול סריקה עקרונית בחציו הדרומי של הים הצפוני; סנטוריון פעלה עם הכוח הראשי בתמיכה בשייטת סיירות המערכה הראשונה של תת אדמירל דייוויד ביטי. הצי חזר לנמל בסקפה פלו ב-27 בנובמבר.
הפשיטה על סקרבורו, הרטליפול וויטבי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חדר 40 של הצי המלכותי יירט ופיענח את תעבורת הרדיו הגרמנית המכילה תוכניות למתקפה גרמנית על סקרבורו, הרטליפול וויטבי באמצע דצמבר באמצעות ארבעת סיירות המערכה של קבוצת הסיור הראשונה של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר. הודעות הרדיו לא הזכירו שצי הים הפתוח עם ארבע עשרה דרדנוטים ושמונה פרה-דרדנוטים יחזק את היפר. הספינות של שני הצדדים יצאו מבסיסיהן ב-15 בדצמבר, כשהבריטים מתכוונים לארוב לספינות הגרמניות בהפלגתן חזרה. הם גייסו את ששת הדרדנוטים של שייטת אוניות המערכה השנייה, כולל שלושת האוניות מסדרת קינג ג'ורג' החמישי ששרדו, וארבעת סיירות המערכה של תת-אדמירל סר דייוויד ביטי.
כוחות המיסוך של כל צד השתבשו זה בזה במהלך חשכת הבוקר המוקדמת ומזג האוויר הסוער של 16 בדצמבר. הגרמנים השתלטו על חילופי האש הראשוניים, וגרמו נזק חמור לכמה משחתות בריטיות, אך אדמירל פרידריך פון אינגנול, מפקד צי הים הפתוח, הורה לספינותיו להסתובב, מודאג מהאפשרות של מתקפה המונית של משחתות בריטיות באור השחר. סדרה של תקלות וטעויות של הבריטים אפשרו לספינות של היפר להימנע ממעורבות עם כוחותיו של ביטי.
1915–1916[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספינותיו של ג'ליקו, כולל סנטוריון, ערכו תרגילי ירי ב-10–13 בינואר ממערב לאי אורקני ואיי שטלנד. בערב 23 בינואר הפליג עיקר הצי הגדול לתמיכה בסיירות המערכה של ביטי, אך הצי היה רחוק מדי מלהשתתף בקרב שרטון דוגר למחרת. ב-7–10 במרץ, ערך הצי הגדול סריקה בצפון הים הצפוני, במהלכו ביצע תמרוני אימונים. שייט נוסף כזה התקיים ב-16–19 במרץ. ב-11 באפריל ערך הצי הגדול סיור במרכז הים הצפוני וחזר לנמל ב-14 באפריל; סיור נוסף באזור התקיים ב-17–19 באפריל, ואחריו תרגילי ירי מול שטלנד ב-20–21 באפריל.
הצי הגדול ערך סריקות במרכז הים הצפוני ב-17–19 במאי וב-29–31 במאי מבלי להיתקל בכלי שיט גרמני. במהלך 11–14 ביוני ערכה השייטת אימון ירי ותרגילי קרב ממערב לשטלנד ועוד אימונים מול שטלנד החל מ-11 ביולי. השייטת השנייה ערכה אימון ירי ב-Moray Firth ב-2 באוגוסט ולאחר מכן חזרה לסקפה פלו. ב-2–5 בספטמבר יצא הצי לשייט נוסף בקצה הצפוני של הים הצפוני וערך תרגילי ירי. במהלך שאר החודש, הצי הגדול ערך אימונים רבים. האונייה, יחד עם רוב הצי הגדול, ערכו סריקה נוספת לים הצפוני בין 13 ל-15 באוקטובר. כמעט שלושה שבועות לאחר מכן, סנטוריון השתתפה במבצע אימון צי נוסף ממערב לאורקני במהלך 2–5 בנובמבר וחזרה על התרגיל בתחילת דצמבר.
הצי הגדול יצא לפעולה בתגובה למתקפה של ספינות גרמניות על כוחות קלים בריטיים ליד שרטון דוגר ב-10 בפברואר 1916, אך הוחזר יומיים לאחר מכן כשהתברר שלא היו מעורבות ספינות גרמניות גדולות יותר ממשחתות. הצי יצא לשייט בים הצפוני ב-26 בפברואר; ג'ליקו התכוון להשתמש בכוח הארוויץ' כדי לטהר את מפרץ הלגולנד, אך מזג אוויר גרוע מנע פעולות בדרום הים הצפוני. כתוצאה מכך, הפעילות הוגבלה לקצה הצפוני של הים. סריקה נוספת החלה ב-6 במרץ, אך נאלצה לנטוש אותה למחרת מכיוון שמזג האוויר נעשה סוער מדי עבור המשחתות המלוות. בליל 25 במרץ הפליגו סנטוריון ושאר הצי מסקפה פלו, כדי לתמוך בצי הקרב ובכוחות קלים אחרים שפשטו על בסיס הצפלין הגרמני בטונדרן. ב-21 באפריל, הצי הגדול ערך מפגן מול שונית הורנס כדי להסיח את דעתם של הגרמנים, בזמן שהצי הרוסי שיקם את שדות המוקשים ההגנתיים שלו בים הבלטי. הצי חזר לסקפה פלו ב-24 באפריל ותדלק, לפני שהמשיך דרומה בתגובה לדיווחים מודיעיניים לפיהם הגרמנים עומדים לפתוח בפשיטה על לואוסטופט. הצי הגדול לא הגיע לאזור אלא לאחר נסיגת הגרמנים. במהלך 2–4 במאי, הצי ערך מפגן נוסף מול שונית הורנס כדי לשמור על תשומת הלב הגרמנית ממוקדת בים הצפוני. לא בטוח אם סנטוריון השתתפה בכך, שכן היא קיבלה שיפוץ קצר באינברגורדון, סקוטלנד, במהלך החודש.
קרב יוטלנד[עריכת קוד מקור | עריכה]
בניסיון לפתות ולהשמיד חלק מהצי הגדול, צי הים הפתוח הגרמני, המורכב מ-16 דרדנוטים, שש פרה-דרדנוטים, שש סיירות קלות ו-31 סירות טורפדו, עזב את בסיס הצי מוקדם בבוקר 31 במאי. הצי הפליג בשיתוף פעולה עם חמשת סיירות המערכה והסיירות התומכות וסירות הטורפדו של קונטר-אדמירל פרנץ פון היפר. חדר 40 של הצי המלכותי יירט ופענח את תעבורת הרדיו הגרמנית שהכילה תוכניות של המבצע. האדמירליות הורתה על הצי הגדול, הכולל כ-28 אניות דרדנוט ו-9 סיירות מערכה, להתייצב בלילה הקודם כדי לנתק ולהשמיד את צי הים הפתוח.
ב-31 במאי, סנטוריון, בפיקודו של קפטן סר מייקל קולמה-סימור, הייתה האונייה השלישית מראש מערך הקרב לאחר הפריסה. האונייה הייתה מעורבת קלות בלבד ביוטלנד, וירתה ארבעה מטחים (בסך הכל 19 פגזים חודרי שריון) לעבר סיירת המערכה SMS ליצו בשעה 19:16 לפני שאוריון חסמה את הראייה של סנטוריון, ולא הצליחה לפגוע במטרה שלה.
פעילות לאחר מכן[עריכת קוד מקור | עריכה]
סנטוריון עברה שיפוץ כאשר הצי הגדול התייצב ב-18 באוגוסט כדי לארוב לצי הים הפתוח בזמן שהתקדם לדרום ים הצפוני, אך שורה של תקלות וטעויות מנעו מג'ליקו ליירט את הצי הגרמני לפני שחזר לנמל. שתי סיירות קלות הוטבעו על ידי צוללות גרמניות במהלך המבצע, מה שגרם לג'ליקו להחליט שלא לסכן את היחידות העיקריות של הצי דרומית ל-55° 30' צפון עקב שכיחות הצוללות והמוקשים הגרמניים. האדמירליות הסכימה וקבעה שהצי הגדול לא יצא לפעולה אלא אם הצי הגרמני ינסה פלישה לבריטניה או שתהיה אפשרות חזקה שניתן יהיה לכפות עליו קרב בתנאים מתאימים.
ב-22 באפריל 1918 הפליג צי הים הפתוח צפונה בפעם האחרונה בניסיון לא מוצלח ליירט שיירה לנורווגיה, ונאלץ לחזור יומיים לאחר מכן לאחר שלסיירת המערכה SMS מולטקה נגרם נזק למנוע. הצי הגדול יצא לפעולה מרוזית' ב-24 עם גילוי הפעולה, אך לא הצליח ללכוד את הגרמנים. סנטוריון נכחה ברוזית' כאשר הצי הגרמני נכנע ב-21 בנובמבר, והיא נשארה חלק משייטת אוניות המערכה השנייה עד 1 במרץ 1919.
בין המלחמות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד 18 בדצמבר 1919, סנטוריון שובצה בשייטת אוניות המערכה הרביעית של צי הים התיכון. במרץ 1920 הוכנסה האונייה זמנית לעתודה, אך היא הופעלה מחדש ב-8 באוגוסט. במהלך התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים ברוסיה, השתתפה סנטוריון בחילופי שבויי מלחמה עם הבולשביקים המנצחים בגאורגיה באוקטובר-נובמבר. לאחר שהמשחתת טובאגו פגעה במוקש ליד טרביזונד ב-12 בנובמבר, היא נגררה מקונסטנטינופול למלטה לצורך תיקונים קבועים על ידי סנטוריון. באפריל 1921, האונייה הועברה שוב לעתודה, והופעלה מחדש ב-1 באוגוסט 1922 לפני משבר צ'נקלה בספטמבר. עם שובה הביתה באפריל 1924, היא הפכה לספינת הדגל של צי המילואים בפורטסמות' והשתתפה בסקירת צי בטורביי ב-26 ביולי. סנטוריון הועברה למספנת צ'טהאם בסוף השנה ונשארה שם עד 1925.
באפריל 1926, הספינה נבחרה להחליף את הסמי-דרדנוט אגממנון כספינת המטרה הנשלטת באמצעות רדיו של הצי. ההמרה, בעלות של כ-358,088 ליש"ט, החלה ב-14 באפריל במספנת צ'טהאם ונמשכה עד יולי 1927, אז החלה בניסויים ימיים. היא הושבתה ב-1931 כדי לצמצם עלויות והוצאה משירות בפורטסמות' ב-30 בינואר 1932. האונייה הופעלה מחדש ב-1933 ושימשה את הצי האטלנטי ב-1 ביוני. היא שימשה בספטמבר לניסויים עם מפציצי צלילה, שפגעו 19 פגיעות מתוך 48 פצצות שהוטלו; שיעור גבוה בהרבה מהפצצות מגובה בינוני או גבוה. סנטוריון שופצה בין נובמבר 1934 – ינואר 1935 כדי לתקן את הנזק שנגרם על ידי הצי.
מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנים 1939–1940, המשיכה האונייה בתפקידה לפני המלחמה, אם כי היא נשלחה לזמן קצר להתחמשות מחדש במאי 1940 כסיירת נ"מ לתמיכה במערכה בנורווגיה. לאחר מכן שימשה כספינת תיקונים בדבונפורט לפני שהוסבה לספינת חסימה באפריל 1941. ב-14 באפריל, וינסטון צ'רצ'יל הציע שהפצצה ימית כבדה על העיר טריפולי בלוב תתבצע על ידי צי הים התיכון ולאחריה חסימת הנמל באמצעות אוניית מלחמה והאדמירליות הציעה לשם כך את ברהאם וסיירת, אך אדמירל אנדרו קנינגהם, מפקד צי הים התיכון, דחה את הרעיון להשתמש באחת מאוניות המערכה הפעילות שלו והציע את סנטוריון במקום זאת. לאחר שיקול נוסף, הוא העריך את הסיכוי להצלחה כאחד מכל עשרה בשל הקשיים "לתקוע את עצמה בדיוק בעמדה הנכונה בטווח נקודתי של תותחי האויב עם מפציצי צלילה של האויב מעליה". האונייה שונתה אז כדי להידמות לאוניית המערכה אנסון, שנבנתה אז במספנת HM, פורטסמות'.
בשנת 1942, הועברה סנטוריון לשייטת המזרחית ונותקה לצי הים התיכון בחודשים מאי-יוני כדי ללוות את שיירת MW 11 מאלכסנדריה למלטה ביוני כחלק ממבצע נמרץ. היא נשלחה בתקווה להונות את הציר על נוכחותה של אוניית מערכה מבצעית; נראה שהאיטלקים גילו את ההונאה עד שהשיירה הפליגה ב-13 ביוני, למרות שהגרמנים נפלו בהונאה. יומיים לאחר מכן, האונייה נפגעה קלות מפגיעות כמעט כשהותקפה על ידי תשעה מפציצי צלילה; תותח אורליקון שלה הפיל אחד מהם. סנטוריון הוטבעה כשובר גלים במהלך הפלישה לנורמנדי מול חוף אומהה ב-9 ביוני 1944 כדי להגן על נמל מאלברי שנבנה כדי לתספק את הכוחות בחוף.
