אלדפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אלדפל
אלדפל, 2014
אלדפל, 2014
מידע כללי
סוג הר חרוט געשי
גובה 200
מיקום היימאיי, איסלנד
רכס הרים הרכס המרכז-אטלנטי עריכת הנתון בוויקינתונים
מספר הר געש 372010[1]
העפלה ראשונה 1973
קואורדינטות 63°25′51″N 20°14′56″W / 63.43083°N 20.24889°W / 63.43083; -20.24889
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אלדפל (Eldfell, באיסלנדית: "הר האש") הוא חרוט געשי הנמצא באי היימאיי, כ-12 קילומטרים מדרום לאיסלנד.

אלדפל מתנשא לגובה של כ-200 מטרים והוא נוצר כתוצאה מהתפרצות געשית במזרח האי היימאיי בשנת 1973. ההתפרצות החלה ללא התרעה מוקדמת ב-23 בינואר 1973, וכל תושבי האי פונו תוך מספר שעות. אפר געשי כיסה את מרבית האי וכ-400 בתים נהרסו. זרם הלבה איים לחסום את הנמל הקטן בצפון האי, אך לאחר מאמצים רבים שכללו הזרמת מי ים באמצעות משאבות על זרם הלבה המתקדם, הצליחו צוותי הכיבוי לקרר את הלבה, לעצור את התקדמותה, ולהציל את הנמל.

ההתפרצות שככה לאחר כחמישה חודשים, בתחילת יולי 1973, וכתוצאה ממנו נוסף לאי שטח של כ-2.5 קמ"ר. לאחר ההתפרצות שוקמו הבתים ומרבית התושבים חזרו לאי.

התפתחות קו החוף של היימאיי במהלך ההתפרצות

האי היימאיי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היימאיי הוא אי הנמצא כ-10 קילומטרים מדרום לאיסלנד, והוא חלק מארכיפלג וסטמאנאאיאר. בדומה לאיסלנד, היימאיי ושאר האיים באכיפלג נוצרו על ידי פעילות געשית שמקורה בנקודה החמה של איסלנד ובהימצאותם על הרכס המרכז אטלנטי. הפעילות הגעשית שיצרה את האיים היא מתקופת ההולוקן (החל מלפני 11,700 שנים ועד זמננו), אף כי בהיימאיי נמצאו בזלות קדומות יותר שתוארכו לתקופת הפליסטוקן (התקופה שבין 2.588 מיליון שנים ועד 11,700 שנים לפני זמננו). עד 1973 היה החרוט הגעשי הלגפל למבנה הבולט ביותר באי. הלגפל, המתנשא לגובה של 227 מטרים, נוצר מהתפרצות געשית לפני כ-5,000 שנה.

היימאיי הוא האי הגדול ביותר בארכיפלג וסטמאנאאיאר והאי המיושב היחיד. בהיימאיי גרים כ-4,500 תושבים, מרביתם ביישוב הנקרא וסטמאנאאיאר בצפון האי. תעשיית הדיג מפותחת מאוד באי ומרבית תושביו עוסקים בה. בצפון האי קיים נמל המשמש את תעשיית הדיג.

ההתפרצות ב-1973[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגפל (משמאל) ואלדפל (מימין). ניתן לראות את הסדק ממנו התחילה ההתפרצות מתקדם בקו ישר מהפינה השמאלית התחתונה למרכז התמונה, וממשיך לאלדפל.

בשעה 20:00 ב-21 בינואר 1973 נרשמו באזור היימאיי רעידות אדמה קלות. הרעידות לא הורגשו על ידי תושבי האי, אך נקלטו במכשירים הסייסמיים. במהלך הלילה נרשמו מעל 100 רעידות, רובן מדרום להיימאיי. במהלך יום המחרת לא נרשמו רעידות אדמה אך הן התחדשו בלילה הבא. הרעידה החזקה ביותר הייתה בעוצמה 2.7 לפי סולם ריכטר.

ב-23 בינואר בשעה 1:55 החלה ההתפרצות. סדק געשי נפער במזרח האי, במרחק של כקילומטר ממרכז העיירה וסטמאנאאיאר. תוך זמן קצר הגיע הסדק לאורך של 2 קילומטרים, כשהוא חוצה את מזרח האי מצפון לדרום, וממשיך לתוך הים. מזרקות לבה בגובה של עד 150 מטרים פרצו מתוך הסדק. עד מהרה התרכזה הפעילות במוקד אחד, ובו נוצר חרוט געשי חדש. החרוט החדש, אשר כונה אלדפל (הר האש באיסלנדית), נמצא במרחק של כמה מאות מטרים בלבד מקצה העיירה וקרוב להלגפל, החרוט הגעשי הקודם. בתוך יומיים הגיע החרוט החדש לגובה של 100 מטרים. בהתפרצות נזרק לאוויר טפרה בכמות גדולה, ושכבה עבה של אפר געשי כיסתה את צפון האי. בנוסף, פרצה לבה מן הסדק והחלה לזרום לכיוון צפון-מזרח. בימים הראשונים נפלטו בהתפרצות כ-100 מטר מעוקב של טפרה ולבה לשנייה.

מיד עם תחילת ההתפרצות החלו הרשויות בפינוי תושבי האי. התושבים התאספו בנמל הקטן ופונו בסירות דיג לאיסלנד. תושבים שלא יכלו להתפנות בסירות, בעיקר מבוגרים וחולים, פונו במטוסים דרך שדה התעופה של האי, שנמצא מדרום למוקד ההתפרצות ולא הושפע בשלב זה מהאפר הגעשי. עד שעות הבוקר המוקדמות פונו כל תושבי האי, פרט לכ-150 איש שנותרו באי כדי להמשיך את פעילותם של שירותים חיוניים ולהגן על בתים שאויימו על ידי זרם הלבה.

המשך ההתפרצות והפעולות להצלת הנמל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלבה שזרמה לצפון מזרח הגיעה לים והחלה להרחיב את שטח האי. מספר בתים בעיירה וסטמאנאאיאר הקרובים לאלדפל נהרסו כתוצאה מזרם הלבה והטפרה. מספר ימים לאחר שהחלה ההתפרצות הפכה הרוח למערבית, והיא הגבירה את כמות הטפרה שספג האי וגרמה לנזקים רבים לרכוש. האפר הגעשי שהצטבר הגיע לכמה מטרים, ומספר בתים קרסו תחת משקל הטפרה על הגגות. פצצות געשיות שפגעו בבתים גרמו לשריפות והרסו מספר בתים. מתנדבים החלו לנקות את הטפרה מגגות הבתים וכיסו את החלונות הפונים להר בחתיכות פח, כדי למנוע שריפות נוספות.

בתחילת פברואר קטנה כמות הטפרה, אך זרם הלבה המשיך להתפשט צפונה ומזרחה בכיוון הים, תוך שהוא ממשיך להגדיל את שטח האי. התפרצויות תת-ימיות מצפון לאי פגעו בצינור שסיפק מים מאיסלנד לאי וניתק כבל אספקת חשמל לאי. הלבה בהתפרצות הייתה צמיגית מאוד, ויצרה בלוקים שבורים של בזלת (לבת טרשים, "ʻaʻā lava").

זרם הלבה המשיך להתקדם ואיים לחסום את הכניסה לנמל בצפון האי, עליו התבססה כלכלת האי. בניסיון למנוע את חסימת הנמל הוחלט לקרר את הלבה באמצעות התזת מים עליה, וב-6 בפברואר נעשה ניסיון ראשון לקירור הלבה בצורה זו. בתחילת מרץ נשבר חלק מחרוט אלדפל. החלק הוסע על גבי זרם הלבה לכיוון הנמל, ולאחר פעולות קירור רבות נשבר לשתי חתיכות שנעצרו כ-100 מטר מפתח הנמל.

הפעולות לקירור הלבה נמשכו בחודשים הבאים והם כללו סירות אשר שאבו מי ים והזרימו אותם ישירות על הלבה המתקדמת לכיוון הנמל, וצינורות שהונחו ביבשה כדי לעצור את הלבה המתקרבת לעיירה.

בהדרגה הלך זרם הלבה ופחת. הפעולות לקירור הלבה נמשכו עד תחילת יולי, עם סיום ההתפרצות, ובמהלכם נשאבו כ-7.3 מיליון מטר מעוקב של מי ים. אף שהכניסה לנמל הצטמצמה עקב זרם הלבה, הנמל לא נחסם והמבצע הוכתר בהצלחה.

דעיכת הפעילות הגעשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהדרגה הלכה ההתפרצות ודעכה. בתחילת פברואר נפלטו כ-60 מטר מעוקב של חומר מדי שנייה (בהשוואה ל-100 מ"ק בימים הראשונים). באמצע מרץ ירדה הכמות ל-10 מטר מעוקב ובאפריל ל-5 מטר מעוקב של חומר.

עד תחילת מאי כוסו כ-300 מבנים בלבה וכ-60 בתים נקברו תחת הטפרה. בסוף מאי זוהתה פעילות געשית תת-ימית כ-4 קילומטרים מצפון מזרח להיימאיי. בתחילת יולי הסתיימה ההתפרצות ולא נראתה עוד לבה חדשה הפורצת מהר הגעש.

בחמשת חודשי ההתפרצות נפלטו כ-0.25 קילומטר מעוקב של חומר (טפרה ולבה), ולאי נוספו כ-2.5 קמ"ר של אדמה חדשה. הבזלת החדשה הייתה בעובי ממוצע של כ-40 מטרים, ולעיתים הגיעה ל-100 מטרים.

היימאיי לאחר ההתפרצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהדרגה חזרו תושבי היימאיי להתגורר באי. באמצע 1974 חזרו חצי מתושבי האי, ובסוף 1975 הגיע המספר לכ-85 אחוזים. בתים חדשים נבנו במקום אלה שנהרסו בהתפרצות, וכלכלת האי, שהתבססה בעיקר על דיג, שוקמה. הנמל באי, שנותר פתוח, איפשר לחברות הדיג להשתקם במהירות וכבר ב-1974 הן חזרו לפעילות מלאה. באופן פרדוקסלי, זרם הלבה שאיים לחסום את הנמל יצר שטח אדמה חדש אשר אמנם צמצם את הכניסה לנמל אך תפקד כשובר גלים שהגן על הנמל.

שיקום האי התאפשר תודות למס ייעודי שהוטל על תושבי איסלנד, כמו גם סיוע כלכלי ממספר מדינות ובראשן דנמרק.

פנים זרם הלבה התקרר באיטיות ונשאר בטמפרטורה של כמה מאות מעלות למשך שנים. עם סיום ההתפרצות החלו מדענים לבדוק את האפשרות להפיק אנרגיה גאותרמית מחום הלבה. ב-1979 נבנו ארבע תחנות כוח שהעבירו מים בלבה החמה וניצלו את הקיטור שנוצר כדי לייצר אנרגיה. בסך הכל הופקו בשיטה זו עד 40 מגה וואט. המים שהתחממו בתהליך הפקת החשמל הוזרמו לבתים באי שנהנו ממים חמים. חלק מהתושבים ניצלו את חום הלבה כדי לחמם את בתיהם, על ידי העברת צינורות דרך הלבה.

בסיום ההתפרצות הגיע הר הגעש אלדפל לגובה של כ-220 מטרים. כיום גובהו כ-200 מטרים, לאחר שאיבד כ-20 מטרים כתוצאה מסחיפה של הטפרה הרכה.

פנורמה של וסטמאנאאיאר בצילום מאלדפל

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דורון מור, הגולן - ארץ הרי הגעש, אקדמון, 2014, עמ' 69–70.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלדפל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ וסטמאנאאיאר, באתר Global Volcanism Program