אין אישה מעזה פניה בפני בעלה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אין אישה מעזה פניה בפני בעלה היא חזקה הלכתית לפיה נאמנת אישה בדין ודברים שבינה לבין בעלה כאשר היא טוענת את דבריה בפניו, מתוך הנחה שאם יסוד דבריה בשקר לא הייתה מעזה לטעון אותם בנוכחותו.

מקור ושורש החזקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוקף חזקה זו ככל החזקות הוא מדאורייתא לפי רוב ככל הפוסקים, אך ישנה דעת יחיד מן הראשונים לפיה חזקה זו אינה אלא מדרבנן. בתלמוד הבבלי[1] הובאה שיטת רבא שלדעתו אין לחזקה זו כל תוקף. אך למעשה התקבלה חזקה זו להלכה בספרי הפוסקים ובספרות השו"ת.

יש שסברו[2] שחזקה זו היא מקרה של חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, סברתם נעוצה בהרחבה של כלל זה לכדי כך שאדם אינו מעז לשקר לעולם בפני האדם שאליו מתייחס השקר בלי זיקה לקשר מוקדם ביניהם. אך ראשונים כמו רש"י סברו שסיבת החזקה במקרה של בעל חוב נעוצה בכך שהמלווה הטיב עם הלווה בעצם ההלוואה ורק לכן הוא אינו מעיז פניו בפניו, לשיטה זו, מאחר שנאמנות האישה היא גורפת וחלה גם במקרים בהם לא נהנתה כלל מבעלה כמו במקרה של קידושי קטנה שבהם גם כסף הקידושין ניתן לאביה, אי אפשר לתלות את החזקות זו בזו, והחזקה שלפי "אין אישה מעזה פניה בפני בעלה" היא דין העומד בפני עצמו ולפיו טבע האישה שלא להעיז פניה ולשקר בפני בעלה, בלא להתחשב בנסיבות שבהן נעשה בעלה. ולכן דבריה מתקבלים כנכונים.

השלכה מעשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מוזכרת חזקה זו רק לגבי נאמנותה של אישה לומר שהתגרשה גם כאשר בעלה מכחיש זאת, נאמנות זו מתבטאת בשני אופנים: א. כאשר האישה טוענת בבית הדין בפני בעלה "גירשתני", היא נאמנת גם כאשר הוא מכחיש זאת. ב. כאשר האישה מקבלת קידושין מאדם אחר בפני בעלה, עולה מכך שהיא גרושה, ונאמנת על כך גם אם בעלה טוען שלא גירש אותה מעולם.

יש מן הפוסקים שהסתמכו על חזקה זו להענקת נאמנות לאישה במקרה שהיא טוענת לאין-אונות של הגבר בניגוד לעמדתו, לדבריהם גם בדבר כזה אין האישה מעזה פניה לשקר בפני בעלה, ומכך שטענה זאת עולה בבירור שדבריה נכונים. אך דבריהם שנויים במחלוקת[3].

נחלקו הראשונים ולא הוכרעה ההלכה, אם הסתמכו על חזקה זו בוודאות, גם לקולא ולהוצאת ממון, שיותר לה להינשא לאחר בעקבות טענתה ואף לגבות את דמי כתובתה מבעלה. או שאין סומכים לגמרי על חזקה זו, אלא שאם כבר נישאת לאחר אין כופים אותם להתגרש, ואם קידש אותה אחר מחמירים להצריך אותה לקבל גט מהשני[4].

האחרונים כתבו שבדורות האחרונים שוררות חוצפה ופריצות בעולם וניסיון העבר מלמד שאישה מעזה פניה ומשקרת גם בפני בעלה ולכן אין להסתמך הלכה למעשה על חזקה זו, אלא לחומרא[5]. ואולם במקרה שישנה ראיה נסיבתית התומכת בעמדתה, נאמנת[6].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ההלכה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף צ"א, עמוד א', ולפי בית הבחירה למאירי, מסכת כתובות דף כג, יש שנטו לפסוק כשיטה זו להלכה גם בתקופת הראשונים.
  2. ^ תוספות כתובות דף יח עמוד א ד"ה חזקה.
  3. ^ בית יוסף, להלן "לקריאה נוספת" בשם התוספות והרא"ש שהעניקו לאישה נאמנות במקרה כזה ובשם הרמב"ן שחלק עליהם בנקודה זו.
  4. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן י"ז, סעיפים ב'-ג' ברמ"א.
  5. ^ בית יוסף, שם. להרחבה בנקודה זו ראו: שדי חמד, כללים, מערכת א' אות שפ"ח ו"פאת השדי" שם, אות ק"ג.
  6. ^ שו"ת מהרי"ק, שורש ע"ב.