אלהים צוית לידידך בחירך

אלוהים צוית לידידך בחירך
אֱ֯לֹהִים צִוִּֽיתָ לִידִידְךָ בְּחִירֶֽךָ אֶ֯ת־בְּרִיתִי תִשְׁמֹר חֹק בִּשְׁאֵרֶֽךָ — בְּרִית עוֹלָם אַ֯תָּה תִכְרֹת לְיוֹצֶרְךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאַרְךָ פֵּ֯אַרְךָ, לוֹ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא בְּהֵרָאֲךָ פִּ֯קּוּדְךָ בְּיוֹם כִּפּוּר בַּעֲשׂוֹתוֹ בְּמוֹרָאֲךָ — בְּרִית עוֹלָם פַּֽ֯צְתָּ מִמַּֽחַץ מַכּוֹתֶֽיךָ אֶרְפָּאֶֽךָ כִּי אֲנִי יי רוֹפְאֶֽךָ ר֯וֹפַאֲךָ, בְּחַסֶּרְךָ מֵאֵבָרֶֽיךָ מוֹדִיעִים הַדָּמִים רָ֯שַׁם׃ ”הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים“ — בְּרִית עוֹלָם רָ֯אִֽיתִי נִקּוּפְךָ כְּדַם עוֹלָה וּשְׁלָמִים לְמַֽעַן יִֽיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים יָ֯מִים, מִבְּרִית בְּהִתְעַצֵּל אַב הַחֲכָמִים יְ֯עוּדָתוֹ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים — בְּרִית עוֹלָם יָ֯הּ זְכֹר לִסְגֻלָּה מֵעַמִּים הַפְלֵה חֲסָדֶֽיךָ מוֹשִֽׁיעַ מִמִּתְקוֹמֲמִים. מִ֯מִּתְקוֹמֲמִים אֶאֱסוֹף נִדָּחַֽיִךְ וְאֶצְבּוֹר מֵ֯עֵת אֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶֽסֶת בְּדָמַֽיִךְ עָלַֽיִךְ כְּאֶעֱבֹר — בְּרִית עוֹלָם מֹ֯טֹת עֻלֵּךְ אֶשְׁבֹּר וַאֲנִי בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּֽחְתִּי אֲסִירַֽיִךְ מִבּוֹר. מִ֯בּוֹר אַב הֲמוֹן בְּצֵאתוֹ מִ֯כְּבוֹדְךָ נֶעֱזַר וְכָרוֹת עִמּוֹ בְּרִיתוֹ — בְּרִית עוֹלָם מְ֯נוּחָה דוֹחָה וּקְצִיצַת בַּהַרְתּוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ עָ֯רְלָתוֹ וַדַּאי וְלֹא סָפֵק הַיּוֹם אוֹ אֶתְמוֹל עָ֯לֶֽיהָ דּוֹחִין שַׁבָּת וְלֹא עַל מַכְשִׁירֵי סַכִּינָא לְהִמּוֹל — בְּרִית עוֹלָם עֲ֯שֵׂה מִילָה וּפְרִיעָה וּמְצִיצָה שׁוּב מֹל וְאִשָּׁה מָלָה וְלֹא גוֹי – הַמֻּל יִמּוֹל יִ֯מּוֹל בַּיּוֹם וְלֹא בַלַּֽיְלָה אֲפִלּוּ סָפֵק יֶֽשְׁנָה יְ֯חַבֵּב מִצְוָה אַף כִּי בְעֵירֹם הִנֵּה הֵֽנָּה — בְּרִית עוֹלָם יָ֯שֵׁן וְעֵר לָבוּשׁ וְעָרֹם עֵת נִזְכְּרֶֽנָּה יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּֽינוּ וּלְשֹׁנֵֽנוּ רִנָּה רִ֯נָּה כְּנִפְצַח בְּלַמְנַצֵּֽחַ עַל־הַשְּׁמִינִית תְּהִלָּתֶֽךָ רָ֯חַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב, שָׂשׂ אָנֹכִי עַל־אִמְרָתֶֽךָ — בְּרִית עוֹלָם רַ֯חֲמִים תְּעוֹרֵר לַעֲדָתֶֽךָ לַיי הַיְשׁוּעָה עַל־עַמְּךָ בִרְכָתֶֽךָ. בִּ֯רְכָתְךָ תְּנָה לַחֲבִיבִים בָּנִים בְּ֯תִתְּךָ לִי גֻּלּוֹת מַֽיִם יְשׁוּעָה מִמַּעְיָנִים — בְּרִית עוֹלָם בְּ֯שִׂמְחָה שְׁלֵמָה יִשְׂמְחוּ יוֹנֶֽיךָ בְּחִתּוּנִים דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים וְ֯רַעֲנַנִּים כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים וּלְאַרְצָם יִקָּווּ וְ֯אוֹיְבֶֽיךָ חָרֹב יֶחֱרָֽבוּ — בְּרִית עוֹלָם וַ֯עֵד לְבָנֶֽיךָ וְיָעִֽידוּ בָאִיִּים וִיחַוּוּ כָּל־הַגּוֹיִם כְּאַֽיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶֽפֶס וָתֹֽהוּ נֶחְשָֽׁבוּ. נֶ֯חְשְׁבוּ כַבְּהֵמָה נִטְמוּ בְּעֵינֵיכֶם נְ֯תוּנִים תַּֽחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם — בְּרִית עוֹלָם נְ֯טֽוּלֵי פֶֽקֶס עֲבוּר אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם. אֶ֯תְכֶם לְבַבְכֶם אֶמּוֹל מֵעָרְלַתְכֶם אֶ֯ת־רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם — בְּרִית עוֹלָם אָ֯כוֹל וְשָׂבֽוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם עַל אַרְצְכֶם אֲשֶׁר נָתַן יי לָכֶם.

אלהים צוית לידידך בחירך הוא פיוט לברכת המזון של סעודת ברית מילה, שחיבר רבינו אפרים מבונא.

הפיוט נתקבל בקהילות אשכנז המערביות, ונאמר בקהילות אלה בברכת הארץ אחרי המלים "יתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד"; הוא לא נתקבל במנהג אשכנז המזרחי.

היסטוריה

פיוטים לברכת המזון היו נפוצים למדי בארצות המזרח בימי הפריחה של הפייטנות, ופיוטים רבים כאלה נמצאו בגניזה, אך הם מאוד נדירים בקהילות אירופה, וזה הפיוט היחיד מסוג זה שהגיע למחזורים המודפסים.

אמירת הפיוט כנראה נחשבה למאורע חשוב או מיוחד. יוזפא שמש מתאר מקרה בו הוא מל תינוק בימי מגפת דבר בשנת ה'תכ"ו (1666). אחותו של התינוק נפטרה באותו שבוע מהמגפה, ועקב הנסיבות לא התקיימה סעודת ברית. הוא מספר שכדי לא להפסיד הזדמנות לומר את הפיוט, התאספו כמה מבני המשפחה הרחוקים יותר וקיימו סעודה מצומצמת ואמרו בברכת המזון שלה את הפיוט.

רבי דוד לידא כתב את שירו "דם ברית" במנגינה של "אלהים צוית".

מבנה הפיוט

הפיוט בנוי מבתים בני ארבעה טורים, כשבשלושת הטורים הראשונים שבכל בית חתום "אפרים מעיר בונא", והטור הרביעי בכל בית הוא ציטוט מפסוק. הטור השני שבכל בית מסתיים במילים "ברית עולם", וכשאומרים את הפיוט, נהוג שהמוהל הוא המזמן והוא אומר את כל הפיוט בקול רם, והקהל עונים "ברית עולם" בניגון מיוחד. כאשר נוהגים לערוך את הברית באמצעות שני מוהלים, אחד המוהלים מזמן, ושני המוהלים אומרים את בתי הפיוט לסירוגין.