אין מערבין שמחה בשמחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אין מערבין שמחה בשמחה הוא כלל הלכתי, לפיו אין לבצע פעולות שמהוות עילה המצדיקה שמחה בזמן בו על האדם להיות עסוק בשמחה אחרת. דוגמה לכך היא האיסור להינשא בימי חול המועד.

מקור הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד בבלי[1] נלמד כלל זה מהפסוק בספר מלכים[2] בו מתוארת חגיגת חנוכת בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך. בפסוק נאמר ששלמה המלך והעם חגגו במשך "שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום". מייתור הלשון למדו שהייתה כאן כוונה להפריד בין שבעת ימי החגיגה של חנוכת המקדש לבין שבעת הימים של חג הסוכות שבאו לאחריהם.

בתלמוד הירושלמי[3] מובא מקור אחר. כשנשא יעקב אבינו את לאה אמנו ובא לשאת את רחל אמנו אמר לו לבן "מלא שבוע זאת" ומכאן שאין לערב שמחה בשמחה. לימוד זה מובא גם ברמב"ם[4].

לדעת התוספות[5] אף שזו גזירת הכתוב, טעמה הוא בדומה לכלל שאין עושין מצוות חבילות חבילות, שצריך שליבו יהיה פנוי לשמחה אחת ולא יפנה את ליבו לשמחה אחרת.

נידונים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ברית מילה ופדיון הבן בחול המועד - תוספות[7] שאלו מהו טעם ההיתר לערוך סעודת ברית מילה או פדיון הבן בחול המועד. לגבי ברית מילה הנערכת בזמנה מותר הדבר כי אין לבטל את המילה בזמנה מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. לגבי מילה שלא בזמנה הדבר מותר או משום שאנו לא פוסקים את הכלל הזה[8] ומותר לערב שמחה בשמחה או שרק סעודת נישואין נחשבת שמחה.
  • ברכה אחת לשני חתנים - מותר לברך שבע ברכות פעם אחת לשני חתנים שנמצאים במקום אחד, ולדעת הרמ"א יש להימנע מכך משום עין הרע[9].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]