התאבדות

עריכת הקישורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התאבדות
אדואר מאנה, "ההתאבדות", הושלם בין 1877 ל-1881
אדואר מאנה, "ההתאבדות", הושלם בין 1877 ל-1881
תחום פסיכיאטריה, פסיכולוגיה קלינית, עבודה סוציאלית קלינית
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine 288598 עריכת הנתון בוויקינתונים
MeSH D013405
סיווגים
ICD-10 X60, X84 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
התאבדותו של איאס

התאבדות היא פעולה שבה אדם שם קץ לחייו ומביא למותו בכוונה תחילה.

ההערכות מדווחות על כ-800,000 בני אדם המתים כל שנה כתוצאה מהתאבדות בקרב כלל אוכלוסיית העולם, מספר הגבוה ממקרי המוות הנגרמים ממלחמות ומקרי רצח.[1] בעולם המערבי, אחוז המתאבדים גבוה משמעותית (פי 3.5 ויותר)[2][3] בקרב גברים לעומת נשים, על אף שבקרב נשים מתבצעים יותר ניסיונות התאבדות. השיעור גבוה במיוחד בקרב צעירים ומתבגרים בגילאי 15–30, ובקרב זקנים בני 70 ומעלה. נהוג למדוד את המתאבדים בכמות לכל 100,000 אנשים, כאשר בעולם כולו הממוצע עומד על כ-12 לכל 100,000 אנשים.[2]

הפרעות נפשיות (כולל דיכאון, הפרעה דו-קוטבית, הפרעות על הספקטרום האוטיסטי, סכיזופרניה, הפרעה טורדנית-כפייתית, הפרעות אישיות, הפרעות חרדה), אמונות ניהיליסטיות, הפרעות גופניות (כגון תסמונת עייפות כרונית) והפרעות בשימוש בסמים (כולל הפרעת שימוש באלכוהול) מהווים גורמי סיכון.[4][5][6][7]

ההתאבדות נתפסת בחברה כמעשה קיצוני.[8] היא אסורה באיסור חמור בדתות המונותיאיסטיות.[9]

גורמי ההתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתיחות פסיכולוגיות מאמצע המאה הקודמת ואילך גילו כי רוב האנשים שמתו בהתאבדות סבלו מהפרעות נפשיות. נתון עדכני מצביע על כך שלמעלה מ-90% מהאנשים שהתאבדו סבלו מהפרעות נפשיות שונות וכ-60% מהם סבלו מדיכאון.[10] מצד שני, רוב האנשים עם הפרעות נפשיות לא מתים בידם[דרושה הבהרה]. הסיכון להתאבדות הוערך ב-5-8% עבור מספר הפרעות נפשיות, כגון דיכאון וסכיזופרניה.[11]

אנשים שביצעו ניסיון התאבדות מסבירים במקרים רבים את מעשיהם במשברי חיים אליהם נקלעו (אישיים, זוגיים, משפחתיים, כלכליים וכו'). לצד זאת, גורם הסיכון העיקרי להתאבדות הוא דיכאון. על פי פרופ' ישראל אור-בך, "כל התאבדות קשורה לאובדן מסוג זה או אחר: אובדן אוהב, אהוב, הערכה עצמית, דימוי עצמי, חלק אחר מן האני, מעמד, רכוש או חלק מהגוף, שלו מתלווה האימה שמבלי להשיב את האובדן, אין עוד טעם לחיים ואין כל סיכוי לאושר".[12]

מספר מחקרים מקשרים בין רמות נמוכות של המוליך העצבי סרוטונין להתאבדות; מוליך עצבי זה קשור למניעת דיכאון ולהפחתת אגרסיביות. נטען שתרופות נגד דיכאון, בעיקר מהדור הישן, עלולות להעלות את סכנת ההתאבדות, כי לעיתים הן משפרות את יכולת הפעולה ואת האנרגיה של הלוקים בדיכאון עוד לפני שמשתפר מצב רוחם והרגשתם (בדרך כלל מתקשים הלוקים בדיכאון לתכנן התאבדות בשיא האפיזודה הדיכאונית, בשל היעדר הכוחות הנפשיים שנוצר במצב זה). כיום מקובלות תרופות חדישות מקבוצת SSRI (מעכבי ספיגת סרוטונין בררניים[13]), אשר מעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח.

אין מידע מוצק על קווים תורשתיים בנטייה ההתאבדותית. התאבדות אינה עוברת מדור לדור ברמה הגנטית, היא אינה תכונה המאפיינת אדם אלא צורת התנהגות חברתית נרכשת. עם זאת, ידוע על משפחות שפקדו אותן מעשי התאבדות רבים. המתאם בין תאומים זהים בניסיונות התאבדות הוא גבוה מאוד יחסית - 23%. [דרושה הבהרה]

בכחמישה אחוזים מניסיונות ההתאבדות המסתיימים במוות לא נמצאה בדיעבד פסיכופתולוגיה כלשהי כגורם לפעולה זו. בין אלה נמנים כנראה מקרי התאבדות קבוצתית של לוחמים בהיסטוריה האנושית, דוגמת מצדה, טייסי הקמיקזה היפנים במלחמת העולם השנייה, המחבלים המתאבדים בפיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית, ועוד.

סימנים מקדימים להתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מניעת התאבדות

למעשה ההתאבדות בדרך כלל קיימים סימנים מקדימים. על פי ד"ר חוה אנקור, קיימים סימנים רבים, ואדם שמגלה את חלקם ראוי להתייחסות כזולת שנמצא בסיכון גבוה לביצוע התאבדות[14]:

  • מראה עצוב או דיכאוני או עצבני
  • איטיות בהליכה ובדיבור
  • דיבור חלש ושקט
  • שינוי בהרגלים כך שמתרחשת ירידה בתפקוד בתחומים כגון: שינה מרובה, הרגלים והשקפות דתיות, ירידה בתיאבון, אי הקפדה על מראה חיצוני, ירידה בכמות הדיבור, הזנחת תחביבים, התבודדות, חוסר התעניינות לגבי המתרחש בסביבה ובחיים, הזנחת/שינויים בהרגלים ופעילויות יום יומיות
  • הבעת תחושת היות האדם לטורח על חבריו ומשפחתו, או שינוי לרעה ביחסו אליהם
  • נטייה לבכי, לכעס ולצעקות לעיתים קרובות
  • דיבור בחופשיות, בחוסר פחד ואף במשיכה אל המוות ואל נושאים שקשורים אליו
  • פיזור דיבורים המבטאים חוסר ערך עצמי ותחושת אשם
  • חלוקת הרכוש כמתנות לאחרים
  • אמירות המבטאות תפיסה פסימית על החיים או תחושת חוסר-מוצא
  • נטייה להסתכן באמצעים מסוכנים כגון: כלי נשק ועבודה, חלון, כביש, אמצעי עישון, אלכוהול
  • פגיעה עצמית פיזית בגוף

פסיכולוגיה של המתאבד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ד"ר אבשלום אליצור ופרופ' חיים עומר מציעים במאמרם "מה תאמר לאדם שעל הגג?" שני מאפיינים פסיכולוגיים עיקריים אצל המתאבד. המאפיין הראשון הוא תחושת בדידות וניתוק, האדם מרגיש כי הוא ניצב לבד מעבר לכל הישג יד של עזרה; שום אדם לא מסוגל לעמוד לצידו ולהבין את עוצמת סבלו, הוא קיים בודד עם כאב אינסופי מול עולם אינסופי. המאפיין השני הוא צמצום המרחב המנטלי שלו - האדם מסתגר בתוך מנהרה צרה ואפלה (tunnel vision) שבה הוא מזהה את קיומו עם סבלו, וכל הווייתו מצטמצמת רק לעניין הזה, ללא כל דרך מילוט או מוצא.

אליצור ועומר מניחים שאם האדם בחר לעשות את מעשהו בפרהסיה ובציבור, יש בו קונפליקט בין שני קולות והם מנסים לעורר את רצון החיים על פני הרצון להרס. המחברים מציעים להתייחס לאדם העומד או מנסה להתאבד עמדה מזדהה-מתעמתת, שבה בשלב הראשון הזולת מנסה לתאר למתאבד את עומק ייאושו ויגונו, ולאחר מכן להתעמת עם מסקנתו האובדנית בנימוקים רציונליים. באמצעות שני מהלכים אלו סוברים אליצור ועומר כי ניתן להתגבר על הבדידות באמצעות הזדהות וניתן לחלץ את האדם מצמצומו המנטלי באמצעות התעמתות עם טיעוניו.

לעומתם מציע פרופ' ישראל אור-בך, מגדולי המומחים בישראל בתחום, עמדה מזדהה טוטלית, גישה של אמפתיה קיצונית עד גבול ההזדהות ממש. אור-בך בעקבותיו של שניידמן מוסיף מאפיין שלישי של העומד להתאבד, והוא סבל של "כאב נפשי בלתי נסבל, בשל ההרגשה כי הצורך החשוב לו ביותר נחסם או שאיבד את היקר לו מכל, ועל כן אין טעם לחייו". אור-בך סבור "כי המתאבד בכוח הוא אדם נסער ביותר והמרחב הפנימי שלו עמוס בנסערות זו", ולכן נימוקים רציונליים לא בהכרח ידברו על ליבו.

אור-בך טוען כי יש לרדת לעומק הנרטיב של המנסה להתאבד "בהקשבה רגישה", לדובב את הכאב שבו, לגעת בנפשו ולנסות להתחלק איתו חווייתית ולמוסס בכך את בדידותו; בהמשך להציע לו פתרון ומשמעות חיים בהתאם לנרטיב שלו, ולא על פי נרטיב חיצוני שהמתאבד מנוכר אליו. אור-בך מציין עוד כי לעיתים המנסה להתאבד נותן הזדמנות לאחרים לדבר, לאו דווקא כדי לשכנעו, "אלא כדי להקל על עצמו לקרוע את החוטים המחברים אותו לחיים", ואם הוא נתקל בגישה ישנה ומוכרת שלא מדברת אל הנרטיב שלו, הדבר עלול לחזק את החלטתו הנחרצת.

לעומתם, ד"ר זאב ברגמן מציין כי יש גישות נוספות כמו העמדה הסמכותית-כריזמטית, שמביאה מסכת טיעונים כדי לגרום לאדם לוותר על כוונתו, והעמדה המעורבת שבה האדם מדגיש במפורש את מעורבותו הרגשית של המציל, ומצהיר במפורש כי הוא רוצה בהצלתו של המנסה להתאבד. לתפיסתו של ברגמן על המציל לנווט בין הגישות השונות לפי אישיותו של המנסה להתאבד ולפי ההתפתחויות בשיחה.[15]

אלברכט דירר, "התאבדותה של לוּקְרֶטְיַה", 1518

התאוריה של דורקהיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבדות אינה מאפיינת חברות נחשלות דווקא. בקוריאה הדרומית, ביפן, בהונגריה, בבלגיה ובפולין שיעורי ההתאבדות הם מן הגבוהים בעולם. לפי תאוריה מפורסמת של הסוציולוג אמיל דורקהיים, שיעור ההתאבדות הוא פונקציה של הלכידות החברתית. לפי התאוריה של דורקהיים, האדם האובדני הוא אדם הנמצא בקשר חזק או חלש מדי עם החברה, או אדם שהשליטה של החברה בו היא חזקה או חלשה מדי. בעזרת תאוריה זו הבחין דורקהיים בארבעה סוגי התאבדות:

  • התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט ואינו נמצא בקשר עם הסביבה, ושליטתה בו היא חלשה מאוד. התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטיים שלא מומשו. האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו, שכן חסרה לו החברה כמשענת תומכת. כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
  • התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה. האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר. הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות. סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים, או בתקופה של אנומיה חברתית, דהיינו בלבול ערכים ונורמות. זה קורה, למשל, ברגעי שפל וגאות כלכליים.
  • התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה, והיא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה - הוא מרגיש חוסר זהות אינדיבידואלית, ומבקש להימלט מהחנק החברתי. סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטריות.
  • התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו, והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה. אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה. האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה - להגן או להילחם למען חברתו. יש בהסבר זה כדי לבאר מדוע ההתאבדות אינה נפוצה בחברות מסורתיות, הידועות ברמת לכידות חברתית בריאה וקבועה; הבעיה המרכזית של חברות דתיות היא קיומה של אמונה לגבי חיים לאחר המוות. אמונה זו עלולה הייתה להעלות את סף האלימות, שכן היא מפחיתה את הפחד מן המוות. על כן מרבית האמונות השולטות בחברות כאלו אוסרות באיסור חמור על התאבדות, וטוענות שהעובר על האיסור יינזק בחיים שלאחר המוות.

סוגים שונים של התאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבדות אידאולוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יש חברות ותרבויות המעודדות התאבדות מטעמים אידאולוגיים במקרים מסוימים. בין סוגי ההתאבדות האידאולוגית:

רצח והתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – רצח והתאבדות

רצח והתאבדות הוא מעשה שבו אדם הורג אדם אחד אחר או יותר, לפני או באותו הזמן שהוא הורג את עצמו. השילוב של רצח והתאבדות יכול לבוא לידי ביטוי בדרכים שונות.

התאבדות בטרור ובמלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפייניו של המתאבד הטרוריסט שונים מאלו של המתאבד הרגיל. לא ברור, עם זאת, עד כמה המוטיבציה הרעיונית שולטת בפעולותיו של מתאבד אופייני, ועד כמה פעולתו היא תוצאה של ליקוי נפשי או משבר חיים, כאלו הפוקדים מתאבדים רגילים. נראה שהתשובה אינה חד משמעית ואינה תקפה לגבי כל המחבלים המתאבדים. ראו עוד בערך פיגוע התאבדות.

מדינה שעשתה שימוש נרחב בטקטיקות התאבדותיות במלחמה הייתה האימפריה היפנית, שבמלחמת העולם השנייה הכשירה טייסים מתאבדים; 2,500 "קמיקזות" ריסקו עצמם על אוניות מלחמה אמריקניות. מאפיין ידוע פחות של הלוחמה ההתאבדותית היפנית היה צורת לחימה שבה חיילי חי"ר הסתערו על עמדות מקלעים ובכך אפשרו לחבריהם להתקדם.

התאבדות כעונש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברומא הייתה ההתאבדות פעולה שנועדה להציל את רכושו של אדם שעמד להיות מורשע בבגידה בקיסר ולאפשר לו להעביר אותו ליורשיו. בין אלו שנאלצו לשים קץ לחייהם מסיבה זו היה הפילוסוף סנקה. גם הנאצים עשו שימוש בשיטה זו. לאחר שהגנרל ארווין רומל מבכירי צבא הוורמאכט, נחשד בקשר לרצוח את אדולף היטלר, היטלר לא רצה להעמידו לדין בשל הפופולריות שבה זכה, הועמדו לפניו שתי ברירות. להתאבד ולזכות בקבורה ממלכתית, או להיענש בהוצאה להורג ולחשוף את משפחתו לנקמה. רומל סיים את חייו בבליעת גלולת רעל.[16]

התאבדויות בקרב להט"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – התאבדויות בני נוער להט"בים, בריונות והטרדות נגד להט"ב, אלימות נגד להט"ב

חוקרים מצאו כי שיעוריהן של התאבדויות ונטיות אובדניות בקרב לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים וקווירים (להטב"ק) ובני נוער בפרט מוגדרים מהגבוהים ביותר בקרב כלל האוכלוסייה.[17][18][19][20][21][22][23][24] על פי מספר קבוצות, הדבר קשור לתרבויות הטרוצנטריות ולהומופוביה ממוסדת, במקרים מסוימים, לרבות השימוש בנושאי זכויות להט"ב כטריז פוליטי, כמו במאמצים של פוליטיקאים שמרנים וקבוצות דתיות לעצור בין היתר את הכשרתם של נישואים של זוגות מאותו המין ואימוץ על ידי זוגות חד-מיניים ולהטיל הכרה עבור מערכות יחסים הטרוסקסואליות בלבד בחוקת המדינה כמו גם הכרה באימוץ ילדים על ידי זוגות הטרוסקסואלים בלבד, איסור על שירות צבאי בקרב להט"ב באופן גלוי, הטלת איסור או מגבלות על תרומות דם, אי הכרה בשינוי מגדר בחוק בקרב טרנסג'נדרים בעלי דיספוריה מגדרית, הפריה חוץ-גופית וטיפולי פוריות בקרב זוגות לסביות, עידוד ביצוע הטכניקות הפסאודו-מדעיות "טיפול המרה", היעדר הכללת העילות נטייה מינית וזהות מגדרית/ביטוי מגדרי בסעיפי חוקים לאיסור אפליה ועוד.[25][26][27] לאורך השנים, הוכח כי דכדוך, דיכאון ושימוש בסמים גברו בצורה משמעותית לאחר חקיקת חוקים חדשים המפלים את מי שמשתייכים לקהילת הלהט"ב.[28]

נמצא כי בריונות כלפי בני נוער ואלימות נגד להט"ב הנובעת לעיתים מסטריאוטיפים על להט"ב, הם גורמים התורם להתאבדויות רבות, גם אם לא כל ההתקפות התייחסו באופן ספציפי לנטייה המינית או לזהות המגדרית של המותקפים.[29] לאחר סדרה של התאבדויות בתחילת שנות ה-2000, תשומת לב רבה התמקדה יותר בסוגיות ובגורמים הבסיסיים, במאמץ להפחית את ההתאבדויות בקרב בני הנוער המוגדרים כלהט"ב. מחקר של "פרויקט הקבלה המשפחתית" ציין כי "קבלה של הורים, ואפילו הבעת נייטרליות ביחס לנטייה המינית או זהותם המגדרית של ילדיהם" יכולות להוריד את שיעור האובדנות.[30][23]

היחס להתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר היו במדינות המערב חוקים שלפיהם היוותה ההתאבדות עבירה פלילית. חוקים אלו בוטלו, באשר אין הם הולמים את ההשקפה המודרנית המקנה לאדם אוטונומיה על גופו ונפשו. אף על פי כן, גם כיום אין המשפט סבור שלאדם זכות להתאבד, וחשד כי אדם עומד לשים את נפשו בכפו, מהווה עילה להטלת הגבלות על חירותו במטרה למנוע ממנו לעשות זאת.

בפקודת החוק הפלילי 1936 שחוקק בימי המנדט הבריטי, נקבע עונש של עד שלוש שנות מאסר על ניסיון התאבדות. בישראל המשיך איסור זה להיות בתוקף, אף על פי שלא הופעל, עד שבוטל בסביבות שנת 1966. עם זאת, ההתאבדות עצמה מוגדרת כפשע של רצח בחוק הישראלי ובהתאם לכך מותר למשטרה להתערב כדי למנוע התאבדות.[31] בנוסף, בישראל נקבע בסעיף 302 לחוק העונשין: "המביא אדם לידי התאבדות, בשידול או בעצה, או מסייע אדם להתאבד, דינו - מאסר עשרים שנים".

כאשר אדם סובל מייסורים קשים וממחלה סופנית מקובל שלא לכפות עליו טיפול שיאריך את חייו, אך כמעט בכל מדינות העולם חל איסור לסייע לו בדרך אקטיבית למות. בהולנד קיימות תקנות מקלות בעניין זה, אך הן מותקפות בחריפות, ונטען שהן מובילות למדרון חלקלק שסופו בזילות מוחלט של ערך החיים וברצח שרירותי. ראו המתת חסד.

ההתאבדות היא אחת הסוגיות החשובות בפילוסופיה, וכבר אפלטון דן בה בשני חיבורים - ושולל אותה, למעט ארבעה מקרים יוצאי דופן. הפילוסוף המודרני הראשון שהתייחס להתאבדות בחיוב הוא ג'ון דון, במסה בִּיאַתָאנַטוֹס (1607). נושא ההתאבדות ריתק גם את האקזיסטנציאליסטים במאה העשרים. אלבר קאמי, בפתיחת ספרו המיתוס של סיזיפוס, מצהיר כי "ישנה רק שאלה פילוסופית אחת רצינית, והיא איבוד-עצמי-לדעת. לשפוט האם החיים ראויים או אינם ראויים שנחיה אותם פירושו לענות על השאלה הבסיסית של הפילוסופיה".

ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערך מורחב – מאבד עצמו לדעת (הלכה)

ההלכה היהודית רואה בהתאבדות מעשה אסור. יש מפרשים שמיחסים את המקור לכך בפסוק ”וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ” (בראשית, ט', ה') ומיחסים לו משמעות של איסור על אדם לשפוך את דמו שלו.[32] ישנם מפרשים שסבורים שמקור האיסור הוא הדיבר לא תרצח ורואים בהתאבדות רצח עצמי.[33]

ביחסה למתאבד, עושה ההלכה הבחנה בין "מאבד עצמו לדעת" שזוכה ליחס שלילי ביותר לבין "מאבד עצמו שלא מדעת" שזוכה ליחס יותר מקבל ואנוס שזוכה לעיתים ליחס חיובי. מאבד עצמו לדעת הוא אדם שהכריז על כוונתו לשים קץ לחייו סמוך לביצוע המעשה ועשה זאת בדעה צלולה. לעומת זאת אדם שלא הכריז על כוונתו זו בסמוך למעשה יחשב לאדם שניתן להטיל ספק בשאלה האם עשה זאת בדעה צלולה או האם התכוון באמת לשים קץ לחייו וההלכה תראה בו כמאבד עצמו שלא מדעת.[34][35] אנוס הוא אדם שנקלע למצב קיצון שלא מותיר לו הרבה ברירה אלא להתאבד כדוגמת שאול המלך שנפל על חרבו כדי שלא ליפול בידי הפלשתים.[36]

חכמי ישראל ביקשו להוקיע את מעשהו של המאבד עצמו לדעת ולכן קבעו כי במתאבד מדעת אין נוהגים דיני אבלות - לא מספידים אותו ולא מתאבלים עליו.[37] המתאבד נידון להיקבר מחוץ לגדר, ואין יושבים עליו שבעה. בימינו בדרך כלל אין מקיימים דינים אלו, מקובל לתת למושג מאבד עצמו לדעת פרשנות מצמצמת וללמד על המתאבד זכות, היכן שניתן, ולהניח כי לקה בנפשו, או שהספיק לחזור בו מכוונתו למות בזמן שחלף מביצוע פעולת ההתאבדות ועד למוות.

יש מצבים קיצוניים שבהם התורה מצווה על אדם למות על קידוש השם ולא להסכים לעבור עבירה. למשל, אם יוכרח אדם לעבור על אחת משלושת העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - ייהרג ואל יעבור. בפרוש התוספות למסכת עבודה זרה מצוטט רבנו תם שקובע שמצוה להתאבד אם האדם חושש שלא יעמוד בייסורים וייכנע ללחץ לעבור על איסור המוגדר "ייהרג ואל יעבור".[38]

בימי קדם, הועלתה על נס אגדת חנה ושבעת בניה, שבה שבעת הבנים מסרו את נפשם כדי לא לעבוד עבודה זרה לפני אנטיוכוס המלך הסלווקי ואמם התאבדה מרוב צער. (ספר מקבים ב' פרק ז'). ביהדות אשכנז בימי מסעי הצלב אירעו התאבדויות על קידוש השם. לדבר זה ניתנה ההצדקה שמכיוון שממילא היו המתאבדים נהרגים על ידי רודפיהם בגלל סירובם להמיר את דתם, שכן על עבודה זרה מצווים היהודים להיהרג ולא לעבור (הנצרות נחשבת עבודה זרה בגלל האלהת ישו), אין לגנות אותם על כך שהרגו את עצמם. בביצוע ההתאבדות הצילו את עצמם מהייסורים או לחלופין מנעו מעצמם את הפיתוי להסכים לעבור עבירה כדי להתחמק מהייסורים.

באחת מאגדות החורבן, מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, מסופר על 400 ילדים וילדות שהובלו בשבי באונייה, כדי לשמש כעבדי מין - ילדים למשכב זכר וילדות לפילגשים, והתאבדו בקפיצה לים כדי להימנע מגורל זה.

הרב שלמה גורן הצדיק מקרים בהם חייל מתאבד כדי למנוע נפילת סודות לידי האויב ומקרים בהם חייל יוצא למשימת התאבדות כדי להציל את חבריו. בישראל המודרנית הועלו על נס סיפורי התאבדות שנתפסו כהרואיים במיוחד: למשל, מגיני מצדה, שרה אהרנסון, משה ברזני, מאיר פיינשטיין, אורי אילן.

אליהו צבי מרקוזה, "מותו של שאול", 1848

על פי פרופ' מאיר שורץ בגרמניה הנאצית הממסד הרבני נהג באופן סלחני כלפי מתאבדים, גם משום שהשלטונות הגרמנים תייגו מקרי רצח כהתאבדויות, וגם מתוך התחשבות בתנאי החיים הקשים והבלתי נסבלים של היהודים.

הרב מרדכי אליהו כתב בספר דרכי הלכה[39] בשם הבן איש חי[40] שיש חמישה תנאים שבהתקיימם ניתן לקבוע שאדם התאבד:

  1. שאמר בפה או כתב שהוא רוצה להתאבד.
  2. שמיד יבצע את מה שאמר.
  3. שהפעולה תעשה בדרך של כעס.
  4. שלא התברר שעשה תשובה על ההתאבדות באמצע.
  5. שלא התאבד מתוך חולי או מתוך צער מיוחד.

במקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרי המקרא מתוארים מספר אירועי התאבדות:

אבימלך[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • על אבימלך מסופר כי לאחר שנפצע קשה בקרב על העיר תֵבֵץ, כששכב פצוע מפלח רֶכֶב[41] שהושלך לעברו בידי אשה, חשש מהבושה הנובעת מכך, וביקש מנערו לדקרו: ”וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת” (שופטים, ט', נ"ד). למרבה האירוניה, מאוחר יותר מוזכר אבימלך כמי שנהרג על ידי אשה (שמואל ב', י"א, כ"א).
שאול[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלחמה בגלבוע
  • שאול המלך התאבד פן יפול לידי הפלשתים. התאבדות זו הייתה למטרת קיצור סבלו, כמתואר: ”וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת וַיָּחֶל מְאֹד מֵהַמּוֹרִים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי... וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת-הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ” (שמואל א', ל"א, ד'–ה'). בנוסף, בעקבות ביקורו אצל בעלת האוב, ידע שאול עוד מליל אמש שעתיד הוא למות בקרב. יש אומרים שסבר שהפלשתים יעבירו אותו על דתו, או שיהיה חילול השם מכך שיתעללו בו, ולכן התאבד.[42]
אחיתופל[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • אחיתופל, ככל הנראה, התאבד בחניקה, כשהבין שאבשלום לא הלך בעצתו ודוד יוכל להביס אותו (שמואל ב', י"ז, כ"ג). ייתכן שהוא חשש פן יומת על ידי דוד כמורד במלכות ורכושו ילקח לאוצר המלך.[43]
זמרי[עריכת קוד מקור | עריכה]
שמשון[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שמשון הפיל על עצמו ועל פלשתים רבים את הבית שבו כבלו אותו לאחר שניקרו את עיניו, באמצעות הפלת עמודי התווך של הבית כפי שמתואר בפסוקים בספר שופטים, פרק ט"ז.

התאבדויות בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבר של מתאבד בבית הקברות כנרת. ביישובי העלייה השנייה היה ריבוי של מקרי התאבדויות עקב הקשיים.

בישראל מתאבדים בממוצע כ-500 אנשים מדי שנה.[3][10][45] בין השנים 1996–2009 נרשמו כמעל ל-450 התאבדויות בישראל מדי שנה, רובן של גברים, ובהן שיעור גבוה (כ-30%) של עולים חדשים.[46][3] אחוז המתאבדים של גברים גרושים הוא פי שבעה מאחוז המתאבדים של גברים רווקים[47] יש המקשרים זאת לאפליה נגד גברים.[47][48] אחוז המתאבדים בישראל נמוך משמעותית ביחס לממוצע במדינות אירופה, ונמצא במגמת ירידה. ישראל שנייה בשיעור הנשים (1.6 למאה אלף איש, אחרי יוון - 0.9), ושלישית בשיעור הגברים (9.1, אחרי יוון - 5.2, ואיטליה - 8.7). עם זאת, בקרב גברים בגילאי 15–29, השיעור נמוך אך במעט מהממוצע האירופי (10.1, לעומת ממוצע 12.3 באיחוד האירופי). האחוז נשמר נמוך לאורך השנים, מלבד קפיצה קלה באמצע שנות ה-70.[49]

מספר ניסיונות ההתאבדות גדול פי עשרה ויותר משיעור ההתאבדויות בפועל. על פי משרד הבריאות, בשנים 2004–2010 נרשמו כ-5,200 ביקורים בחדר מיון עקב ניסיונות התאבדות בממוצע בשנה - כ-3,100 נשים וכ-2,100 גברים.[49] בקרב צעירים בגילאי 15–24 שיעור הניסיונות גדול פי כמה וכמה. ההערכה היא שמספר ניסיונות ההתאבדות בגילאים האלה גדול פי 100–200 ממספר ההתאבדויות, ורק על מקצתם מגיע דיווח לרשויות.[50] שיעור ניסיונות ההתאבדות ירד בקרב בני הנוער בגיל 15–17 ועלה בשאר הגילים בשנים. 2007-2009 לשנים בהשוואה 2016-2018.[51]

על פי נתוני משרד הבריאות, שיטת ההתאבדות הנפוצה ביותר הייתה תלייה או חנק, ולאחר מכן נשק לסוגיו, קפיצה מגובה, ולאחר מכן הרעלה ומינון יתר של תרופות, לפי סדר זה. בקרב המנסים להתאבד, גבוה הרבה יותר שיעור הנוטלים מינון יתר של תרופות.

הצידוק העיקרי במדינת ישראל לחוק טיפול בחולי נפש הוא מניעת הסכנה שמהווה לעצמו אדם הלוקה בנפשו. מלבד הערך שבהצלת המתאבד עצמו, להתערבות החיצונית חשיבות נוספת, שכן למעשה ההתאבדות השלכות קשות על סביבתו של המתאבד, שבאופן טבעי נותרת להתמודד עם משא כבד של רגשות אשמה.

במשך השנים התפרסמו מספר פרשיות שבהם התאבדו אישים בכירים בישראל, לרוב בעקבות לחץ כלכלי או משפטי שפגע בשמם, ולעיתים היו מעורבים גם צדדים משפחתיים או מיניים. נמצא כי לרבים מהמתאבדים בישראל היו מחלות המחזקות נטיות דיכאוניות אובדניות (כמו צליאק וסוכרת), או נטילת סמים ומזון המעודדים נטייה זו. היו גם כמה מקרים בהם המתאבדים רצחו אחרים כנקמה או עונש, ואחר כך נטלו את חייהם עצמם. מחקרים הראו שמתאבדים ידוענים לרוב היו טרודים בעצמם בלבד, ולא היו מסוגלים להחשיב את החברה ובעיקר את הסובבים אותם.[דרוש מקור] החוק במדינת ישראל מחייב תשלום תגמולי ביטוח חיים למוטבי המתאבד, אם ההתאבדות אירעה יותר משנה לאחר רכישת הביטוח. לגבי ביטוח תאונות הכולל רכיב פיצוי על מוות נקבע בדעת רוב על ידי בית המשפט העליון שאין חובה לשלם פיצוי בגין התאבדות, שכן ההתאבדות איננה תאונה.[52]

התאבדויות בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאבדויות הן בין גורמי המוות העיקריים בקרב חיילי צה"ל.[53]

  • בשנת 2006 התאבדו 27 חיילים, ובאותה שנה היה זה גורם המוות השלישי לאחר חללי מלחמת לבנון השנייה ותאונות.[54]
  • בשנת 2009 התאבדו 20 חיילים
  • בשנת 2010 התאבדו 28 חיילים
  • בשנת 2011 התאבדו 21 חיילים, וזה היה גורם המוות העיקרי באותה שנה (כמו גם בשתי השנים שקדמו לה).[55][56]
  • בשנת 2012 התאבדו 14 חיילים[57]
  • בשנת 2013 התאבדו 7 חיילים[58]
  • בשנים 2014–2016 התאבדו 15 חיילים בכל שנה.
  • בשנת 2017 התאבדו 16 חיילים.
  • בשנת 2018 התאבדו 9 חיילים.[59]
  • בשנת 2019 התאבדו 12 חיילים.
  • בשנת 2020 התאבדו 9 חיילים.[60]
  • בשנת 2021 התאבדו 11 חיילים.[61]
  • בשנת 2022 התאבדו 14 חיילים.[62]

אחוז המתאבדים בשנת השירות הראשונה שלהם גדול מבשאר שנות השירות,[63] אך יש גם מקרי התאבדות של משרתי קבע.

אתוס ההתאבדות בהיסטוריה של ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנות ראשית הציונות וקום המדינה התחזק אתוס ההתאבדות במקרה של חוסר ברירה, בעקבות התחזקות אתוס מגיני מצדה. שרה אהרנסון 'גיבורת ניל"י' התאבדה כדי לא לגלות דבר לטורקים. כך גם עשו אסירי האצ"ל והלח"י משה ברזני ומאיר פיינשטיין[64] בכלא בירושלים, כדי להימנע מתליה בידי הבריטים. מנהיגי מרד גטו ורשה אשר נפלו בידי הגרמנים התאבדו על ידי נטילת ציאניד. בעת מלחמת העולם השנייה תוכננה תוכנית מצדה ואף נבנו מבנים למימוש תוכנית זו (על יד כלא 6 והכניסה לבית אורן).

התאבדותו של אורי אילן, שבוי שהתאבד בכלא הסורי כדי שלא למסור סודות צבאיים, וכן הקרבתם העצמית של חיילים שקפצו על רימון חי על מנת למנוע פגיעה בחבריהם, נחשבות לפרשות גבורה.

רשימת מדינות לפי שיעור ההתאבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

זוהי רשימת מדינות לפי שיעור ההתאבדות על פי נתונים של ארגון הבריאות העולמי,[65] בה דירוג המדינה נקבע על פי מספר שיעורי ההתאבדות אשר תועדו באופן רשמי כהתאבדות בשנה הזמינה המאוחרת ביותר, עודכן לאחרונה בשנת 2019. הסטטיסטיקות של ארגון הבריאות העולמי מבוססות על דיווחים רשמיים מכל מדינה בהתאמה, על כן, אין הם מדויקים יותר מהרישומים של המדינה עצמה. בהתאם לממצאי הדוח שיעור הגבוה ביותר נרש בלסוטו (87.5 ל-100 אלף). בין המדינות המפותחות, השיעור הגבוה ביותר הוא בקוריאה הדרומית (21.2 ל-100 אלף).

שכיחות ההתאבדות נוטה להיות בלתי מתועדת בשל לחצים דתיים וחברתיים, וייתכן ובלתי מתועדת כלל באזורים מסוימים. מאחר שהנתונים עשויים להיות מוטים, השוואת שיעורי ההתאבדות בין מדינות שונות תהא לקויה מבחינה סטטיסטית. לדוגמה, ניסיון התאבדות הוא מחוץ לחוק בנפאל, על כן אנשים אשר מנסים להתאבד ונתפסים נידונים למאסר, קנס או שניהם; משום כך, נתוני שיעור ההתאבדות בנפאל קטנים בהשוואה לשכיחותם.

שיעורי ההתאבדות של גברים ונשים הם מתוך אוכלוסיית הגברים הכוללת ואוכלוסיית הנשים הכוללת בהתאמה (כלומר, מספר שיעורי התאבדות הגברים הכולל חלקי אוכלוסיית הגברים הכוללת). שיעור ההתאבדות הכולל מבוסס על מספר ההתאבדויות חלקי האוכלוסייה בכללותה, במקום רק ממוצע שיעורי ההתאבדות של הנשים והגברים, משום שהיחס בין המינים ברוב המדינות אינו 1:1. ה"שנה" מתייחסת לשנה המאוחרת ביותר בו זמינים הנתונים במדינה המסוימת.

רשימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיעור התאבדות לכל 100,000 אנשים בשנה

דירוג מדינה גברים נשים ממוצע שנה
1 גרינלנד 116.9 45.0 83.0 (0.0830%) 2011
2 ליטא 65.1 12.4 36.7 (0.0367%) 2013
3 קוריאה הדרומית 39.8 17.3 28.5 (0.0285%) 2013
4 גיאנה 39.0 13.4 26.4 (0.0264%) 2006
5 קזחסטן 43.0 9.4 25.6 (0.0256%) 2008
6 סלובניה 34.6 9.4 21.8 (0.0218%) 2011
7 יפן 28.2 12.3 20.1 (0.0201%) 2014
8 הונגריה 21.1 (0.0211%) 2013
10 בלארוס 20.5 (0.0205%) 2012
11 אוקראינה 19.8 (0.0198%) 2012
12 לטביה 19.0 (0.0190%) 2013
13 רוסיה 18.2 (0.0182%) 2014
14 מולדובה 17.6 (0.0176%) 2008
15 פולין 17.5 (0.0175%) 2013
16 סרי לנקה 34.8 9.24 21.3 (0.0213%) 2011
17 בלגיה 17.0 (0.017%) 2009
18 אורוגווי 16.5 (0.0165%) 2012
19 קרואטיה 16.3 (0.0163%) 2013
20 פינלנד 24.9 8.0 16.3 (0.0163%) 2013
21 בהוטן 16.2 (0.0162%) 2011
22 אפריקה הדרומית 15.4 (0.0154%) 2005
23 אוסטריה 23.8 7.1 15.45 (0.01545%) 2009
24 טאיוואן 20.5 9.7 15.1 (0.0151%) 2011
25 אסטוניה 27.3 4.5 14.8 (0.0148%) 2010
26 צרפת 22.8 7.4 14.7 (0.0147%) 2010
27 סורינאם 23.9 4.8 14.4 (0.0144%) 2005
28 בוסניה והרצגובינה 13.3 (0.0133%) 2011
29 צ'כיה 12.8 (0.0128%) 2010
30 ארצות הברית 20.2 5.5 12.6 (0.0126%) 2013
31 קובה 19.0 5.5 12.3 (0.0123%) 2008
32 בולגריה 18.8 6.2 12.3 (0.0123%) 2008
33 הונג קונג 16.2 8.8 12.3 (0.0123%) 2011
34 גרמניה 18.9 6.4 12.5 (0.0125%) 2013
35 שוודיה 17.3 6.9 12.0 (0.0120%) 2012
36 רומניה 20.8 3.7 11.9 (0.0119%) 2009
37 נורווגיה 14.0 5.0 11.9 (0.0119%) 2012
38 הממלכה המאוחדת 18.2 5.1 11.8 (0.0118%) 2011
39 ניו זילנד 17.0 6.4 11.5 (0.0115%) 2010
40 קנדה 16.9 5.3 11.5 (0.0115%) 2009
41 דנמרק 16.6 6.2 11.3 (0.0113%) 2010
42 איסלנד 18.3 4.6 11.3 (0.0113%) 2009
43 צ'ילה 18.2 4.2 11.2 (0.0112%) 2007
44 שווייץ 17 5.8 11.2 (0.0112%) 2011
45 טרינידד וטובגו 17.9 3.8 10.7 (0.0107%) 2006
46 הודו 13.0 7.8 10.5 (0.0105%) 2009
47 אירלנד 17.4 3.4 10.3 (0.0103%) 2013
48 סינגפור 13.3 7.3 10.3 (0.0103%) 2012
49 אוסטרליה 15.3 4.8 10.0 (0.01%) 2011
17 סרביה 24.9 9.0 17.3 (0.0173%) 2011
50 סלובקיה 17.4 2.8 9.9 (0.0099%) 2011
51 פורטוגל 15.5 4.1 9.6 (0.0096%) 2011
52 קירגיזסטן 14.1 3.6 8.8 (0.0088%) 2009
53 הולנד 12.0 5.0 8.8 (0.0088%) 2010
54 טורקמניסטן 13.8 3.5 8.6 (0.0086%) 1998
55 מקדוניה 12.6 3.9 8.0 (0.008%) 2009
56 אל סלוודור 12.9 3.6 8.0 (0.008%) 2008
57 סין 22.23 (0.0222%) 2013
58 זימבבואה 10.6 5.2 7.9 (0.0079%) 1990
59 לוקסמבורג 13.2 2.9 7.8 (0.0078%) 2008
60 ארגנטינה 12.6 3.0 7.7 (0.0077%) 2008
61 ספרד 11.8 3.4 7.6 (0.0076%) 2012
62 אקוודור 10.5 3.6 7.1 (0.0071%) 2009
63 מאוריציוס 11.8 1.9 6.8 (0.0068%) 2008
64 איטליה 10.0 2.8 6.3 (0.0063%) 2007
65 קוסטה ריקה 10.2 1.9 6.1 (0.0061%) 2009
66 תאילנד 9.7 2.58 6.03 (0.0613%) 2013
67 מונגוליה 8.6 3.1 5.85 (0.0058%) 2011
68 ישראל 9.9 2.1 5.8 (0.0058%) 2007
69 ניקרגואה 9.0 2.6 5.8 (0.0058%) 2006
70 פנמה 9.0 1.9 5.5 (0.0055%) 2008
71 קולומביה 7.9 2.0 4.9 (0.0049%) 2007
72 ברזיל 7.7 2.0 4.8 (0.0048%) 2008
73 איראן 3.9 2.1 4.8 (0.0048%) 2013
74 אוזבקיסטן 7.0 2.3 4.7 (0.0047%) 2005
75 קמבודיה 4.6 (0.0046%) 2008
76 גאורגיה 7.1 1.7 4.3 (0.0043%) 2009
77 טורקיה 4.19 (0.00419%) 2013
78 אלבניה 4.7 3.3 4.0 (0.004%) 2003
79 מקסיקו 6.8 1.3 4.0 (0.004%) 2008
80 הונדורס 3.84 (0.00384%) 2011
81 בחריין 4.0 3.5 3.8 (0.0038%) 2006
82 בליז 6.6 0.7 3.7 (0.0037%) 2008

טענות על התאבדות בקרב בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי הידע המדעי כיום, תופעת ההתאבדות ייחודית לבני אדם בלבד, עם זאת, קיימות מיתות משונות של בעלי חיים אשר ניתנות לפירוש כהתאבדות.

הלמינג הוא מכרסם אשר סיפרו עליו בעבר כי הוא נוהג לקפוץ, ללא סיבה נראית לעין, מעבר לצוקים במין התאבדות המונית. מיתוס ההתאבדות של הלמינג ניזון מסרט הטבע "White Wilderness" שהופק על ידי אולפני דיסני ב-1958. בסרט נראתה להקת למינגים גדולה "מתאבדת" בקפיצה מצוק אל הים. לימים הסתבר שהסצנה הזאת הייתה מבוימת: למינגים לא חיים כלל באזור בו צולם הסרט (אלברטה שבקנדה), וכמה עשרות למינגים הובאו לאתר ונדחפו לתהום. כאשר צפיפות האוכלוסייה גדלה בטבע, יוצאות להקות למינגים למסע נדודים בחיפוש אחר טריטוריה חדשה. במסע זה עלולות להיספות חיות רבות, חלקן גם בנפילה מצוקים או טביעה במקווי מים שאין הן מצליחות לצלוח. אין המדובר בהתאבדות מכוונת. הלמינגים נעים באזורים שאינם מכירים: אין סימן לכך שהמכרסם ידע מראש שבקצה הדרך מחכה לו תהום או ים. חוש הראיה של הלמינגים חלש מכדי להבחין בין נחל, שניתן לחצות אותו, לפיורד - בו קרוב לוודאי יטבעו. מראה להקות למינגים טובעים בים הזין את המיתוס עוד לפני שדיסני הפך אותו לפופולרי.

חלק מן היונקים הימיים, בעיקר לווייתנים ודולפינים, עולים על החוף וכתוצאה מכך מתים לעיתים קרובות, תופעה המכונה החפת לווייתנים. גם במקרה זה אין כל עדות להתאבדות מכוונת. מיתוס אחר גורס כי עקרב המוקף בטבעת אש יעקוץ עצמו למוות. למיתוס אין בסיס: העקרב אינו רגיש לארס של עצמו. ייתכן שעוויתות זנב עקב התכווצות שרירים מחום המדורה יצרו רושם מוטעה של עקיצה עצמית וכך נולד המיתוס.

התאבדות בספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1774 יצא לאור ספרו של וולפאנג גתה, "ייסורי ורתר הצעיר", בו מתואר בחור צעיר המאוהב בנערה המאורסת לאחר ושאינה נענית לחיזוריו, עד שהוא מחליט לשים קץ לחייו. בעקבות גל ההתאבדויות ההמוני של צעירים, נאסר הספר שנים אחדות להפצה. תופעה זו נקראת "אפקט ורתר".

"רומיאו במיטת המוות של יוליה", מאת יוהאן היינריך פוסלי, שנת 1809. רומיאו מוצא את אהובתו בתרדמת זמנית, ובמחשבה כי היא מתה, מחליט ליטול את חייו. כשיוליה מתעוררת ומוצאת את אהוב לבה שרוע מת, היא מחליטה גם כן ליטול את חייה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • קיי רדפילד ג'יימיסון, הלילה ממהר לרדת: להבין את ההתאבדות, הוצאת מטר, 1999.
  • ישראל אור-בך, כאב עד כלות, הוצאת שוקן, תל אביב, 2000.
  • אל אלווארז, האל הפראי - עיון בהתאבדות, הוצאת כרמל, 2012.
  • ישראל אור-בך, ילדים שאינם רוצים לחיות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, 2001.
  • שירלי אברמי, אחרון מכתבו ילבין - השפעת התאבדות על בני המשפחה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006.
  • אמיל דורקהיים, "התאבדות כתופעה חברתית" בתוך: ההתאבדות, 2002, נמרוד. עמ'. 165-180.
  • מֶרְק - המדריך הרפואי השלם, הוצאת כנרת זמורה והד ארצי, 2002, פרק 85, עמ' 411–415.
  • יוסי לוי בלז, ענת ברונשטיין קלומק, ירי גביעון, אלן אפטר (עורכים), להאיר את הרי החושך: התנהגות אובדנית בקרב בני נוער, הוצאת דיונון, 2016. (קישורים להקדמה ולפרק 1 מתוך הספר)
  • רועי אופנבכר, יותר מאחד, פחות משניים: על אחים למתאבדים - מסע אישי וחברתי, הוצאת מודן, 2017
  • ישראל אורון (אוסטריי), שלום לחיים! בחרתי במוות: מכתבי פרידה מאת ישראלים שהתאבדו, הוצאת "אח", 2008[66]
  • ישראל אורון (אוסטריי), האם "המחבלים המתאבדים" אכן מתאבדים?, בתוך: חגי גולן ושאול שי (עורכים), פצצה מתקתקת, הוצאת מערכות ומשרד הביטחון, 2006, עמ' 95–114
  • ישראל אורון (אוסטריי), קבוצת תמיכה להורים שילדיהם התאבדו: מהנחיה מקצועית לעזרה עצמית, חברה ורווחה, 2000, כ'(3), עמ' 83–361
  • ז'אן אמרי, יד נשלחת בנפש - מסה על מוות מרצון, בתרגום נועה קול, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2021.
  • E. Shneidman, Voices of death. New York: Harper & Row, 1982
  • E. Shneidman, The suicidal mind. New York, Oxford Univ, Press, 1996
  • Oron (Ostre) I. Wars and suicides in Israel, 1948-2006, International Journal of Environmental Research and Public Health, 2012, 9, 1927-1938
  • Oron (Ostre) I. Possible Biomarkers for Assessing Deliberate Self-Injury Risk, Suicidology Online, 2016 7-9

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: התאבדות
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: התאבדות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: התאבדות

עמותות ואתרי תמיכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים ומאמרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וידאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hannah Ritchie, Max Roser, Esteban Ortiz-Ospina, Suicide, Our World in Data, 2015-06-15
  2. ^ 1 2 Peeter Värnik, Suicide in the World, International Journal of Environmental Research and Public Health 9, 2012-3, עמ' 760–771 doi: 10.3390/ijerph9030760
  3. ^ 1 2 3 עמיקם, איתי (2019-09-02). "נתוני האובדנות בישראל: עלייה בהתאבדות צעירים עד גיל 15". Ynet. נבדק ב-2022-11-23.
  4. ^ Suicide, www.who.int (באנגלית)
  5. ^ Sami Richa, Mario Fahed, Elias Khoury, Brian Mishara, Suicide in Autism Spectrum Disorders, Archives of Suicide Research 18, 2014-10-02, עמ' 327–339 doi: 10.1080/13811118.2013.824834
  6. ^ Keith Hawton, Kees van Heeringen, Suicide, The Lancet 373, 2009-04-18, עמ' 1372–1381 doi: 10.1016/S0140-6736(09)60372-X
  7. ^ Diego De La Vega, Lucas Giner, Philippe Courtet, Suicidality in Subjects With Anxiety or Obsessive-Compulsive and Related Disorders: Recent Advances, Current Psychiatry Reports 20, 2018-03-28, עמ' 26 doi: 10.1007/s11920-018-0885-z
  8. ^ Michel Tousignant, Suicide in Small-Scale Societies, Transcultural Psychiatry 35, 1998-06, עמ' 291–306 doi: 10.1177/136346159803500207
  9. ^ Robin Edward Gearing, Dana Alonzo, Religion and Suicide: New Findings, Journal of Religion and Health 57, 2018-05-07, עמ' 2478–2499 doi: 10.1007/s10943-018-0629-8
  10. ^ 1 2 גל, ד"ר איתי (2013-11-25). "התאבדויות בשנה: 10,000 מנסים; 500 מצליחים". Ynet. נבדק ב-2022-10-09.
  11. ^ Louise Brådvik, Suicide Risk and Mental Disorders, International Journal of Environmental Research and Public Health 15, 2018-9, עמ' 2028 doi: 10.3390/ijerph15092028
  12. ^ ישראל אור-בך, איך תקשיב לאדם שעל הגג? תגובה לאליצור ועומר
  13. ^ למעשה צריך היה להיות: "מעכבים בררניים של ספיגה חוזרת של סרוטונין.
  14. ^ שיר-לי גולן-מאירי, צעירים מתאבדים: כך נזהה סימנים מקדימים, באתר ynet, 8 בדצמבר 2004
  15. ^ אשכול מאמרים של אליצור ועומר, ושל אור-בך וברגמן(הקישור אינו פעיל, 14.2.2021)
  16. ^ אורי אבנרי, סודותיו של "שועל המדבר", באתר הארץ, 9 בפברואר 2003
  17. ^ Haas, Ann P.; Eliason, Mickey; Mays, Vickie M.; Mathy, Robin M.; Cochran, Susan D.; D'Augelli, Anthony R.; Silverman, Morton M.; Fisher, Prudence W.; Hughes, Tonda; Rosario, Margaret; Russell, Stephen T.; Malley, Effie; Reed, Jerry; Litts, David A.; Haller, Ellen; Sell, Randall L.; Remafedi, Gary; Bradford, Judith; Beautrais, Annette L.; Brown, Gregory K.; Diamond, Gary M.; Friedman, Mark S.; Garofalo, Robert; Turner, Mason S.; Hollibaugh, Amber; Clayton, Paula J. (30 בדצמבר 2010). "Suicide and Suicide Risk in Lesbian, Gay, Bisexual, and Transgender Populations: Review and Recommendations". Journal of Homosexuality. 58 (1): 10–51. doi:10.1080/00918369.2011.534038. PMC 3662085. PMID 21213174. {{cite journal}}: (עזרה)
  18. ^ Proctor, Curtis D.; Groze, Victor K. (1994). "Risk Factors for Suicide among Gay, Lesbian, and Bisexual Youths". Social Work. 39 (5): 504–513. doi:10.1093/sw/39.5.504.
  19. ^ Remafedi, Gary; Farrow, James A.; Deisher, Robert W. (1991). "Risk Factors for Attempted Suicide in Gay and Bisexual Youth". Pediatrics. 87 (6): 869–875.
  20. ^ Russell, Stephen T.; Joyner, Kara (2001). "Adolescent Sexual Orientation and Suicide Risk: Evidence From a National Study". American Journal of Public Health. 91 (8): 1276–1281. doi:10.2105/AJPH.91.8.1276. PMC 1446760. PMID 11499118.
  21. ^ Hammelman, Tracie L. (1993). "Gay and Lesbian Youth". Journal of Gay & Lesbian Psychotherapy. 2 (1): 77–89. doi:10.1300/J236v02n01_06.
  22. ^ Johnson, R. B.; Oxendine, S.; Taub, D. J.; Robertson, J. (2013). "Suicide Prevention for LGBT Students". New Directions for Student Services. 2013: 55–69. doi:10.1002/ss.20040.
  23. ^ 1 2 Study: Tolerance Can Lower Gay Kids' Suicide Risk, Joseph Shapiro, All Things Considered, National Public Radio, December 29, 2008. Study: Tolerance Can Lower Gay Kids' Suicide Risk, NPR.org (באנגלית)
  24. ^ Bagley, Christopher; Tremblay, Pierre (2000). "Elevated rates of suicidal behavior in gay, lesbian, and bisexual youth". Crisis: The Journal of Crisis Intervention and Suicide Prevention. 21 (3): 111–117. doi:10.1027/0227-5910.21.3.111.
  25. ^ National Action Alliance for Suicide Prevention Tackles LGBT Suicide, April 26, 2012, Kellan Baker and Josh Garcia. National Action Alliance For Suicide Prevention, National Action Alliance for Suicide Prevention: National Action Alliance for Suicide Prevention Tackles LGBT Suicide, National Action Alliance for Suicide Prevention, ‏2012-04-26
  26. ^ Simone, Mark J.; Appelbaum, Jonathan S. (2011). "Addressing the Needs of Older Lesbian, Gay, Bisexual, and Transgender Adults". Clinical Geriatrics. 19 (2): 38–45.
  27. ^ Yardain Amron (24 בנובמבר 2013). "Research exposes negative effects of anti-gay legislation". The Michigan Daily. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "The Impact of Institutional Discrimination on Psychiatric Disorders in Lesbian, Gay, and Bisexual Populations: A Prospective Study by Mark L. Hatzenbuehler, MS, MPhil, Katie A. McLaughlin, PhD, Katherine M. Keyes, MPH and Deborah S. Hasin, PhD". Ajph.aphapublications.org. 2010-01-14. doi:10.2105/AJPH.2009.168815. נבדק ב-2011-08-21.
  29. ^ Savin-Williams, Ritch C (1994). "Verbal and physical abuse as stressors in the lives of lesbian, gay male, and bisexual youths: Associations with school problems, running away, substance abuse, prostitution, and suicide". Journal of Consulting and Clinical Psychology. 62 (2): 261–269. doi:10.1037/0022-006X.62.2.261.
  30. ^ אתר האינטרנט הרשמי של Family Acceptance Project
  31. ^ הערות להצעת חוק מוות במרשם רופא(הקישור אינו פעיל, 14.2.2021), רפואה ומשפט 41, דצמבר 2009, עמ' 162
  32. ^ בראשית רבה פרשה ל"ד, ה' (מהדורת תיאודור-אלבק)
  33. ^ "דיבורא שתיתאי: לא תרצח, לא תתרצח" - פסיקתא רבתי כ"ד
  34. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ב'
  35. ^ מסכת שמחות ב
  36. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף ג'
  37. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק א', הלכה י"א; שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שמ"ה, סעיף א'
  38. ^ פרוש התוספות עבדה זרה, דף י"ח עמ' א. תוספות "ולא יחבל עצמו"
  39. ^ הערות לקיצור שולחן ערוך על פי השולחן ערוך, הבן איש חי, וכף החיים
  40. ^ ספר רב פעלים חלק ג' סימן כ"ט
  41. ^ "חתיכה מרֶכֶב, שהיא אחת מן הרחיים, והיא העליונה, לפיכך נקראת 'רכב'; והתחתונה - 'שֶכֶב'." רד"ק, בפירושו שם
  42. ^ על דעות הפוסקים באשר לסיבות השונות להיתר שאול להתאבד, ראו במאמר האם מותר היה לשאול להתאבד
  43. ^ על פי פירוש מצודת דוד לפסוק.
  44. ^ על פי אחד הפירושים; פירוש אחר הוא שעמרי, יריבו, הוא שהרג אותו.
  45. ^ "כמה אנשים מתאבדים בישראל מדי שנה?". Globes. נבדק ב-2022-11-23.
  46. ^ רויטל בלומנפלד, שיעור העולים המתאבדים גבוה פי 10 ביחס לשאר האוכלוסייה, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2011
  47. ^ 1 2 "יש פי 7 יותר התאבדויות בקרב הגרושים", באתר ynet, ‏2017-08-18
  48. ^ N12 - בובות אדם "מתאבדות" נתלו ברחבי הארץ: "האבות הגרושים..., באתר N12, ‏2019-12-23
  49. ^ 1 2 אובדנות בישראל 2011, דו"ח משרד הבריאות על אובדנות בישראל בין השנים 1981-2009.
  50. ^ [1]
  51. ^ ציונה חקלאי, נחמה גולדברגר, מרים אבורבה, אובדנות בישראל, באתר משרד הבריאות, ‏יוני 2019
  52. ^ רע"א 10142/09 שמחה כהן נ' הפניקס, ניתן ב־22 בינואר 2012
  53. ^ עמיר רפפורט, חללים אלמוניים, באתר nrg‏, 18 ביוני 2005
    גילי כהן, בעיצומה של פרשת הבלוגר: צה"ל מפרסם את מספר המתאבדים, באתר הארץ, 26 בדצמבר 2012
  54. ^ מאיה קרני, אובדים על זה(הקישור אינו פעיל, 14.2.2021), במחנה גיליון 12, 2007.
  55. ^ גילי כהן, רשמית: התאבדות היא גורם המוות הנפוץ בצה"ל, באתר הארץ, 31 בדצמבר 2012
  56. ^ ליאת שלזינגר, חשיפה: התאבדויות הן הגורם מספר 1 למוות בצה"ל, באתר nrg‏, 31 בדצמבר 2012
  57. ^ אמיר בוחבוט‏, פחות התאבדויות בצה"ל: 14 שמו קץ לחייהם ב-2012, באתר וואלה!‏, 26 בדצמבר 2012
  58. ^ לילך שובל, ‏[https://www.israelhayom.co.il/article/146039 ירידה חדה במספר המתאבדים בצה"ל ], באתר ישראל היום, 2 בינואר 2014
  59. ^ יניב קובוביץ, צה"ל: מספר החיילים שהתאבדו ב-2018 - הנמוך ביותר בשנים האחרונות, באתר הארץ, 9 בינואר 2019
  60. ^ אלעד הומינר, ‏2020 בצה"ל: כמה חיילים התאבדו וכמה נהרגו בפעילות מבצעית?, באתר כיפה, 3 בינואר 2021
  61. ^ אמיר בוחבוט‏, שליש מהמתאבדים בצה"ל בשנת 2021 - בני העדה האתיופית, באתר וואלה!‏, 11 בינואר 2022
  62. ^ יהושוע, יוסי (2022-12-25). "המספר הגבוה זה 5 שנים: 14 חיילים התאבדו השנה במהלך שירותם". Ynet. נבדק ב-2023-01-03.
  63. ^ אילן מרסיאנו, מחצית מהתאבדויות חיילים - בתחילת השירות הצבאי, באתר ynet, 17 באוגוסט 2004
  64. ^ יאיר שלג, הסוהר הטוב, באתר הארץ, 4 באפריל 2007
  65. ^ WHO | Suicide data, WHO
  66. ^ שלום לחיים! בחרתי במוות / ישראל אורון (אוסטרֵיי), באתר פסיכולוגיה עברית
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=התאבדות&oldid=36409123"