שמחה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ילדה מביעה שמחה באמצעות חיוך
נזיר בודהיסטי שמח.

שִׂמְחָה היא רגש חיובי שבו האדם נתון במצב רוח מרומם, לרוב בעקבות התרחשות וחוויה שהוא מפרש אותה כחיובית מבחינתו באחד מהיבטי חייו.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגש השמחה מתאפיין בביטויים גופניים

הרגש מתאפיין במחשבות ובביטויים גופניים מסוימים, כמו חשיבה אופטימית, מבע פנים צוהל, עיניים מאירות, חיוכים ותחושה אנרגטית וקלילה של הגוף.

חוויות פנימיות העשויות להביא לשמחה הן למשל שכלול המעמד האישי, מערכות יחסים בינאישיות טובות, כניסה לתהליך של התחדשות, פעילות יצירתית, או הצלחה בהגשמת הישגים, יעדים, שאיפות וחלומות. אמצעים חיצוניים העשויים לעורר שמחה הם למשל מוזיקה, ריקודים, שמיעת בדיחות, ארוחה טובה, מסע קניות, קבלת מתנה, הצלחה בתחרות או ניצחון של קבוצה ספורטיבית אהודה, ואף באמצעים כימיים כמו אלכוהול, סמים ותרופות.

השמחה מרחיבה את כוחות הנפש, הופכת את האדם לאנרגטי, ומדרבנת אותו לפעילות ולעשייה, לעומת הרגש ההופכי - העצב, שמכנס את כוחות הנפש ומביא לירידה בפעילותו של האדם. ישנה זיקה הדדית בין השמחה לבין האהבה; שמחה עמוקה יכולה לעורר אצל האדם את רגש האהבה, ומימוש אהבה והתעוררותה גורם לאדם לשמחה.

הבעות פנים ותנועות גוף מאפיינות [עריכת קוד מקור | עריכה]

ניתן לזהות אדם שמח כאשר חיוך מאוזן לאוזן (לרוב עם שיניים חשופות) מופיע על פניו, עפעפיו פתוחים לרווחה, הלחיים מובלטות, קמטים קטנים באזור העיניים ואישונים מורחבים, הפה בזווית עגולה וקעורה, ואצל חלק מהאנשים מופיעות גם גומות חן.

תנועות גוף של אדם משקפות שמחה הן לרוב תנועות ספונטניות וקפיצות. לעתים מופיעים הנפת זרועות, שרירים מתוחים וישרים, מחיאות כפיים, ראש זקוף ומורם, נשימה מואצת מעט, דופק גבוה במקצת, עלייה בקצב הלב ועלייה בלחץ הדם.

אנשים שמחים לעתים צוחקים או בוכים מרוב שמחה, נוטים להיות סלחנים וותרנים, חושבים בצורה אופטימית וקלילה, אנרגטיים ונמרצים, מתקיימת תחושה של קרבה רגשית לכל מי שנמצא בסביבה ורצון לעזור לזולת, והם נוטים לבטא הערכה עצמית גבוהה ושליטה עצמית.

הפונקציונליות של השמחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השמחה נחשבת כרגש התורם לבריאות האדם. אנשים שמחים לוקחים אחריות על טעויות, עושים שינויים ומצליחים, לעומתם אנשים חסרי שמחה רואים כל טעות ככישלון אישי.

שמחה נוצרת כאשר הושגו מטרות (או התקדמות משמעותית לקראת השגת המטרה) והציפיות חיוביות.

ביטוי שמחה מאותת שהאדם מרוצה ממה שקורה. מצב כזה מאפשר לאחר להעריך שקיים סיכוי נמוך שהצד השני (השמח) יבצע פעולה או התנהגות שעלולה לסכן אותו או להשפיע בצורה שלילית על מטרותיו.

השמחה והשפעה החברתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רגש השמחה בא בעקבות התרחשויות פנימיות וניזון מתוך יחסי גומלין עם הסביבה. יש שמחות קטנות ורגעיות, ויש שמחות המשפיעות על האדם לאורך זמן.

ניתן להעריך את השמחה בצורה חברתית לפי 4 רמות:

  • אישי - חיבור וקרבה לאנשים, עזרה לזולת, נחמדות, אכפתיות, עדינות ורוגע.
  • דיאדי - יכולת לפתח שיחה חיובית, כנה ואמתית, רצון להבין את בן הזוג, אוזן קשבת, עזרה במידת הצורך.
  • קבוצתי - שיתוף פעולה עם אחרים, העלאת מצב הרוח הקבוצתי, לכידות והרגשת שייכות לקבוצה.
  • תרבותי - אינטראקציה בין תרבותית, שיתוף, הבנה והכלה של השונה.

השמחה בפילוסופיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הפילוסוף ברוך שפינוזה יש שלושה רגשות בסיסיים: תשוקה, שמחה ועצב. הוא מתאר את השמחה כ"מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר". לכן, לפי ההגות שלו, על האדם לחתור להעצים את שמחתו ובכך להגביר את שלמותו.

השמחה ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידי ברסלב משמחים פצועים בבית חולים

בדת היהודית השמחה מתוארת כתכונת נפש חיובית ביותר שהאדם צריך לשאוף אליה, שמביאה אותו לשלמות של עבודה רוחנית ומעידה על מצבו השלם של האדם. יש אף מצווה מיוחדת לשמוח בחגים, כדברי הפסוק בספר דברים, פרק טז, פסוק י"א: "ושמחת לפני ה' אלוקיך ...", וכן בפסוק: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך" (דברים, ט"ז, י"ד). הביטוי העממי אין שמחה אלא בבשר ויין, מקורו בהלכה היהודית בקשר לדרכי השמחה בחגים.

השמחה (ובנוסף לה 'טוב לבב') היא תנאי נדרש בקיום כל מצווה ומצוה, שכן כתוב בתורה "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לקיך בשמחה ובטוב לבב" (ומכלל לאו אתה שומע הן).

אחד מעקרונותיה העיקריים של תורת החסידות, הוא דבקות באל על ידי שמחה מתמדת.

אמנם, "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", אולם קיים חודש אחד, בו על פי חז"ל, מרבין עוד יותר בשמחה, והוא חודש אדר, בו נחוג חג הפורים, ולגביו נאמר "משנכנס אדר מרבין בשמחה". ההסבר לריבוי השמחה הוא כי בחודש זה מזלו של עם ישראל עולה (ולכן בשנה מעוברת מתקיימים שני חודשי אדר). במהלך חודש זה נהוג לערוך אירועים מיוחדים על מנת להרבות שמחה. לעומת זאת, בחודש אב ממעטים בשמחה, לנוכח האסונות הגדולים שאירעו במהלכו לעם היהודי (חורבן בית המקדש למשל).

בשפה העברית ישנן לפחות עשר מילים נרדפות לציין שמחה (כמו ששון, גילה, דיצה, רינה, עליזה, עליצה, צהלה וחדווה), וייתכן כי הדבר מעיד על סוגים וגוונים שונים של שמחה ועל החשיבות הרבה שמיוחסת לרגש זה.

שנות ה-60 וה-70 הן תקופות בהן הייתה התקרבות לטבע, הסתייגות ממלחמה ותקווה לעתיד טוב יותר. בעקבות כך, רבים מההורים בתקופות אלו החליטו לקרוא לילדיהם בשמות המבטאים שמחה.[דרוש מקור] דוגמה לכך ניתן לראות בשמות: ששון, שמחה, עליזה, דיצה, חדווה, גיל, גילי, גילה ויָגֵל. פורה במיוחד הוא השורש רנ"ן אשר ממנו נגזרים השמות רן, רון, ירון, רונן, רונית, רוני, רינה, רינת, רננה.

שמחה לאיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שמחה לאיד

שמחה לאיד היא שמחה המתעוררת בלב האדם לרגל מפלתו או כישלונו של יריב או אויב. שמחה לאיד היא הפן השלילי שבשמחה, ויש בה דמיון וקרבה לקנאה, שבה עינו של האדם צרה במה שיש לזולתו, אך היא יכולה לנבוע גם משנאה. בחברות מודרניות, חגיגת שמחה לאיד למפלת האויב נחשבת ללא תקינה פוליטית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]