זימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זימון בהלכה היהודית היא ברכה מיוחדת שמברכים (לפחות) שלושה סועדים שאכלו יחדיו לפני ברכת המזון.

במשנה, בתלמוד ובספרי ההלכה נידונים, מתבארים מפורטים ונפסקים הנושאים הקשורים בברכת הזימון: הגדרתה, מקורה וחובתה של הברכה; הגדרת "ארוחה משותפת", צירוף וקביעות של סועדים בודדים, זוגות וחבורות; כשיצא אחד באמצע הארוחה; הפסקה בארוחה לזימון; שכחו לזמן וברכו ברכת המזון; סוגי המאכלים שמזמנים עליהם; מי החייבים בזימון; נוסח ברכת הזימון ובחירת המברך - ה"מֶזַמֵן".

מצבי החיוב בזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

אימתי חייבים המסובים לזמן? כאשר קבעו עצמם לאכול בצוותא, כגון שאמרו זה לזה בואו נאכל יחד, או בואו ונאכל במקום מסוים. וגם אם לא אמרו זה לזה דבר, אלא שברור להם שהם אוכלים יחד, כמו למשל, בני משפחה שאוכלים ארוחת ערב יחד, או חברים טובים שאוכלים יחד, הרי הם כמי שקבעו עצמם לאכול יחד, וחובה עליהם לזמן. והסימן לכך שקבעו עצמם לאכול יחד, שאם אחד מהם יחליט ללכת באמצע הסעודה ללא סיבה מיוחדת, ייחשב הדבר כלא מנומס, שהרי קבעו עצמם לאכול יחד, והיאך הוא פורש מן החבורה[1].

ואפילו אם שניים בלבד התחילו בסעודה, אם אח"כ הצטרף אליהם עוד אחד לאכול עמהם בצוותא, מתוך כוונה להישאר עמהם עד סוף הסעודה, התחייבו בזימון.

ויש מצב ביניים בו מצווה לזמן אבל אין חובה, והוא כשיש קשר בין הסועדים, שהם אוכלים יחד וקצת מדברים ביניהם, אבל לא קבעו עצמם לאכול יחד, ואם אחד מהם יפרוש באמצע לא יֵראה הדבר כלא מנומס. במצב זה לדעת הרמ"א[2] , רשאים ואף מצווה שיזמנו. ולמגן אברהם (קצג, ח), ודעימיה, כל זמן שלא התחייבו בזימון, אינם רשאים לזמן. ומכל מקום, במקום שיש ספק אם חייבים בזימון, נכון שיזמנו[3]. אבל אם הם עשרה, מחמת הספק לא יזכירו את השם. וכשאין שום קשר בין הסועדים, כמו למשל במסעדה, כאשר אנשים אוכלים בשולחנות נפרדים, אין הם מצטרפים לזימון.

המצטרפים לזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גברים ונשים בזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצטרפים לזימון שלושה גברים שהם בני מצווה שאכלו ביחד, או שלוש נשים שהן בנות מצווה שאכלו ביחד. באשר לנשים, השולחן ערוך פסק שהזימון שלהן הוא רשות, וכך נהוג[4], אולם הרא"ש והגר"א פסקו שהן חייבות בזימון. לפי המשנה ברורה טעם הפטור לנשים הוא שברכת הזימון היא מדרבנן, וחלק מהנשים אינן בקיאות בה ולכן חכמים לא רצו לחייבן. הרב משה שטרנבוך כתב שכשיש שלוש נשים ואיש אחד אין לזמן מכיוון ש"איכא פריצותא[5]". מאידך הרב אליעזר מלמד כתב שלא יפסידו את המצווה והגבר או שני הגברים יענו אחרי המזמנת[6]. כאשר ישנם שלושה גברים הם מחייבים גם את הנשים בזימון. ומדברי ה"יד קטנה" שהובאו בביאור הלכה[7] משמע שלנשים אסור להוציא את הגברים ידי חובת ברכת הזימון, אלא אחד הגברים יזמן.

צירוף קטן לזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי מנהג הספרדים, אפשר להסתפק בשני בני מצווה ו'קטן היודע למי מברכים'[8].

אמנם למנהג האשכנזים, 'קטן היודע למי מברכין' אינו מצטרף לזימון[9].

צירוף חרש, שוטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי שאינו שומע ואינו מדבר (חרש גמור), וכן שוטה שאינו בר דעת כלל, אינם מצטרפים לזימון. אך שוטה שיש בו מעט דעת, וכן חרש שאינו שומע אך מדבר, מצטרפים לזימון. שיכור אינו מצטרף, וכן הישן, אפילו שסעד יחד עם שאר המזמנים. אילם מצטרף לזימון בעשרה אך לא לזימון בשלושה.

מקרים שונים בצירוף לזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנים שאכלו בשר והשלישי חלב, מצטרפים לזימון כיוון שמעיקר הדין יכול האוכל חלבי לקנח את פיו ולאכול עמם בשר, אולם אם אכל גבינה קשה, שיש להמתין אחריה שש שעות, הרי אין באפשרותם לאכול יחד ואין מצטרפים. וכן האוכל חלבי בתשעת הימים, ואינו אוכל בשר אפילו בסעודת מצווה, אינו מצטרף.

שניים שאכלו והגיע שלישי והצטרף לאכילה, מצטרף לזימון כשקובע לאכול עמם, אפילו אם הגיע בסוף סעודתם[10], ובתנאי שהשניים עדיין יכולים לאכול דבר נוסף, כגון קינוח, ועדיין לא הסיחו דעתם מהאכילה, ועדיין לא נטלו ידיהם למים אחרונים.

צירוף עם הארץ ורשע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילה גזרו חכמים שאין לבני תורה (יהודים המקפידים על שמירת תורה ומצוות) לצרף עמי הארץ לזימון, והיתה בזה מחאה כנגד עמי הארץ שלא למדו ולא שימשו תלמידי חכמים, שעל כן אין ראוי לבני תורה להצטרף עמהם לסעודה. ואין הכוונה לגרום חס ושלום לניתוק בין בני תורה לעמי הארץ, ואם ירצו עמי הארץ לבוא וללמוד תורה – ילמדום ברצון, ואם יבקשו עזרה – מצווה לגמול עמהם חסד. וכמובן שהם מצטרפים למניין. אלא שקירוב הלבבות בסעודה עלול לטשטש את המחאה הנצרכת כלפי עמי הארץ. כי האווירה בסעודה משוחררת ופתוחה, ופעמים רבות הסעודה כוללת גם שתיית משקה אלכוהולי, ואין ראוי לבני תורה להתחבר כל כך לאדם שאינו קשור לתורה. ולכן אף אם אכלו יחד, וביחד איתו הם שלושה, כיוון שאין ראוי שיצטרפו יחד לסעודה, אין מזמנים עליו[11]. אמנם עמי הארץ עצמם, אם אכלו שלושה יחד, חייבים בזימון[12].

אולם לאחר מכן, בימי הראשונים, יצאה הוראה שאין להרחיק את עמי הארץ, שאם ירחיקום יבנו במה לעצמם ויתרחקו יותר מדרך התורה והמצוות[13]. לפיכך, אין הפרש כיום בין דין הזימון לדין המניין, וכמו שלמניין עשרה לתפילה מצרפים כל יהודי שרוצה בכך, ואפילו אם הוא עובר עבירות חמורות בפרהסיא, כגון שהוא אוכל שרצים וחזיר. כך מצרפים כל יהודי המעוניין לברך ברכת המזון לזימון שלושה או עשרה. אמנם עם מי שעובר עבירות להכעיס, כדי להתריס נגד התורה ונושאיה, אין ראוי לשבת בסעודה, וממילא אין לצרפו לזימון[14].

אלא שכתבו הרבה אחרונים[15], שאין לצרף לזימון עוברי עבירות בפרהסיא (רשע). ורבי שלמה זלמן אויערבאך ועוד כמה מפוסקי זמננו הורו שחילוני שהוא בגדר 'תינוק שנשבה' יש לצרף כיום לזימון[16], ויש שהחמירו בזה[17]. אמנם כל מה שהחמירו האחרונים לגבי עוברי עבירות בפרהסיא הוא דווקא כאשר דובר ביחידים, שלא חששו שיתרחקו ויבנו במה לעצמם, ורק מטעם 'תינוק שנשבה' הקילו בהם. אבל כיום, כאשר למרבה הצער עוברי העבירות בפרהסיא מרובים, והחשש גדול שיתרחקו כחילוניים או שיעשו במה לעצמם כרפורמים, עפ"י סברת ר' יוסי והתוספות, יש להורות למעשה שכל הרוצה להצטרף לקיום מצוות ברהמ"ז מצטרף לזימון. נמצא שלמעשה דין זימון כדין צירוף למניין, ובמניין אמרו שכל יהודי מצטרף. ואולי ישנו חילוק מסוים, שלעניין זימון גם אם עובר עבירה אחת להכעיס, אין ראוי לשבת עמו לסעודה, וממילא אין ראוי לצרפו לזימון (כדין המקורי של עם הארץ).

מקור הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב הברכה מפורש במשנה בפרק שביעי של מסכת ברכות: "שלשה שאכלו כאחת פת חייבים לזמן". בתוספתא נאמר ש"ברכת הזימון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזימון, את ה' אלהיך - זו ברכת הזן". ויש אומרים שהיא תקנת חכמים, הנסמכת על הפסוק הנ"ל או על הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.

עניין הזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזימון הוא להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון "נברך". הלשון זימון הוא הזמנה כאזהרה והתראה להתעורר לברך ברכת המזון מתוך כוונת שבח והודיה לאלהים על שפע טובתו. בזוהר נאמר שההזמנה היא כדי להמשיך הקדושה ולסלק את כחות הרע.

בניגוד לתרבויות שונות בהן האכילה מוצגת כדבר נחות שיש להתבייש בו (כמו כל ענייני הגוף) היהדות רואה בענייני הגוף פלטפורמה לתיקון עולם, כל עוד הם מחוברים לקודש. לכן, כאשר אוכלים שלושה אנשים יחד, והאכילה הופכת להיות עניין של ציבור, יש לקדשו ולהרבות בכבוד שמיים.

מאותה סיבה בזימון של עשרה אנשים מוסיפים עוד מדרגה של קדושה (ברוך אלהינו שאכלנו משלו).

נוסח הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הנוסח הוא, המזמן אומר נברך (במניין גברים ויותר מוסיף - לאלהינו) שאכלנו משלו, והציבור עונים ברוך (במניין גברים ויותר מוסיף - אלהינו) שאכלנו משלו ובטובו חיינו.[18] יש הרבה מנהגים שונים להוספות על נוסח זה - הנוסחים כולם הם למעשה קריאה של "המזמן" לסועדים האחרים להצטרף אליו לברכה ומענה של הסועדים. לקריאה עשרות נוסחים שונים, ומבחינה הלכתית אין מניעה לומר אותה בכל צורה או שפה שהיא.

כאשר סועדים לשולחן עשרה אנשים משתנים במקצת הדינים ונוסח הברכה. מכיוון שעשרה הם מניין מזכיר המזמן בקריאתו והסועדים בתשובתם את המילה "אלהים". המזמן משנה בשלב בקשת הרשות ואומר "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך אלהינו שאכלנו משלו", גם בתשובת הסועדים חל שינוי דומה - "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומכאן ממשיך הזימון כרגיל. שוני נוסף בזימון של עשרה הוא בכך שמי שחפץ להמשיך ולאכול לאחר הזימון יכול לעשות זאת כשנגמר הזימון עצמו והוא לא צריך לחכות לכך שהמזמן יאמר את מילותיה האחרונות של ברכת הזן.
מובאת דעה במשנה[19] שהנוסח מתארך לפי ריבוי הנמצאים, שעל המברך במאה איש לומר "נברך לה' אלהינו", על המברך באלף לומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל", בעשרת אלפים "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. אך להלכה לא נתקבלה דעה זו ואין חילוק כמה סעדו, מעשרה ומעלה.[20]

נוסח עדות אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח אשכנז מתחיל בקריאת המזמן "רבותי נברך" (ביידיש: "רבותי, מיר וועלן בענטשן"). על קריאה זו עונים כל הסועדים (נשים, גברים וילדים) "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". לאחר מכן ניגש המזמן לזמן תוך שהוא מבקש את רשותם של הסועדים לזמן ומכריז "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך שאכלנו משלו", דהיינו המזמן מברך בשם הסועדים את ה' מפני שהסעודה שנסעדה זה עתה היא משלו. שאר הסועדים עונים על כך "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומזכירים שלא רק הסעודה היא משל האל אלא גם החיים עצמם. המזמן חוזר על אותו הנוסח ומי שיושב אל השולחן אבל לא סעד אומר "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". בסיום יש שנוהגים שהמזמן אומר "ברוך הוא וברוך שמו".[21]

נוסח הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה נוסחי זימון אצל הספרדים. הנוסח הנפוץ כיום (נוסח עדות המזרח) הוא כדלקמן: בשלב הראשון ישנו תרגום של הברכה הנהוגה בעברית לארמית כשהמזמן מכריז- "הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא" (בואו ונברך למלך העילאי והקדוש). על הכרזה זו הסועדים עונים "שמים", כלומר הרשות ניתנת מן ה' השוכן בשמים. כעת עובר המזמן לשלב קבלת הרשות ולזימון - "ברשות מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וברשות מורי ורבותי וברשותכם נברך שאכלנו משלו" ועל כך עונים הסועדים כמו בנוסח העברי - "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

נוסח הספרדים המקורי הנהוג בצפון אפריקה הוא כדלקמן: המזמן פותח: "ברשות מלכא עילאה קדישא (ברשות ה' המלך העליון והקדוש) ואם חל בשבת אומר: "וברשות שבת מלכתא (המלכה)"(אם אביו נוכח שם, יאמר "וברשות אבא מארי", ואם סבו נוכח שם יאמר: "וברשות מור זקני", וכו') וברשותכם הב לנו נברך ועונים לו חביריו- "נברך" ומשיב המזמן: "נברך שאכלנו משלו" ועונים לו חביריו: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול תמיד חיינו" (וחוזר על משפט זה המזמן) ולאחר מכן כולם אומרים יחד: "ברוך הוא וברוך שמו וברוך זכרו לעולמי עד".

נוסח קצר יותר שהיה נפוץ בעבר ועודנו קיים בקהילות שונות (למשל בקהילות מערב אירופה, גאורגיה ובעוד מספר קהילות) הוא כדלקמן: המזמן אומר: "ברשותכם!" המסובים עונים: ברשות שמים. המזמן :נברך שאכלנו משלו. מסובים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. בימים טובים בקהילות גאורגיה הנוסח הוא: ברוך שאכלנו משלו, ובטובו הגדול חיינו. ובשבתות הנוסח: ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול והקדוש חיינו. ולאחר מכן, אומר המזמן והסועדים ביחד: "ברוך הוא וברוך שמו, וברוך זכרו לעולמי עד".

נוסח התימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל עולי תימן נהגו שהמזמן אומר "ברכו" ועונים לו הקהל "ברך" וממשיך המזמן "נברך שאכלנו משלו" ועונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" והמזמן מברך את כל ברכת המזון בקול רם.

ברכת הזימון באירועים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד בפרק ראשון של מסכת כתובות קובע כי יש להוסיף לברכת הזימון בשבעת ימי המשתה של החתונה (המכונה "ברכת חתנים"), ולהבדיל, בשבעת ימי האבלות (המכונה "ברכת אבלים"). הנוסחים יפורטו להלן:

ברכת חתנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמן קורא "נברך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו". על קריאה זו משיבים הסועדים: "ברוך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו, ובטובו חיינו", ואז המברך חוזר על נוסח זה.

לאחר ברכת המזון וברכה על היין מתחילים במעמד שבע ברכות החתונה.

במסכת כתובות (דף ח עמוד א) מובא מעשה ברב חביבא שבירך ברכה זו בעת סעודת ברית מילה, ונפסק שאין הלכה כמותו - שכן לא ניתן לברך "שהשמחה במעונו" כאשר ישנו צער לתינוק הנימול.

ברכת אבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמן קורא "נברך (בעשרה: אלהינו) מנחם אבלים". הסועדים משיבים "ברוך (בעשרה: אלהינו) מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו" והמברך חוזר על נוסח זה. סיומה של ברכת המזון שונה בבית האבל.

תוספות פיוטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"צור משלו אכלנו"

ישנו מנהג רווח בקרב קהילות הספרדים לומר פיווט זה לפני ברכת המזון. לפי שעוסק בברכת המזון.

נישואים - דוי הסר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילות אשכנז נהוג לשלב פיוטים בהקדמה לזימון בסעדות נישואים והשבע ברכות ובסעודת הברית מילה.

בסעודת נישואים ושבע ברכות אומרים את הפיוט "דוי הסר" אשר חיברו דונש בן לברט (שמו חתום בראשי החרוזים) וכך הוא נוסח הפיוט:

דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן נְחֵנוּ מָעְגְּלֵי צֶדֶק שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשׁוּרוּן, בְּנֵי אָהֲרֹן.


המזמן מתחיל ב"דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן, וְאָז אֵלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן" הקטע פותח בהכרזה על השמחה ומדבר אל הקהל - הסר עצב וצער ואז גם אילם יפצח בשיר. המשכו של המשפט הוא "נְחֵנוּ מָעְגְּלֵי צֶדֶק, שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשׁוּרוּן, בְּנֵי אָהֲרֹן" והוא למעשה בקשה מהאל שינחה את הסועדים ובעיקר את החתן והכלה הטריים במעגלי צדק וישרה עליהם את ברכת בני ישורון ובני אהרון. לאחר מכן ממשיכים את הזימון כרגיל וכפי שפורט לעיל.

ברית מילה - נודה לשמך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסעודת ברית מילה נוהגים האשכנזים להקדים לברכת המזון את הפיוט 'נודה לשמך' הבנוי מכמה בתים ופזמון חוזר.

עצמאות ברכת הזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד[22], ישנו דיון בשאלה האם ברכת הזימון היא ברכה נפרדת בפני עצמה או שמא היא כוללת גם את ברכת הזן המגיעה אחריה. הוויכוח נוגע למקרה בו אדם עונה לזימון כשעדיין לא סיים לאכול, והוא רוצה להמשיך לאכול לאחריו (בשעת הזימון עצמו האכילה אסורה). בהקשר זה עולות כמה שאלות: האם כשיברך את ברכת המזון, עליו להמשיך ולברך את ברכת הזן לאחר שענה לקריאת המזמן[23], והאם מותר לו לחזור לאכול כבר לאחר שהמזמן אמר "שאכלנו משלו ובטובו חיינו" או שעליו להמתין עד שהמזמן יגיע לסוף ברכת הזן.

למסקנת התלמוד הדין שנוי במחלוקת אמוראים ואף פסק ההלכה נתון במחלוקת: לדעת הרמ"א אותו אדם שרוצה לשוב ולאכול לאחר הזימון ממתין ושב לאכול רק כאשר המזמן קורא בקול את המילים האחרונות של ברכת הזן (וזהו מנהג האשכנזים), ולדעת השולחן ערוך רשאים לאכול לאחר המילים "שאכלנו משלו ובטובו חיינו"[24].

המזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההירכיה לשם בחירת המזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור את ברכת הזימון מוביל מזמן הדומה בתפקידו לחזן. הענקת תפקיד המזמן לאדם כלשהו נחשבת לאות כבוד כלפיו. על פי ההיררכיה המקובלת בהלכה, אם יושב בקרב הסועדים כהן הוא שצריך לזמן. אם לא נמצא כהן אבל נמצא לוי לדעת מהר"ם מרוטנבורג ורוב הפוסקים אין צריך להקדים, ויש אומרים שטוב להקדים[25]. אם לא נמצא לא כהן ולא לוי, מזמן אדם מישראל. כמו כן ישנה היררכיה רבנית: אם ישב לשולחן אדם המוסמך לרבנות או אדם הידוע כתלמיד חכם מוצע לו תפקיד המזמן וכך לגבי כל אדם מכובד. אם סועדת יחדיו משפחה, האב הוא הראשון שלו הזכות לזמן, ולאחר מכן לבניו על פי הגיל, לגדול ביותר הזכות החזקה ביותר. כאשר אדם מתארח בבית מסוים נתונה לבעל הבית הזכות הראשונית לזמן.

שבירת ההירכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר העדיפויות שצויין לעיל אינו מונע ממי שקודם לזמן למחול על כבודו ולהרשות לאחר לזמן במקומו. כך לדוגמה יכול לזמן בן בפני אביו או תלמיד בפני רבו. כאשר נוצר מצב שבו בין הסועדים מצוי אדם שלו זכות קודמת לזמן מהמזמן שנבחר, נהוג שהמזמן מזכיר אותו בשלב בקשת הרשות, כך שהוא אומר "ברשות", מוסיף את מי שהיה יכול לזמן במקומו - כהן/ לוי/ הרב/ בעל הבית - ומסיים בפנייה לכלל הסועדים להשתתף בזימון: "נברך (אלהינו) שאכלנו משלו". רבים נתנו לאורח לזמן, שכך אומר את "ברכת האורח" בקול.

תפקיד המזמן בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד המזמן היה בעבר ארוך ומשמעותי יותר - הוא קרא את הברכה כולה עבור כל הסועדים. מצב זה נבע מכך שבעבר לא היו קיימים "ברכונים" - ספרונים המכילים את ברכת המזון שכן הדפוס טרם הומצא, כמו כן ברכת המזון לא הייתה שגורה על לשונם של כל הסועדים. על כן המזמן היה מברך בקול גם עבור אלו שלא ידעו את הברכה ובכך מוציאם מידי חובת ברכת המזון. בתקופה המודרנית נוהג המזמן לקרוא בקול עד לסוף נוסח הזימון שהובא לעיל על פי דעה אחת, ועד סוף ברכת הזן על פי דעה אחרת (ראו לעיל), ובכל מקרה אומר בקול את מילותיה האחרונות של ברכת הזן. כל אחד מן הסועדים ממשיך את ברכתו בשקט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העיקר תלוי בהתוועדות שלהם בצוותא (כ"כ בה"ג, סמ"ג וריב"א כמובא בב"י קצג, ב-ג, רא"ה וריטב"א ברכות מב, או"ז א, קנ). 
  2. ^ הג"ה בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ג, סעיף ב' ורוה"פ (לבוש, ב"ח, פרישה, א"ר, מג"ג, ט"ז קצה, א, ערוה"ש קצג, יב, כה"ח טז)
  3. ^ אליה רבה קצג, ז, וכ"כ ח"א, משנה ברורה, סימן קצ"ג, סעיף קטן כ"ו
  4. ^ אורח חיים סימן קצט' סעיף ט' ובאור הלכה ד"ה "נשים מזמנות לעצמן רשות". ועיינו עוד בערוך השלחן ס"ב וכף החיים סקכ"א
  5. ^ שו"ת תשובות והנהגות (ח"ד נ"א)
  6. ^ פניני הלכה ברכות ה' ז' - נשים בזימון
  7. ^ אורח חיים סימן קצט' סעיף ט' ד"ה "ויוצאות בזימון שלנו"
  8. ^ והוא עפ"י רב נחמן בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ז, עמוד ב', וכן פסקו הרי"ף, והרמב"ם, ותלמידי רבינו יונה ועוד. וכן פסק מר"ן בשולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט, סעיף י'
  9. ^ ומנהג זה הוא דעת רב ששת בתלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ז, עמוד ב' ודף מח ,א וכן פסקו למעשה רב נטרונאי גאון ורב שר שלום גאון, ראבי"ה ומהרי"ל ועוד. וכן הגיה הרמ"א. (מקור השו"ע הובא לעיל בהערה הקודמת)
  10. ^ שו"ע, קצ"ז ס"א
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ז, עמוד ב'
  12. ^ מאירי, ריטב"א, באו"ה קצט, ג, 'מזמנין עליו'.
  13. ^ כ"כ התוספות (חגיגה כב, א, וברכות שם) שחוששים לדעת ר' יוסי שאמר על כיוצא בזה, שאין להרחיק עמי הארץ ולהחמיר עמהם כדי שלא יפרשו ויעשו במה לעצמם.
  14. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קצ"ט, סעיף ג'
  15. ^ מ"א קצט, ב, ומ"ב ב, ובאו"ה
  16. ^ כמובא בוזאת הברכה ע' 132, ובפס"ת קצט, ב.
  17. ^ בצל החכמה ה, עח, שעה"ב ה, יז
  18. ^ ברכות מט, ב
  19. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ז', משנה ג'
  20. ^ שלחן ערוך אורח חיים סי' קצ"ב סעיף א'.
  21. ^ משנה ברורה סי' קצ"ב ס"ק ד', וכתב שנחלקו האחרונים אם לומרו, ושהמנהג לומרו. אך כיום יש מנהגים שונים בעניין ולדעת הגר"א ולסידור הגר"ז אין לומרו. ובבאר היטב שם ס"ק ג' הביא השיטות השונות בזה.
  22. ^ מסכת ברכות דף מו עמוד א, לפי פירוש תוספות ועוד
  23. ^ זה פירוש הגמרא בדף מו עמוד ב לדעת רש"י
  24. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן ר סעיף ב
  25. ^ עיין פניני הלכה ברכות פרק ה'- הלכות זימון

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.