אוולין הוקר
 | |
| לידה |
2 בספטמבר 1907 נורת' פלאט, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
18 בנובמבר 1996 (בגיל 89) סנטה מוניקה, ארצות הברית |
| שם לידה |
Gentry |
| ענף מדעי |
אישיות, פסיכולוגיה ניסויית, הומוסקסואליות, פסיכולוגיה פיזיולוגית |
| מקום קבורה |
בית קברות וודלון ממוריאל |
| מקום לימודים |
|
| מוסדות |
אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס |
  | |
אוולין הוקר (באנגלית: Evelyn Hooker ;2 בספטמבר 1907– 18 בנובמבר 1996) הייתה פסיכולוגית אמריקאית. היא זכורה בעיקר בזכות מאמרה משנת 1956 "ההסתגלות של ההומוסקסואל הגברי הגלוי" שבו ערכה מבחנים פסיכולוגיים לכמה קבוצות שכללו גברים שזיהו את עצמם כהומוסקסואלים וגברים הטרוסקסואלים, וביקשה ממומחים לזהות את ההומוסקסואלים ולדרג את בריאותם הנפשית. הניסוי, שחוקרים אחרים חזרו עליו לאחר מכן, מצא שהומוסקסואליות אינה הפרעה נפשית, מכיוון שלא היה הבדל ניתן לזיהוי בין גברים הומוסקסואלים להטרוסקסואלים במונחים של הסתגלות נפשית.
הוקר טענה כי מתאם כוזב בין הומוסקסואליות למחלת נפש היווה את הבסיס לסיווג ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית. המתאם היה תוצאה של חוקרים קודמים שחקרו קבוצות מדגם שהכילו בעיקר גברים הומוסקסואלים עם היסטוריה של טיפולים במחלות נפש. עבודתה של הוקר הייתה בעלת חשיבות קריטית בהפרכת ההטרוסקסיזם התרבותי מכיוון שהיא גילתה שהומוסקסואליות אינה נחותה מבחינה התפתחותית מהטרוסקסואליות.
קורות חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוקר נולדה בשם אוולין ג'נטרי (Evelyn Gentry) בנורת' פלאט, נברסקה, בבית סבתה וגדלה עם שמונה אחים ואחיות במישורי קולורדו. כשהייתה בת 13, משפחתה עברה לסטרלינג, קולורדו. המסע לסטרלינג יהיה אחד הזיכרונות היפים ביותר של הוקר.
אמה של הוקר, ג'סי בת'ל, בעלת חינוך עד כיתה ג', אמרה לה להמשיך בחינוך כי זה הדבר היחיד שאי אפשר לקחת ממנה. משפחת ג'נטרי לא הייתה עשירה כלל, והוקר ספגה סטיגמה נוספת בגלל קומתה הגבוה של כמעט 1.8 מטרים. ג'סי בת'ל שהייתה חסידה של השכלת נשים, רשמה את בתה לתיכון סטרלינג, שהיה גדול ומתקדם בצורה יוצאת דופן לאותה תקופה. שם, הוקר היה בתוכנית הצטיינות והצליח לקחת קורס בפסיכולוגיה. הוקר רצתה ללמוד בקולג' למורים, אבל המדריכים שלה ראו את הפוטנציאל שלה ועודדו אותה ללכת לאוניברסיטת קולורדו. עד שהיא הייתה מוכנה לסיים את לימודיה, היא השיגה מלגה לאוניברסיטת קולורדו בולדר (UCB).
ב-1924 היא הפכה לסטודנטית ב-UCB בזמן שעבדה כמשרתת עבור משפחת עשירה בבולדר. המנטור שלה, קארל מנצינגר, הדריך אותה באתגר שלה לגבי התיאוריה הפסיכולוגית הרווחת אז של הביהביוריזם. היא כתבה את עבודת התזה שלה על לימוד ניסוי וטעייה בחולדות הוא הזמין אותה לכתוב את סיפור המקרה שלה. לאחר שקיבלה את התואר השני שלה, היא הפכה לאחת מ-11 נשים המעורבות בתוכנית הדוקטורט בפסיכולוגיה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, בולטימור, מרילנד, לאחר שסורבה להפניה מיו"ר ייל בגלל היותה אישה. היא למדה עם נייט דאנלאפ, שגם בדרך כלל לא אישר את תוארי הדוקטור לנשים. היא קיבלה את הדוקטורט שלה בשנת 1932.
עבודתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודתה של הוקר, יחד עם מחקרים פורצי דרך בתחום הסקסולוגיה של אלפרד קינסי, היו בניגוד לדעה הרווחת של רופאים ופסיכלוגים רבים של אותה תקופה, שראו בהומוסקסואליות מחלת נפש, וחיפשו דרכים לרפא אותה באמצעות טיפולי המרה שונים ומשונים. זיגמונד פרויד ראה בהומוסקסואליות סוג של התפתחות מינית עצורה, צורה של "חוסר בגרות", שבה האינסטינקטים המיניים הרגילים של הילדות נמשכים בבגרות.[1] אך התנגד לסיווג הומוסקסואליות כמחלה.[2]
עם זאת, פסיכואנליטיקאים לאחר פרויד עקבו אחר הפסיכולוג ממוצא הונגרי סנדור ראדו (אנ'), שטען כי הומוסקסואליות היא "הימנעות פובית מהטרוסקסואליות הנגרמת עקב הורות מוקדמת לא מספקת". קו חשיבה זה היה פופולרי במודלים פסיכיאטריים של הומוסקסואליות. מודלים אלה התבססו על מדגם לא מייצג של הומוסקאולים שנבדקו בכלא או הומוסקסואלים שביקשו טיפולים.[1]
דעות אלה תרמו לסטיגמה שלילית של כלל החברה כלפי הומואסקאולים, והובילו גם ל"טיפולים" אכזריים ומסוכנים. בשנות ה־40 וה־50 של המאה העשרים, הוביל הנוירולוג וולטר פרימן (אנ') לכך שלובוטומיה עם דקר דמוי דקר קרח הוצעה כטיפול נפוץ לבעיות נפשיות כמו סכיזופרניה בארצות הברית. באותה תקופה הומוסקסואליות נחשבה כתסמין של סכיזופרניה, כך שהטיפול נועד "לפתור" גם בעיה זו.[3] בשיטה של פרימן הוחדר דוקרן תוך חלל הגולגולת כדי להרוס את האונות הקדמיות של המוח. פרימן עצמו ביצע מעל 3,400 ניתוחי מוח כאלה ב־23 מדינות,[4]
המחקרים של הוקר ושל קינסי העניקן תמיכה לתפיסה מדעית הולכת וגוברת לפיה הומוסקסואליות, כמו הטרוסקסואליות, היא וריאציה נורמלית של ביטוי מיני אנושי.[1] עבודות אלה יחד עם מחאה מצד ארגוני הומואים ולסביות בשנת 1970–1971, בכנסים השנתיים של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית (APA) שכנעו את APA החלה בתהליך של לימוד השאלה המדעית האם הומוסקסואליות צריכה להיחשב כהפרעה פסיכיאטרית. לאחר סקירה מקיפה של הספרות, חבר הנאמנים של ה-APA הצביע ב-11 בצדמבר 1973 בעד הסרת הומוסקסואליות מספר האבחנות הפסיכיאטריות, ה-DSM[1]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 Drescher, Jack; Schwartz, Alan; Casoy, Flávio; McIntosh, Christopher A.; Hurley, Brian; Ashley, Kenneth; Barber, Mary; Goldenberg, David; Herbert, Sarah E.; Lothwell, Lorraine E.; Mattson, Marlin R.; McAfee, Scot G.; Pula, Jack; Rosario, Vernon; Tompkins, D. Andrew (2016). "The Growing Regulation of Conversion Therapy". Journal of Medical Regulation. 102 (2): 7–12. doi:10.30770/2572-1852-102.2.7. PMC 5040471. PMID 27754500.
- ^ זיגמונד פרויד, "Letter to an American Mother", 1935
- ^ The dark history of gay men, lobotomies and Walter Jackson Freeman II, Hugh Kaye, 25 APRIL 2023
- ^ Elizabeth Day (13 January 2008). "He was bad, so they put an ice pick in his brain". www.theguardian.com