אנוגו
 | |
| מדינה |
 ניגריה |
|---|---|
| מדינה | אנוגו |
| תאריך ייסוד |
1909  |
| שטח | 557 קמ"ר |
| גובה | 247 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 1,029,400 (מרץ 2022) |
| קואורדינטות | 6°26′25″N 7°29′39″E / 6.4402777777778°N 7.4941666666667°E |
| אזור זמן | UTC+1 |
| http://www.enugustate.gov.ng/ | |
 | |
  | |
אנוגו (באנגלית: Enugu) היא עיר הבירה של מדינת אנוגו שבניגריה. העיר ממוקמת בפנים הארץ, בדרום-מזרח ניגריה. במפקד האוכלוסין האחרון מ-2006 התגוררו באנוגו כ-820,000 תושבים.
משמעות השם בשפת האיגבו הוא "ראש גבעה", שכן העיר ממוקמת באזור הררי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההתיישבות הראשונה באזור החלה בתקופת סחר העבדים האטלנטי.[1]
בשנת 1900, הממשל הקולוניאלי של האימפריה הבריטית הקים את פרוטקטורט דרום ניגריה. בשנים 1900-1902 התרחשה מלחמה בין האימפריה הבריטית לשבטים המקומיים, שבסופו הבריטים כבשו את האזור.[2]
האירופאים הגיעו לראשונה לאנוגו עצמה בשנת 1903 כאשר הגאולוג הבריטי-אוסטרלי אלברט ארנסט קיטסון חקר וחיפש משאבים מינרלים מטעם המכון האימפריאלי בלונדון. בשנים 1909-1913 נמצאו מרבצי פחם בקנה מידה מסחרי.[3][4] לאחר גילוי הפחם על ידי הבריטים, הוקמה התיישבות באזור והואצה על ידי הגירת תושבים רבים. בשנת 1915 החלו לבנות את מערכת הרכבות האזורית, מה שפיתח את ההתיישבות. הבתים הראשונים שנבנו באזור היו ביישוב זמני המורכב משיכוני בוץ מסורתי. אנוגו עצמה קיבלה מעמד של עירייה בשנת 1917, והייתה לאחת הערים הבודדות במערב אפריקה שנוצרה לחלוטין על ידי השפעה אירופאית. שמה ניתן לה על ידי המושל פרדריק לוגרד.
עד מהרה אנוגו הפך לאזור כריית פחם מרכזי, היחיד המשמעותי במערב אפריקה.[4] מסילת הרכבת המזרחית המחברת את אנוגו עם פורט הרקורט הושלמה ב-1916 על מנת לייצא את הפחם דרך הנמל הימי שלה[5][6].[7]
בשנת 1938 הפכה אנוגו לבירה המנהלית של אזור מזרח ניגריה. מספר כורי הפחם המועסקים באנוגו גדל מ-6,000 ב-1948 ל-8,000 ב-1958. אוכלוסיית אנוגו עלתה בחדות עם התיעוש שלה, והגיעה ל-62,000 בשנת 1952[8]. בתקופת השלטון הבריטי הקולוניאלי תנאי העבודה בניגריה היו קשים והיו מאופיינים בענישה פיזית קבועה, מעשי השפלה כפויים והלנת שכר.[9] בסוף 1949 חלה מתיחות רבה בין הכורים (שפיתחו נטיות לאומיות) לבין השלטון הבריטי. מתיחות העבודה באנוגו הגיעה לשיא ב-18 בנובמבר 1949, כאשר המשטרה הבריטית הרגה 21 כורים שובתים ופצעה 51 נוספים.[9][10] הטבח (שזכה לכינוי "הירי בעמק איווה")[11] עורר רגשות לאומיים באזנוגו ובניגריה כולה.[3][8][9] [10]
ב-1958 כבר התגוררו באנוגו יותר מ-8,000 כורי פחם, רבים מהם ניהלו חלקות בודדות. נכון ל-2005 לא נותרה בעיר פעילות משמעותית של כריית פחם.
אנוגו הפכה לעירייה עצמאית ב-1956 וראש העיר הראשון היה אומארו אלטין.[8] ב-30 במאי 1967 הוכרזה אנוגו כבירת ביאפרה לתקופה קצרה.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
לדרום-מזרח ניגריה, גם אוכלוסיית אנוגו היא נוצרית בעיקרה.[12] השפה המדוברת באזור היא הניב הניגרי של האנגלית., וכן גם שפת האיגבו.[13]
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעבר הפחם היה הגורם המשמעותי ביותר בכלכלה המקומית. מלחמת האזרחים בניגריה הביאה להרס נרחב שםגע בייצור הפחם. כיום הפחם כבר אינו מקור ההכנסה העיקרי, ומכרות רבים נותרו ללא שימוש.[14] מינרלים אחרים שנכרו באנוגו כללו עפרות ברזל, אבן גיר, חימר עדין, שיש וצורן דו-חמצני.[15]
כיום הכלכלה בעיר כוללת את השוק העירוני ותעשיות בקבוקים. אנוגו היא גם זירת צילום משמעותית של סרטים בתעשיית הקולנוע הניגרית, והיא אף מכונה "נוליווד". שדה התעופה הראשי של אנוגו הוא נמל התעופה הבינלאומי אקאנו איביאם.
הסחר היומיומי כיום מתבצע באמצעות מכירת סחורות בשווקים פתוחים או על ידי סוחרי רחוב (כשחלק משמעותי מהם הם ילדים)[16] בעיר פועל גם מפעל של חברת מרצדס-בנץ.[17][18] התעשייה המקומית כוללת גם ייצור מכונות, כלי חרס, אריחים, פלדה, מלט, אסבסט, נפט ותרופות.[19]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Udo, p. 88.
- ^ Ekechi, Felix K. (1972). Missionary enterprise and rivalry in Igboland, 1857–1914. Routledge. pp. 123–125. ISBN 978-0-7146-2778-6.
- ^ 1 2 Williams, p. 196.
- ^ 1 2 Odoemene, Akachi Cornelius. "Explaining Inter-Ethnic Coexistence and Harmony in Enugu city, Southeastern Nigeria". University of Ibadan: 6–8.
{{cite journal}}: Cite journal requires|journal=(עזרה) - ^ Nigeria, Chief Secretary's Office (1933). The Nigeria handbook (10 ed.). Eastern Line: Government Printer, Lagos. p. 83.
- ^ Udo, pp. 196–197.
- ^ Williams, p. 200.
- ^ 1 2 3 Sklar, pp. 207–210.
- ^ 1 2 3 Jaja, S. O. (1982). "The Enugu Colliery Massacre in Retrospect: An Episode in British Administration of Nigeria". Journal of the Historical Society of Nigeria. 11 (3/4): 86–106. ISSN 0018-2540.
- ^ 1 2 Coleman, pp. 296—302.
- ^ Berger, Stefan; Croll, Andy; Laporte, Norman (2005). Towards a comparative history of coalfield societies Studies in labour history. Ashgate Publishing, Ltd. p. 142. ISBN 978-0-7546-3777-6.
- ^ Ike, Obiora F. (1998). Freedom is more than a word: towards a theology of empowerment. Catholic Institute for Development Justice and Peace (CIDJAP). p. 259. ISBN 978-978-34677-0-5.
- ^ The Report: Nigeria 2010. Oxford Business Group. 2010. p. 14. ISBN 978-1-907065-14-9.
- ^ Adepegba, Adelani (20 בפברואר 2010). "Electricity: Vandalism, manpower shortage may stall exploitation of coal –Investigation". The Punch. אורכב מ-המקור ב-23 בפברואר 2010. נבדק ב-2010-10-18.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Nigeria, p. 39.
- ^ Ebigbo, P.O. (Spring 2003). "Street Children: The Core of Child Abuse and Neglect in Nigeria". Children, Youth and Environments. University of Colorado Denver. 13 (1). ISSN 1546-2250. אורכב מ-המקור ב-2012-02-23. נבדק ב-2010-07-01.
- ^ Hudgens, p. 1072.
- ^ Williams, p. 195.
- ^ Taku, Thomas A. (1999). Framework for industrialization in Africa. Greenwood Publishing Group. p. 204. ISBN 978-0-275-96498-6.