אנטונינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אנטונינהיוונית: Αντωνίνα, כנראה 484 – 580~) הייתה אשתו של בליסאריוס, מגדולי המצביאים בצבאו של הקיסר יוסטיניאנוס.

בתמונה: פסיפס מהמאה ה-6 לספירה שנמצא בבזיליקת סן ויטאלה שברוונה, איטליה. בפסיפס מוצגת אשת הקיסרית תיאודורה עם נשות ואנשי החצר שלה. הקיסרית מופיעה במרכז התמונה, ולפי זיהוי אפשרי של אנשי החצר, מימין לתיאודורה נמצאת אנטונינה[1]

אנטונינה אצל פרוקופיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

רובו ככולו של המידע על אנטונינה מופיע בספריו השונים של פרוקופיוס, ובייחוד ב'היסטוריה הסודית'. פרוקופיוס הכיר את אנטונינה היכרות אישית, מכיוון שהיה המזכיר של בעלה, בליסאריוס. הוא הכיר אותה כשהייתה מבוגרת יחסית, ודעתו עליה לא הייתה חיובית. על כן יש לקבל את רוב המידע שהוא מוסר לנו עליה בעירבון מוגבל. עם זאת, תיאוריו של פרוקופיוס מאירים נקודות שונות באישיותה, שיכולות ללמד אותנו רבות על האופי שלה לאחר סינון דעותיו האישיות של פרוקופיוס.

ראשית חייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטונינה נולדה כנראה בקונסטנטינופול בשנת 484.[2] שמותיהם של הוריה אינם ידועים לנו, אך עיסוקיהם ידועים. אביה היה רַכָּב מסלוניקי ואימהּ הייתה יצאנית שקשורה לתיאטרון. ראשית חייה של אנטונינה לוּווּ באנשים מפוקפקים ובמכשפים. ידוע לנו שטרם נישואיה לבליסאריוס היא הייתה נשואה לאיש מאנטיוכיה ואף ילדה לו בת.[3] כמו כן ידוע לנו שהיו לה ילדים נוספים. הילדים המוּכּרים לנו הם: יואנינה – בתו של האנטיוכי; פוֹטִיוּס – שאותו ילדה לפני הנישואין לבליסאריוס; תיאודוסיוס – ילד מאזור טראקיה שאומץ על ידי בליסאריוס ואנטונינה, ואיתו נאפה אנטונינה לאחר שאומץ.[4]

נישואיה לבליסאריוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר נישואיה לבליסאריוס לא שינתה אנטונינה את אורח חייה המפוקפק והמשיכה לנאוף. פרוקופיוס מספר בפירוט רב על יחסיה עם הבן המאומץ של בליסאריוס ושלה, תיאודוסיוס. בגלל אהבתו הרבה אליה, היה בליסאריוס עיוור לכל הבגידות שלה ולהתנהגותה הבלתי הולמת. היעדרויותיו הרבות מעיר הבירה לא תרמו למצב. התנהגותה של אנטונינה הייתה ידועה והיו אנשים שאף העזו והעירו את תשומת ליבו של בליסאריוס לדברים. בתגובה הוא בדק, ואפילו ניסה להרחיק את תיאודוסיוס, אבל את אשתו הוא לא העניש. אנשים נוספים בחרו שלא להגיד דבר מחשש – מוצדק – שאנטונינה תפגע בהם.[5] אנטונינה, שהייתה אישה מוכשרת מבחינת סדר וארגון ומבחינה אסטרטגית, התלוותה לבליסאריוס במסעות הכיבוש הרבים שלו באימפריה המתרחבת: בקרתגו, ברומא (בעת הכיבוש על ידי טוטילה) ובמסעות הפרסיים. היא הייתה אשת סודו הקרובה ביותר וייעצה לו ולמפקדיו בנושאים שונים. על תרומותיה הרבות לאימפריה ועל שירותיה היא קיבלה תואר כבוד (Patricia).[3]

הקשר שלה ושל תיאודורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקשר בין הקיסרית תיאודורה לאנטונינה היה קשר מיוחד, וככל הנראה היה מבוסס על יחסי תועלת הדדיים, ועל השירות המשותף שהן העניקו זו לזו. אנטונינה עזרה לתיאודורה להיפטר משתי דמויות חשובות – האחד היה בישוף בשם סילבריוס, והאחר היה פקיד בדרגה גבוהה ובעל סמכויות מרובות באימפריה בשם יואנס הקפדוקי. תיאודורה, בתורה, עזרה לאנטונינה בקשר שלה עם תיאודוסיוס - בנם המאומץ של אנטונינה ובליסאריוס, איתו הייתה במערכת יחסים רומנטית, שגורש על ידי בליסאריוס. מתוך כתביו של פרוקופיוס נראה שבתחילת הקשר שלהן הייתה אנטונינה נתונה למרותה של הקיסרית, ופחדה מכוחה.[6] שנים אחדות לפני מותה רצתה תיאודורה להשיא את אנסטסיוס, אחד מנכדיה, לבתהּ של אנטונינה, יואנינה. אנטונינה, בהתייעצות עם בליסאריוס, לא רצתה לקבל את הצעת השידוך הזאת. בליסאריוס והיא התמהמהו במתן תשובה בנוגע לבתם, על מנת לא לסרב לתיאודורה סירוב ישיר. הם לא הצליחו להערים על תיאודורה, והיא הכניסה את הזוג – יואנינה ואנסטסיוס – לארמון. כשיואנינה הגיעה לגיל הנישואים, הם נישאו. לאחר מותה של תיאודורה, בשנת 549, אנטונינה הוציאה את בתהּ מהארמון.[3]

אחרית ימיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטונינה האריכה ימים אחרי בליסאריוס, בעלה, ואחרי הקיסרית תיאודורה והקיסר יוסטיניאנוס. התיאור המאוחר ביותר שלה הוא משנות ה-80 של המאה השישית, ובו מתואר שהיא התגוררה עם ויגילנטיה, אחותו של יוסטיניאנוס.[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • .Procopius. The Anecdota or Secret History. Translated by H. B. Dewing. London: William Hienemann Ltd, 1954.
  • .Kazhdan, Alexander P. The Oxford Dictionary of Byzantium, vol. 1. New York: Oxford University Press, 1991.
  • .Lightman, Benjamin and Marjorie Lightman. A to Z Ancient Greek and Roman Women: Revised Edition. New York: Facts on File, 2008.
  • .Treadgold, Warren. A History of the Byzantine State and Society. California: Stanford University Press, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society, California: Stanford University Press, 1997, עמ' 203
  2. ^ Alexander P. Kazhdan, The Oxford Dictionary of Byzantium, כרך 1, New York: Oxford University Press, 1991, עמ' 124
  3. ^ 1 2 3 4 Marjorie Lightman and Benjamin Lightman, A to Z Ancient Greek and Roman Women: Revised Edition, New York: Facts on File, 2008, עמ' 28-30
  4. ^ Procopius, תרגום: H. B. Dewing, 1:16, Procopius in Seven Volumes VI: The Anecdota or Secret History, כרך VI, London: William Heinemann Ltd, 1954
  5. ^ Procopius, תרגום: H. B. Dewing, 1:16-3:19, Procopius in Seven Volumes VI: The Anecdota or Secret History, London: William Heinemann Ltd, 1954
  6. ^ Procopius, תרגום: H. B. Dewing, 1:13-14, Procopius in seven volumes VI: The Anecdota or Secret History, London: William Heinemann Ltd, 1954