אידאה וילריניו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אידאה וילריניו
Idea Vilariño
Idea Vilariño.jpg
לידה 18 באוגוסט 1920
מונטווידאו, אורוגוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 28 באפריל 2009 (בגיל 88)
מונטווידאו, אורוגוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אורוגוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה ספרדית עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם ספרותי דור 45 עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 28 באפריל 2009 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
  • פרס חוזה לזמה לימה (2005)
  • פרס קונקס (2004) עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אידאה וילריניוספרדית: Idea Vilariño; מונטווידאו, 18 באוגוסט 192028 באפריל 2009)[1] הייתה משוררת, פובליציסטית ומבקרת ספרות אורוגוואית שהשתייכה לקבוצת סופרים המכונה "דור 45". כמו כן הייתה מתרגמת, מלחינה מצליחה ומרצה באקדמיה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אידיאה וילריניו נולדה למשפחה של שוחרי תרבות מהמעמד הבינוני, שבה הספרות והמוזיקה תמיד היו נוכחים. אביה, לאנדרו וילריניו (1892–1944), היה משורר שיצירותיו לא פורסמו בחייו. כמו כל אחיה גם היא למדה מוזיקה. אמה הכירה היטב את הספרות האירופאית, ואביה היה אנרכיסט ידוע.

היא הייתה מורה בתיכון מ-1955 עד להפיכה הצבאית באורוגוואי ב-1973. לאחר שהוחזר השלטון הדמוקרטי, מ-1985, הייתה למרצה לספרות אורוגוואית בחוג לספרות אורוגוואית ולטינו-אמריקאית באוניברסיטת הרפובליקה.

היא כתבה מגיל צעיר, והשירים הראשונים שלה נוצרו בין גיל 17 ל-20. ספרה הראשון, La Suplicante (המתחננת), פורסם ב-1945. בשנים הבאות זכתה לפרסום בינלאומי ולפרסים ספרותיים. שיריה טבועים בחוויה אינטימית, באינטנסיביות ובמועקה. את סגנונה המיוחד מבקריה מייחסים לבעיות בריאותיות שמהן סבלה ולילדותה.[דרוש מקור]

המשוררת סבלה מגיל צעיר מאוד מבעיות אסתמה ואקזמה, שבגללן נאלצה לעזוב את הבית ואת משפחתה בגיל 16. חולשה גופנית שנהפכה לאמוציונלית והעניקה לה רגישות מיוחדת. מותם המוקדם של הוריה ואחיה הבכור השפיעו גם הם, והפכו את האבל לרגש קבוע בחייה.

הסופרים שהיו חלק מ"דור 45"

היא הייתה חלק מדור הסופרים בעלי סגנונות שונים שהופיעו בזירה הספרותית מ-1945 עד 1950 ונקרא "דור 45". בדור הזה הסופרים הבולטים היו חואן קרלוס אונטי, מריו בנדטי, אנחל רמה, רודריגס מונגל ועוד סופרים שהחלו לפרסם באותן שנים. וילריניו השתתפה במספר רב של יוזמות ספרותיות. היא הייתה בין המייסדים של כתב העת הספרותי "סינמן ונומרו" שהיה בעל השפעה בין השנים 1945–1985 (ודרכו הכירה את חואן רמון חימנס) והייתה בין הכותבים בעיתונים "מרצ'ה", "אופיניון", "ברצה", "אסיר" ו"טקסטו קריטיקו".

תרגומיה זכו להכרה וחלקם, כמו תרגומיה לשייקספיר, הוצגו על במות תיאטרון במונטווידאו.[2]

ב-1997 התראיינה אצל רוסריו פיירו ופבלו רוקה (Rosario Peyrou & Pablo Rocca), ראיון ששימש בסיס לסרט התיעודי "אידאה" שהוצג ב-1998.

ספריה תורגמו לאיטלקית, לגרמנית ולפורטוגזית.[3]

שירים שהלחינה בוצעו על ידי הזמרים הפופולריים ביותר באורוגוואי, בהם דניאל ויגליטי, אלפרדו סיטרוסה, ולהקת לוס אולימרניוס.

ב-2004 קיבלה את פרס קונקס של מרקוסור, שניתן על ידי קרן קונקס הארגנטינאית, כסופרת המשפיעה ביותר בארצות האזור.[4]

המשוררת בשולחנה, 1983

נפטרה במונטווידאו ב-28 באפריל 2009 בגיל 88 בעקבות ניתוח שהסתבך.[5]

כיום כתבי היד של יצירותיה יצאו מאורוגוואי בניגוד לרצונה המפורשː מחברות שיריה, שבהן כתבה במשך כ-70 שנה, נמכרו לארכיון של אוניברסיטת פרינסטון.[6]

חלק גדול מיצירותיה משקפות את קשר האהבה הסוער של המשוררת עם הסופר האורוגוואי החשוב חואן קרלוס אונטי (Juan Carlos Onetti).

פעילותה הספרותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

שירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La suplicante (1945)
  • Cielo Cielo (1947)
  • Paraiso perdido (Numero, 1949)
  • Por aire sucio (Numero, 1950)
  • Nocturnos (1955)
  • Poemas de amor (1947)
  • Pobre Mundo (1966)
  • Poesia (1970)
  • No (1980)
  • Canciones (1993)
  • Poesia 1945-1990 (1994)
  • Poesia completa (Montevideo, Cal y Canto, 2000)

מסות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Grupos simetricos en la poesia de Antonio Machado (1951)
  • La rima en Herrera y Reissig (1955)
  • Grupos simetricos en poesia (1955)
  • Las letras del tango (1965)
  • El tango cantado (1981)

תרגומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Raymond Queneau: El rapto de Ícaro, Buenos Aires, Losada, 1973
  • Jacques C. Alexis: Romancero de las estrellas, Montevideo, Arca, 1973
  • William Shakespeare: Hamlet, príncipe de Dinamarca, Montevideo, Ediciones de la Banda Oriental, 1974.
  • Andrew Cecil Bradley: Macbeth, la atmósfera, las brujas, Montevideo, Editorial Técnica, 1976.
  • William Shakespeare: Macbeth, Montevideo, Editorial Técnica, 1977.
  • Guillermo Enrique Hudson: La tierra purpúrea, Caracas, Biblioteca Ayacucho, 1980 (traducida junto con Jaime Rest).
  • Guillermo Enrique Hudson: Allá lejos y hace tiempo, Caracas, Biblioteca Ayacucho, 1980 (traducida junto con Jaime Rest).
  • Christine Laurent: Transatlántico (Adaptación de André Tachiné y Philippe Arnaud. Traducción del francés de Idea Vilariño). Montevideo, Trilce, 1996.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אידאה וילריניו בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , Muere la poeta uruguaya IdeaVilariño, El Pais, 28 de abril 2009
  2. ^ Biograf̪ia Idea Vilariño, Montevideo: Papiros, 2005. (בespañol)
  3. ^ Fernando Casales, Idea Vilariñoː Eros y Tanathos, Montevideo: UCM, 2006
  4. ^ (2004)Fundacion Konex Idea Vilariño (Uruguay)
  5. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:צ-מאמר

    פרמטרי חובה [ מחבר ] חסרים
    , Idea Vilariño deja el mundo pero quedan las rices de sus poesias, AFP, 28de abril 2008
  6. ^ Larre Borges, Ana Ines, Los papeles de Idea, Brecha, 2019 26 abril