אימפרטור אלכסנדר השלישי (אוניית מערכה, 1914)
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| האונייה ווליה בים, 1917 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | הצי הרוסי הקיסרי |
| סדרה | אימפרטריצה מריה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה | מספנות בעיר ניקולאייב על שפת הים השחור |
| תחילת הבנייה | 30 באוקטובר 1911 |
| הושקה | 15 באפריל 1914 |
| תקופת הפעילות | 17 ביולי 1917 – 29 בדצמבר 1920 (3 שנים ו־23 שבועות) |
| אחריתה | נגרטה |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק |
23,413 טון (סטנדרטי); 24,800 טון (מקסימלי) |
| אורך | 168.0 מטרים |
| רוחב | 27.43 מטר |
| שוקע | 8.50 מטר |
| מהירות | מהירות נקובה: 21.5 קשרים |
| גודל הצוות | 1,202 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 2,950 מיל ימי |
| הנעה | 20 דודי קיטור, 4 טורבינות קיטור |
| שריון |
גוף האונייה:262 מ"מ, בתי הצריח: בין 125 ל-250 מ"מ |
| חימוש | 12 תותחים 305 מ"מ, 20 תותחים 120 מ"מ, 4 מערכות טורפדו |
אימפרטור אלכסנדר השלישי (ברוסית: Император Александр III) הייתה אוניית המערכה השלישית והאחרונה של סדרת אימפרטריצה מריה של הצי הרוסי הקיסרי. בנייתה החלה לפני מלחמת העולם הראשונה, הושלמה במהלך המלחמה והיא שירתה בצי הים השחור. שמה שונה לווליה (ברוסית: Вólя, חופש) לפני השלמתה, ולאחר מכן לגנרל אלכסייב (ברוסית: Генерал Алексеев) ב-1920. הספינה נמסרה ב-1917, אך השיבושים של מהפכת פברואר הפכו את צי הים השחור ללא יעיל והיא לא השתתפה בשום קרב.
ווליה נכנעה לגרמנים ב-1918, אך הם נאלצו למסור אותה לידי הבריטים על פי תנאי שביתת הנשק. הבריטים הסגירו אותה לרוסים הלבנים בשנת 1919, והם השתמשו בה כדי לסייע בפינוי חצי האי קרים בשנת 1920. היא נכלאה בביזרטה, תוניסיה הצרפתית, על ידי הצרפתים ובסופו של דבר היא נגרטה על ידם בשנת 1936 כדי לשלם לה את דמי העגינה. התותחים שלה הוכנסו למחסן ושימשו מאוחר יותר את הגרמנים והפינים כתותחי חוף במהלך מלחמת העולם השנייה. שתי המדינות המשיכו להשתמש בהן לאורך המלחמה הקרה.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
אורכה של אימפרטור אלכסנדר השלישי היה 168 מטר בקו המים, הרוחב שלה היה 27.43 מטר והשוקע היה 8.36 מטר. ההדחק שלה היה 23,600 טון ארוך (23,979 טון) בעומס, 1,000 טון ארוך (1,016 טון) יותר מההדחק שתוכנן עבורה של 22,600 טון ארוך (22,963 טון). אחותה, אימפרטריצה מריה התגלתה ככבדת חרטום בשירות ונטתה לקלוט כמויות גדולות של מים דרך פתחי התותחים הקדמיים שלה ולכן הוסרו מהאונייה זוג תותחי 130 מ"מ.
הספינה צוידה בארבע טורבינות קיטור מסוג פרסונס שיובאו מג'ון בראון והחברה, בריטניה. הם תוכננו עבור סך של 26,000 כוחות סוס (19,000 קילוואט), אך הפיקו 33,200 כוחות סוס (24,757 קילוואט) בניסויי השיט שלה באמצעות קיטור שהופק על ידי 20 דודי Yarrow משולשים עם אש מעורבת עם לחץ עבודה של 17.5 אטמוספירות (1,700 קילופסקל, 260 PSI). המהירות המיועדת הייתה 21 קשר (39 קמ"ש). קיבולת הפחם המקסימלית שלה הייתה 1,700 טון ארוך (1,727 טון) בתוספת 500 טון ארוך (510 טון) מזוט, מה שנתן לה טווח של 1,640 מיילים ימיים (3,040 ק"מ) במהירות מרבית. כל הכוח החשמלי שלה הופק על ידי שלושה גנרטורים טורבו ראשיים של קרטיס 360 קילוואט (480 כ"ס) ושתי יחידות עזר של 200 קילוואט (270 כ"ס).
החימוש העיקרי שלה היה מורכב מתריסר תותחי אובוכובסקי מודל 1907 בקוטר 12 אינץ', המורכבים בארבעה צריחי תותחים משולשים שפוזרו לאורכה של הספינה. החימוש המשני שלה כלל עשרים תותחים בקוטר 130 מ"מ B7 מודל 1913 שהותקנו בעמדות משוריינות. הם היו מסודרים בשתי קבוצות, שישה תותחים לכל צד מהצריח הקדמי לארובה האחורית והארבעה הנותרים התקבצו סביב הצריח האחורי. היו לה ארבעה תותחי נ"מ בקוטר 75 מילימטר (3 אינץ'), אחד מותקן על גג של כל צריח. ארבעה צינורות טורפדו שקועים בגודל 17.7 אינץ' (450 מ"מ) נישאו, שני צינורות על כל צד רוחב מאחורי המחסן הקדמי.
היסטוריית שירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
האימפרטור אלכסנדר השלישי נבנתה על ידי מספנת רוסוד בניקולאייב. שדרית האונייה הונחה ב-30 באוקטובר 1911, אבל זה היה רק אירוע טקסי שכן התכנון שלה עדיין לא סוכם והחוזה עוד לא נחתם. היא סבלה ממספר עיכובים במהלך הבנייה. תחילה שונתה שיטת ההידוק של השריון לתומכותיו ולוחות השריון ננעלו יחדיו על ידי סוג של מפרק שגם ומגרעת כדי לפזר טוב יותר את ההלם של הפגיעה בהתבסס על ניסויי השריון בקנה מידה מלא שנערכו על אוניית המערכה פרה-דרדנוט צ'סמה בשנת 1913. זה הוסיף כמעט 500 טון ארוך (508 ט') של משקל לספינה והעלה את עלותה ב-220,000 רובל. לאחר מכן עדיפותה הופחתה לאחר תחילת מלחמת העולם הראשונה על מנת לרכז מאמצים בספינות אחיות מתקדמות יותר כדי להשלים אותן מהר יותר. היא לא הייתה צפויה להסתיים לפני 1916, אבל גם הטורבינות שלה שנבנו בבריטניה עוכבו. האימפרטור אלכסנדר השלישי הושקה ב-15 באפריל 1914, אך היא לא הגיעה לסבסטופול לצורך הצטיידות עד ל-17 ביולי 1917, אז שונה שם הספינה לווליה באוקראינית: Воля (חופש). היא ערכה את ניסויי הים שלה במהלך החודשים הקרובים. בשלב זה צי הים השחור לא היה אפקטיבי לחלוטין כתוצאה מהמצב הפוליטי לאחר מהפכת פברואר ו-ווליה לא ראתה שום קרב.
ווליה הפליגה מסבסטופול לנובורוסיסק ב-1 במאי 1918 כדי להימנע מתפיסה על ידי כוחות גרמנים מתקדמים. בעודה בנובורוסיסק היא קיבלה פקודה להסתער ב-19 ביוני 1918, אך רוב הצוות (933 לעומת 640) סירבו לעשות זאת והחליטו לחזור לסבסטופול. בהגיעה היא פורקה מנשקה ורק שומרים נותרו על הסיפון, אך הגרמנים השתלטו עליה ב-1 באוקטובר. הספינה ביצעה שיוט קצר עם צוות גרמני ב-15 באוקטובר, אך התותחים שלה עדיין לא פעלו. פחות מחודש לאחר מכן נאלצו הגרמנים להסגיר אותה לידי הבריטים ב-24 בנובמבר בהתאם להפסקת שביתת הנשק כאשר פלוגה מהסיירת הקלה HMS Canterbury לקח עליה אחריות. חודש לאחר מכן היא הושטה לנמל איזמיט, על ים מרמרה, על ידי צוות מאה"מ אגממנון, שגם ליווה אותה.
ב-29 באוקטובר 1919 היא הפליגה חזרה לסבסטופול על ידי צוות מאוניית המערכה אה"מ איירון דיוק והוסגרה לידי הרוסים הלבנים ב-1 בנובמבר. הם שינו את שמה לגנרל אלכסייב וביצעו הפגזות חוף כשרק שלושה מתוך שנים עשר תותחים פעלו. עם התמוטטות הצבאות הרוסיים הלבנים בדרום רוסיה בשנת 1920, סייעה הספינה בפינוי הלבנים מחצי האי קרים לביזרטה, שם נכלאה עם שאר הצי של וראנגל. הצרפתים החליטו לא למכור אותה בחזרה לברית המועצות והיא נמכרה לגרוטאות בסוף שנות ה-20 לשלם את עלויות העגינה שלה אף על פי שהיא לא נגרטה עד 1936.
תותחי הספינה הוכנסו למחסן בביזרטה. בינואר 1940 צרפת נתנה אותם לפינלנד, לאחר שסירבה למכור שבעה לפינים בקיץ 1939. מתוך שנים עשר התותחים העיקריים, שמונה הגיעו לפינלנד, בעוד שארבעה נתפסו על ידי גרמניה כשזו פלשה לנורווגיה באפריל 1940 ולכדה אותם על סיפון SS Nina בנמל נרוויק. הגרמנים הציבו את כל ארבעת התותחים, לאחר שבנו אותם מחדש כדי שיהיה ניתן להשתמש בתחמושת גרמנית, בצריחים משוריינים בסוללת מירוס בגרנזי. הפינים השתמשו בארבעה תותחים בעמדות ארטילריה חופית באיסוארי ומקילוטו. שני תותחים אחרים שימשו לתיקון תותחי רכבת TM-3-12 סובייטים, אשר ננטשו בהאנקו כאשר הסובייטים פונו ב-1941. לאחר המלחמה, אלה נמסרו לברית המועצות, שם הוחזקו בפעילות עד שנות ה-90. שני התותחים הנותרים נשמרו כחלפים עבור האחרים, אחד מהם שימש להחלפת תותח אחד שניזוק במהלך בדיקות ב'מטעני על' בשנות ה-70. צריח תותח אחד הוא כעת אנדרטת זיכרון באיסוארי, בעוד שהקנה הרזרבי שנותר נשמר במוזיאון ארטילרי החוף הפיני בקואיבסארי.
נינה גם נשאה כמה מהתותחים בקוטר 13 ס"מ של הגנרל אלכסייב. כמה מהם שימשו במבצר בטנגן באי Rugsundøy. הם הפגיזו את הסיירת הקלה הבריטית אה"מ קניה, על פי הדיווחים, הם פגעו פגיעה אחת בסיירת, במהלך מבצע חץ וקשת ב-1941, אך לא ראו קרב אחר במהלך המלחמה.
