זימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

זימון בהלכה היהודית היא ברכה מיוחדת שמברכים (לפחות) שלושה סועדים שאכלו יחדיו לפני ברכת המזון.

במשנה, בתלמוד ובספרי ההלכה נידונים, מתבארים מפורטים ונפסקים הנושאים הקשורים בברכת הזימון: הגדרתה, מקורה וחובתה של הברכה; הגדרת "ארוחה משותפת", צירוף וקביעות של סועדים בודדים, זוגות וחבורות; כשיצא אחד באמצע הארוחה; הפסקה בארוחה לזימון; שכחו לזמן וברכו ברכת המזון; סוגי המאכלים שמזמנים עליהם; מי החייבים בזימון; נוסח ברכת הזימון ובחירת המברך - ה"מֶזַמֵן".

הצטרפות לזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצטרפים לזימון שלושה גברים שהם בני מצווה שאכלו ביחד, או שלוש נשים שהן בנות מצווה שאכלו ביחד. באשר לנשים, השולחן ערוך פסק שהזימון שלהן הוא רשות, וכך נהוג[1], אולם הרא"ש והגר"א פסקו שהן חייבות בזימון. לפי המשנה ברורה טעם הפטור לנשים הוא שברכת הזימון היא מדרבנן, וחלק מהנשים אינן בקיאות בה ולכן חכמים לא רצו לחייבן. הרב משה שטרנבוך כתב שכשיש שלוש נשים ואיש אחד אין לזמן מכיוון ש"איכא פריצותא[2]". מאידך הרב אליעזר מלמד כתב שלא יפסידו את המצווה והגבר או שני הגברים יענו אחרי המזמנת[3]. כאשר ישנם שלושה גברים הם מחייבים גם את הנשים בזימון. ומדברי ה"יד קטנה" שהובאו בביאור הלכה[4] משמע שלנשים אסור להוציא את הגברים ידי חובת ברכת הזימון, אלא אחד הגברים יזמן.

על פי מנהג בני עדות המזרח, אפשר להסתפק בשני בני מצווה ו'קטן היודע למי מברכים'.

מי שאינו שומע ואינו מדבר (חרש), וכן שוטה שאינו בר דעת כלל, אינם מצטרפים לזימון. אך שוטה שיש בו מעט דעת, וכן חרש שאינו שומע אך מדבר, מצטרפים לזימון. שיכור אינן מצטרף, וכן הישן, אפילו שסעד יחד עם שאר המזמנים. אילם מצטרף לזימון בעשרה אך לא לזימון בשלושה.

המוגדר "רשע", היינו שעובר עבירות שמפורסם איסורן בפרהסיה, כגון חילול שבת, אכילת נבלות וטריפות וכדומה, אינו מצטרף לזימון, וכן גר שמל ולא טבל אינו מצטרף לזימון (אך גר גמור, הריהו כישראל לכל דבר ומצטרף).

מי שאכל מאכל איסור, אפילו דרבנן, ואפילו בשוגג, אינו מצטרף, אלא אם הותרה לו אכילת האיסור בשל פיקוח נפש.

שנים שאכלו בשר והשלישי חלב, מצטרפים לזימון כיוון שמעיקר הדין יכול האוכל חלבי לקנח את פיו ולאכול עמם בשר, אולם אם אכל גבינה קשה, שיש להמתין אחריה שש שעות, הרי אין באפשרותם לאכול יחד ואין מצטרפים. וכן האוכל חלבי בתשעת הימים, ואינו אוכל בשר אפילו בסעודת מצווה, אינו מצטרף.

שניים שאכלו והגיע שלישי והצטרף לאכילה, מצטרף לזימון כשקובע לאכול עמם, אפילו אם הגיע בסוף סעודתם[5], ובתנאי שהשניים עדיין יכולים לאכול דבר נוסף, כגון קינוח, ועדיין לא הסיחו דעתם מהאכילה, ועדיין לא נטלו ידיהם למים אחרונים.

מקור הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיוב הברכה מפורש במשנה בפרק שביעי של מסכת ברכות: "שלשה שאכלו כאחת פת חייבים לזמן". בתוספתא נאמר ש"ברכת הזימון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזימון, את ה' אלהיך - זו ברכת הזן". ויש אומרים שהיא תקנת חכמים, הנסמכת על הפסוק הנ"ל או על הפסוק כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו.

עניין הזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הזימון הוא להזדמן יחד לצירוף ברכה בלשון רבים כגון "נברך". הלשון זימון הוא הזמנה כאזהרה והתראה להתעורר לברך ברכת המזון מתוך כוונת שבח והודיה לאלהים על שפע טובתו. בזוהר נאמר שההזמנה היא כדי להמשיך הקדושה ולסלק את כחות הרע.

בניגוד לתרבויות שונות בהן האכילה מוצגת כדבר נחות שיש להתבייש בו (כמו כל ענייני הגוף) היהדות רואה בענייני הגוף פלטפורמה לתיקון עולם, כל עוד הם מחוברים לקודש. לכן, כאשר אוכלים שלושה אנשים יחד, והאכילה הופכת להיות עניין של ציבור, יש לקדשו ולהרבות בכבוד שמיים.

מאותה סיבה בזימון של עשרה אנשים מוסיפים עוד מדרגה של קדושה (ברוך אלהינו שאכלנו משלו).

נוסח הברכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיקר הנוסח הוא, המזמן אומר נברך (במניין גברים ויותר מוסיף - לאלהינו) שאכלנו משלו, והציבור עונים ברוך (במניין גברים ויותר מוסיף - אלהינו) שאכלנו משלו ובטובו חיינו.[6] יש הרבה מנהגים שונים להוספות על נוסח זה - הנוסחים כולם הם למעשה קריאה של "המזמן" לסועדים האחרים להצטרף אליו לברכה ומענה של הסועדים. לקריאה עשרות נוסחים שונים, ומבחינה הלכתית אין מניעה לומר אותה בכל צורה או שפה שהיא.

כאשר סועדים לשולחן עשרה אנשים משתנים במקצת הדינים ונוסח הברכה. מכיוון שעשרה הם מניין מזכיר המזמן בקריאתו והסועדים בתשובתם את המילה "אלהים". המזמן משנה בשלב בקשת הרשות ואומר "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך אלהינו שאכלנו משלו", גם בתשובת הסועדים חל שינוי דומה - "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומכאן ממשיך הזימון כרגיל. שוני נוסף בזימון של עשרה הוא בכך שמי שחפץ להמשיך ולאכול לאחר הזימון יכול לעשות זאת כשנגמר הזימון עצמו והוא לא צריך לחכות לכך שהמזמן יאמר את מילותיה האחרונות של ברכת הזן.
מובאת דעה במשנה[7] שהנוסח מתארך לפי ריבוי הנמצאים, שעל המברך במאה איש לומר "נברך לה' אלהינו", על המברך באלף לומר "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל", בעשרת אלפים "נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו. אך להלכה לא נתקבלה דעה זו ואין חילוק כמה סעדו, מעשרה ומעלה.[8]

נוסח עדות אשכנז[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסח אשכנז מתחיל בקריאת המזמן "רבותי נברך" (ביידיש: "רבותי, מיר וועלן בענטשן"). על קריאה זו עונים כל הסועדים (נשים, גברים וילדים) "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". לאחר מכן ניגש המזמן לזמן תוך שהוא מבקש את רשותם של הסועדים לזמן ומכריז "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך שאכלנו משלו", דהיינו המזמן מברך בשם הסועדים את ה' מפני שהסעודה שנסעדה זה עתה היא משלו. שאר הסועדים עונים על כך "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומזכירים שלא רק הסעודה היא משל האל אלא גם החיים עצמם. המזמן חוזר על אותו הנוסח ומי שיושב אל השולחן אבל לא סעד אומר "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". בסיום יש שנוהגים שהמזמן אומר "ברוך הוא וברוך שמו".[9]

נוסח הספרדים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם כמה נוסחי זימון אצל הספרדים. הנוסח הנפוץ כיום הוא כדלקמן: בשלב הראשון ישנו תרגום של הברכה הנהוגה בעברית לארמית כשהמזמן מכריז- "הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא" (בואו ונברך למלך העילאי והקדוש). על הכרזה זו הסועדים עונים "שמים", כלומר הרשות ניתנת מן ה' השוכן בשמים. כעת עובר המזמן לשלב קבלת הרשות ולזימון - "ברשות מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וברשות מורי ורבותי וברשותכם נברך שאכלנו משלו" ועל כך עונים הסועדים כמו בנוסח העברי - "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו".

נוסח קצר יותר שהיה נפוץ בעבר ועודנו קיים בקהילות שונות (למשל בקהילות מערב אירופה, גאורגיה ובעוד מספר קהילות) הוא כדלקמן: המזמן אומר: "ברשותכם!" המסובים עונים: ברשות שמים. המזמן :נברך שאכלנו משלו. מסובים: ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. בימים טובים בקהילות גאורגיה הנוסח הוא: ברוך שאכלנו משלו, ובטובו הגדול חיינו. ובשבתות הנוסח: ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול והקדוש חיינו. ולאחר מכן, אומר המזמן והסועדים ביחד: "ברוך הוא וברוך שמו, וברוך זכרו לעולמי עד".

נוסח התימנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אצל עולי תימן נהגו שהמזמן אומר "ברכו" ועונים לו הקהל "ברך" וממשיך המזמן "נברך שאכלנו משלו" ועונים "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" והמזמן מברך את כל ברכת המזון בקול רם.

ברכת הזימון באירועים שונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד בפרק ראשון של מסכת כתובות קובע כי יש להוסיף לברכת הזימון בשבעת ימי המשתה של החתונה (המכונה "ברכת חתנים"), ולהבדיל, בשבעת ימי האבלות (המכונה "ברכת אבלים"). הנוסחים יפורטו להלן:

ברכת חתנים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמן קורא "נברך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו". על קריאה זו משיבים הסועדים: "ברוך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו, ובטובו חיינו", ואז המברך חוזר על נוסח זה.

לאחר ברכת המזון וברכה על היין מתחילים במעמד שבע ברכות החתונה.

במסכת כתובות (דף ח עמוד א) מובא מעשה ברב חביבא שבירך ברכה זו בעת סעודת ברית מילה, ונפסק שאין הלכה כמותו - שכן לא ניתן לברך "שהשמחה במעונו" כאשר ישנו צער לתינוק הנימול.

ברכת אבלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המזמן קורא "נברך (בעשרה: אלהינו) מנחם אבלים". הסועדים משיבים "ברוך (בעשרה: אלהינו) מנחם אבלים שאכלנו משלו ובטובו חיינו" והמברך חוזר על נוסח זה. סיומה של ברכת המזון שונה בבית האבל.

תוספות פיוטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בקהילות אשכנז נהוג לשלב פיוטים בהקדמה לזימון בחתונה ובברית מילה.

בחתונה אומרים את הפיוט "דוי הסר" - המזמן מתחיל ב"דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן, וְאָז אֵלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן" הקטע פותח בהכרזה על השמחה ומדבר אל הקהל - הסר עצב וצער ואז גם אילם יפצח בשיר. המשכו של המשפט הוא "נְחֵנוּ מָעְגְּלֵי צֶדֶק, שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשׁוּרוּן, בְּנֵי אָהֲרֹן" והוא למעשה בקשה מהאל שינחה את הסועדים ובעיקר את החתן והכלה הטריים במעגלי צדק וישרה עליהם את ברכת בני ישורון ובני אהרון. לאחר מכן ממשיכים את הזימון כפי שפורט לעיל.

בברית מילה נוהגים האשכנזים להקדים פיוט הבנוי מכמה בתים ופזמון חוזר.

עצמאות ברכת הזימון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגמרא[10], ישנו דיון בשאלה האם ברכת הזימון היא ברכה נפרדת בפני עצמה או שמא היא כוללת גם את ברכת הזן המגיעה אחריה. הוויכוח נוגע למקרה בו אדם עונה לזימון כשעדיין לא סיים לאכול, והוא רוצה להמשיך לאכול לאחריו (בשעת הזימון עצמו האכילה אסורה). בהקשר זה עולות כמה שאלות: האם כשיברך את ברכת המזון, עליו להמשיך ולברך את ברכת הזן לאחר שענה לקריאת המזמן[11], והאם מותר לו לחזור לאכול כבר לאחר שהמזמן אמר "שאכלנו משלו ובטובו חיינו" או שעליו להמתין עד שהמזמן יגיע לסוף ברכת הזן. הדיון בגמרא שנוי במחלוקת אמוראים והפסיקה לגבי שאלה זו גם היא במחלוקת. לדעת הרמ"א אותו אדם שרוצה לשוב ולאכול לאחר הזימון ממתין ושב לאכול רק כאשר המזמן קורא בקול את המילים האחרונות של ברכת הזן (וזהו מנהג האשכנזים), ולדעת השולחן ערוך רשאים לאכול לאחר המילים "שאכלנו משלו ובטובו חיינו"[12].

המזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההירכיה לשם בחירת המזמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור את ברכת הזימון מוביל מזמן הדומה בתפקידו לחזן. הענקת תפקיד המזמן לאדם כלשהו נחשבת לאות כבוד כלפיו. על פי ההיררכיה המקובלת בהלכה, אם יושב בקרב הסועדים כהן הוא שצריך לזמן. אם לא נמצא כהן אבל נמצא לוי הוא שצריך לזמן. אם לא נמצא לא כהן ולא לוי, מזמן אדם מישראל. כמו כן ישנה היררכיה רבנית: אם ישב לשולחן אדם המוסמך לרבנות או אדם הידוע כתלמיד חכם מוצע לו תפקיד המזמן וכך לגבי כל אדם מכובד. אם סועדת יחדיו משפחה, האב הוא הראשון שלו הזכות לזמן, ולאחר מכן לבניו על פי הגיל, לגדול ביותר הזכות החזקה ביותר. כאשר אדם מתארח בבית מסוים נתונה לבעל הבית הזכות הראשונית לזמן.

שבירת ההירכיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדר העדיפויות שצויין לעיל אינו מונע ממי שקודם לזמן למחול על כבודו ולהרשות לאחר לזמן במקומו. כך לדוגמה יכול לזמן בן בפני אביו או תלמיד בפני רבו. כאשר נוצר מצב שבו בין הסועדים מצוי אדם שלו זכות קודמת לזמן מהמזמן שנבחר, נהוג שהמזמן מזכיר אותו בשלב בקשת הרשות, כך שהוא אומר "ברשות", מוסיף את מי שהיה יכול לזמן במקומו - כהן/ לוי/ הרב/ בעל הבית - ומסיים בפנייה לכלל הסועדים להשתתף בזימון: "נברך (אלהינו) שאכלנו משלו".

תפקיד המזמן בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד המזמן היה בעבר ארוך ומשמעותי יותר - הוא קרא את הברכה כולה עבור כל הסועדים. מצב זה נבע מכך שבעבר לא היו קיימים "ברכונים" - ספרונים המכילים את ברכת המזון שכן הדפוס טרם הומצא, כמו כן ברכת המזון לא הייתה שגורה על לשונם של כל הסועדים. על כן המזמן היה מברך בקול גם עבור אלו שלא ידעו את הברכה ובכך מוציאם מידי חובת ברכת המזון. בתקופה המודרנית נוהג המזמן לקרוא בקול עד לסוף נוסח הזימון שהובא לעיל על פי דעה אחת, ועד סוף ברכת הזן על פי דעה אחרת (ראו לעיל), ובכל מקרה אומר בקול את מילותיה האחרונות של ברכת הזן. כל אחד מן הסועדים ממשיך את ברכתו בשקט.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אנציקלופדיה תלמודית ערך זמון, כרך יב עמודות רלב-שו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אורח חיים סימן קצט' סעיף ט' ובאור הלכה ד"ה "נשים מזמנות לעצמן רשות". ועיינו עוד בערוך השלחן ס"ב וכף החיים סקכ"א
  2. ^ שו"ת תשובות והנהגות (ח"ד נ"א)
  3. ^ פניני הלכה ברכות ה' ז' - נשים בזימון
  4. ^ אורח חיים סימן קצט' סעיף ט' ד"ה "ויוצאות בזימון שלנו"
  5. ^ שו"ע, קצ"ז ס"א
  6. ^ ברכות מט, ב
  7. ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ז', משנה ג'
  8. ^ שלחן ערוך אורח חיים סי' קצ"ב סעיף א'.
  9. ^ משנה ברורה סי' קצ"ב ס"ק ד', וכתב שנחלקו האחרונים אם לומרו, ושהמנהג לומרו. אך כיום יש מנהגים שונים בעניין ולדעת הגר"א ולסידור הגר"ז אין לומרו. ובבאר היטב שם ס"ק ג' הביא השיטות השונות בזה.
  10. ^ מסכת ברכות דף מו עמוד א, לפי פירוש תוספות ועוד
  11. ^ זה פירוש הגמרא בדף מו עמוד ב לדעת רש"י
  12. ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן ר סעיף ב

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.