אמנות פלסטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הפסל "דוד" של מיכלאנג'לו נחשב לאחד מהישגיה הגדולים של האמנות

אמנות פלסטית היא שם כולל לאמנויות שעוסקות בחומרים הניתנים לעיבוד בדרך כלשהי, כגון חימר, צבע, נייר או מתכות למיניהן. אמנויות המסווגות כאמנויות פלסטיות הן, למשל, ציור, רישום ופיסול; כמו כן, יכולה ההגדרה להתייחס לעתים לאדריכלות, לעיצוב ולעבודות בעץ, באבן ובמתכות. זהו אחד הענפים המרכזיים באמנות בכלל, וככל הנראה הקדום ביותר. ציורי קיר ופסלונים נעשו עוד בשחר האנושות. עם השנים התבררה המגמה של האמנות הפלסטית להגיע לכדי יצירת העתק מדויק של המציאות, אך כאשר מטרה זו הושגה במידה רבה בתקופת הרנסאנס, התחילה מגמה הפוכה של שבירת צורות והצגת רגש במקום המציאות.

התפיסה האקדמית והשינוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד סוף המאה ה-19 היה ידוע שגורל האמנות כולה נחתך בחדר העבודה של האמן ועצם מעשה היצירה מוכתב על ידי מגעו של הצייר בבד, גישושיו של ארכיטקט על פני שולחן השרטוט שלו, ותחושת החימר מתחת לאצבעותיו של הפסל. מעשי יצירה אלה היו ההישג והמהות של היצירה האמנותית. בתחילה, המגמה של האמנות הפלסטית הייתה מבוססת על התפיסה האקדמית והגיעה עד לכדי יצירת העתק מדויק של המציאות, בעיקר בציור ובפיסול. בימינו, עם התפתחות המדע והטכנולוגיה, הקשרים בין האמנים הפכו לעניין של יום ביומו ונוצרה דרך חדשה באמנות, שהובילה לדרך חדשה ושונה מכל מה שהיה ידוע עד היום בציור ובפיסול. הנוף, האנטומיה והמציאות נעלמו, ובמקומם באו הסמלים, שבירת הצורות ורגש.

חדר העבודה של האמן הפך לשקוף, האימפרסיוניסטים ביקרו אצל הקוביסטים, השפיעו זה על זה והושפעו יחדיו מחיתוכי העץ היפניים ומהפיסול האפריקאי. במהלך הקשרים הללו נוצרה האמנות בת ימינו. היום כל האמנים בעולם שותפים בתחום האמנות, ורק המבקר בתערוכה או ההיסטוריונים של האמנות ופרשנייה נדרשים לעקוב אחר מהלך הקשרים בין האמן לסביבתו או בינו לבין אמנים אחרים. האמן עצמו פטור ממתן פרשנות לעבודתו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]