סחר העבדים האטלנטי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כרזת פרסומת של מכירת עבדים בדרום קרוליינה, 1769

סחר העבדים האטלנטי או הטרנס אטלנטי, (באנגלית The Atlantic slave trade or transatlantic slave trade), הוא מונח המתייחס לתפקידה המרכזי של אפריקה כיצואנית עבדים, מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19. במשך 400 שנה, מכרו סוחרי עבדים אפריקאים והעבירו בכפייה מיליוני אפריקאים מהחלקים המרכזיים והמערביים של היבשת, דרך האוקיינוס האטלנטי לאירופה ומשם לצפון אמריקה ולדרום אמריקה. אפריקאים וחוקרים אפרו-אמריקאים, מכנים את תופעת סחר העבדים בשם Maafa, שפירושו שואה או אסון רב ממדים. בין המאות ה-16 וה-19, החלו תושבי אירופה לגלות את ארצות העולם החדש ורבים מהם התיישבו דרך קבע באמריקה הצפונית והדרומית, באוסטרליה ובניו זילנד. התושבים הללו היו זקוקים לכוח עבודה רב וזול שיענה על צרכים שונים ומגוונים: עבודה במטעים ובשדות, כריית מתכות יקרות, סלילת מסילות ברזל וכבישים, עבודות בענפי מלאכה שונים ועבודות שירות באחוזות הגדולות שבנו. העבדים השחורים החליפו את האינדיאנים בני המקום, שהועסקו על ידי המתיישבים החדשים, כיוון שרבים מהם לא הצליחו לעמוד בתנאי העבודה הקשים וחלקם אף לקו במחלות שהביאו למותם. העבדים האפריקאים הראשונים הגיעו למושבות האנגליות בצפון אמריקה. מאמצע המאה ה-17 הם וצאצאיהם היו לרכושם של בעליהם לפי חוק. הם נחשבו כסחורה ונמכרו בשווקים לצד סחורות ושירותים שונים. העבדים היו נחטפים בידי סוחרים מקומיים או על ידי בני שבטים יריבים, ולעתים נמכרו גם בידי בני משפחותיהם שעבורם אספקת העבדים הייתה דרך פרנסה עיקרית. העבדים הובלו בספינות בתנאים בלתי אנושיים, בעיקר לאיים הקריביים ולברזיל, שם עונו ונמכרו תמורת זהב או סחורות בהתאם לאיכותם. בשלבים מאוחרים יותר של סחר העבדים נשלט הסחר בידי סוחרים ברזילאים והולנדים. ההערכה היא כי למעלה מ-12.5 מיליון עבדים הובלו לאמריקה, וכ-15% מהם נספו במסע.

לסחר העבדים, להשפלה, לעינויים הקשים ולמותם של מיליוני אפריקאים, נמצאו הצדקות דתיות. "שיעבוד האפריקאים התפרש כמעשה חסד, שהרי מתן הזדמנויות לשמש עבד בחברה נוצרית יש בו כדי להציל מחטא הפגניות בחברה האפריקנית".‏[1]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

העבדים הראשונים הובאו לצפון אמריקה בווירג'יניה ב-1620, על גבי אונייה הולנדית, כאשר עבדים אלו היו במקור שבויי מלחמה מאפריקה. בתחילה מוסד העבדות בארצות הברית לא היה קיים במשמעות המיוחסת לו היום, כאשר הן שחורים והן לבנים הועסקו בחוות החקלאיות ברחבי המושבות האמריקאיות, וזאת על תקן "עבדים לזמן מוגבל". עם זאת, בעקבות תחילת גידולו של האורז במושבות, והצורך של החוות להתרחב לשם יעילות כלכלית, הלך וגבר השימוש דווקא בעבדים שחורים, שכן בעקבות הרעת התנאים בחוות (בשל גידולם), הלך ופחת זרם העובדים הלבנים שהגיעו למושבות, והלך וגבר הצורך של בעלי החוות בכוח אדם זול וצייתן, כדוגמת העבדים השחורים שנלקחו ממולדתם בכפייה. במהלך הזמן, ובעקבות התהליך הכלכלי, גברו הקריאות מטעם בעלי החוות להעביר לידיהם את הסמכות הממשית על עבדיהם השחורים, קריאות שנענו לבסוף בסביבות שנת 1700 עם חקיקת "חוקי העבדות", אשר העניקו לבעלי החוות הלבנים סמכות כמעט מוחלטת כלפי עבדיהם השחורים. במהלך זמן זה גם פסק באופן סופי מוסד ה"עבדות הזמנית", אשר כלל גם לבנים, והעבדות של השחורים בצפון אמריקה קיבלה תוקף חוקי, ובעקבותיו גם תוקף מוסרי, כאשר רבים מהמתיישבים החלו לחוש כי השחורים מטבעם "נועדו להיות עבדים". בשנת 1790, בדרום האמריקאי יוצרו אלף טונות כותנה בשנה. ב-1860 יוצרו כבר מיליון טונות. בתקופה זו גדל מספר העבדים מ-500,000 ל-4,000,000.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]