אנומיה
אנומיה, מושג מתוך הגישה הסוציולוגית "פונקציונליזם סטרוקטורלי", היא מצב של בלבול המתקיים ברמת האינדיבידואל או הקולקטיב, כאשר נורמות חברתיות אינן ברורות, חלשות, סותרות או נעדרות. מצבים "אנומיים" הם בדרך-כלל תוצאה של שינויים חברתיים חדים שערערו קווים מנחים של ציפיות ודפוסי התנהגות. בהיעדרם של הקווים המנחים הללו, מועדים חברי הקולקטיב להתנהגות שעלולה להיות מוגדרת כסטייה חברתית.
בני אדם אנומיים דוחים או אינם מסוגלים למצוא להם נורמות חברתיות בעלות משמעות שבאמצעותן יוכלו לארגן את חייהם או למצוא בהם טעם. משאיבדו את תחושת השייכות החברתית הם עשויים לפנות לפשע, למאבק אנוכי על כוח, או אף להתאבדות. את המונח טבע לראשונה אמיל דורקהיים, בספרו "התאבדות" (1897).
תלמידו של דורקהיים, רוברט קינג מרטון פיתח בהמשך למושג אנומיה את "תאוריית המתח" – תיאורית האנומיה – וטבע את המונחים "נבואה המגשימה עצמה", ו"מודל לחיקוי" לדעתו ה"אנומיה" היא הפוכה, כלומר האנומיה היא ה"פער בין המטרות המוגדרות בתרבות לבין ההזדמנויות ויכולת של האדם להשיג אותם" (מרטון, 1957). הפער הוא הסטייה שנוצרת בחברה. המשמעות היא שהבעיה היא לא אי ציות האדם לנורמות, אלא ציות מוגבר וניסיון להשיג את המטרות החברתיות המוגדרות על ידי החברה. למעשה, התסכול שנוצר עקב הקושי ואי היכולת להשיג את אותן מטרות יוצר סטייה ומכך עבריינות. יוצא שהמבנה החברתי גורם לאדם לפנות לפשע שכן הוא רוצה להשיג את מטרתו.
אנומיה עלולה ליצור אצל אנשים תחושת בדידות וניכור במקום תחושת שייכות לחברי הקהילה. מצב זה כרוך בתחושת חוסר אמון באחרים, אובדן משמעות קיומית, ניתוק מהסביבה, היעדר נורמות וחוסר אונים. בנוסף על כך, אנומיה עלולה לגרום לפרטים להתקשות גם ביצירת קשרים חברתיים עם אחרים וגם בהשתתפות במציאת פתרונות לבעיות חברתיות בסביבתם.[1]
בדידות אנומית ומדיה דיגיטלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]השפעת מדיה דיגיטלית על אנומיה היא דואליסטית ומשתנה בהתאם למדדים סביבתיים ודמוגרפיים שונים, החל מגורמים סוציו-אקונומיים ועד לשאיפות דוריות משותפות.[2]
פעילויות פנאי דיגיטליות ממושכות ללא פיקוח בקרב משתמשים קטינים מהוות גורם מנבא משמעותי הן לאנומיה והן להתנהגות סוטה, דבר המצביע על כך שמרחבים דיגיטליים יכולים להחמיר את היעדר הנורמות האתיות ולהפחית את הסדר החברתי.[2] מנגד, בקבוצות דמוגרפיות מסוימות, אנשים המשתמשים בפלטפורמות מדיה דיגיטליות מדווחים על חוויות של רמות נמוכות יותר של בדידות ואנומיה בהשוואה לאלו שאינם משתמשים בהן, דבר המצביע על כך שמעורבות דיגיטלית עשויה גם לעודד אינטראקציה חברתית ותחושת שייכות, ובכך למתן את ההדרה החברתית שלעיתים קרובות מעוררת תחושות אנומיות.[3]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אנומיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
אנומיה (סוציולוגיה), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Mariam Rahmani, Andres Julio Pumariega, Parna Prajapati, Alican Dalkilic, Hatice Burakgazi-Yilmaz, Ali Unlu, Anomie, Loneliness, and Psychopathology, World Social Psychiatry 4, 2022-05, עמ' 121–131 doi: 10.4103/wsp.wsp_13_22
- 1 2 Mariam Rahmani, Andres Julio Pumariega, Parna Prajapati, Alican Dalkilic, Hatice Burakgazi-Yilmaz, Ali Unlu, Anomie, Loneliness, and Psychopathology, World Social Psychiatry 4, 2022-05, עמ' 121–131 doi: 10.4103/wsp.wsp_13_22
- ↑ Anna Schlomann, Alexander Seifert, Susanne Zank, Christiane Woopen, Christian Rietz, Use of Information and Communication Technology (ICT) Devices Among the Oldest-Old: Loneliness, Anomie, and Autonomy, Innovation in Aging 4, 2020-05-01 doi: 10.1093/geroni/igz050
