ארון קרח
ארגז קרח הוא מקרר קומפקטי לא מכני שהיה מכשיר מטבח נפוץ בתחילת המאה העשרים לקירור ושמירה על טריות המזון. לפני התפתחות המקררים החשמליים, קופסאות קרח כונו על ידי הציבור "מקררים". רק לאחר המצאת המקרר החשמלי המודרני נודעו המקררים הלא-חשמליים המוקדמים בשם קופסאות קרח. המונחים קופסת קרח ומקרר שימשו לסירוגין בפרסום כבר בשנת 1848[1].
עיצוב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
B. ארגז קרח ויקטוריאני טיפוסי, מעץ אלון עם מדפי פח או אבץ ודלתות מבודדות.
C. ארגז קרח מעץ אלון שהותקן בבתים אמידים.
ארגז הקרח הומצא על ידי חקלאי אמריקאי ובונה ארונות בשם תומאס מור בשנת 1802.[2] מור השתמש בארגז הקרח כדי להעביר חמאה מביתו במחוז מונטגומרי במרילנד, לאזור המסחר בג'ורג'טאון שבוושינגטון, מה שאפשר לו למכור חמאה מוצקה במקום חמאה רכה ומומסת שמכרו שאר הרוכלים באותה תקופה. העיצוב הראשון שלו כלל גיגית אליפסה מעץ ארז כשבתוכה מיכל פח שבו הונח הקרח, ועטוף בפרוות ארנב לצורך בידוד.
בהמשך יוצרו ארונות קירור בעלי דופן כפולה ומצופה מבפנים באבץ או בזכוכית, ובמקררים יוקרתיים יותר בחרסינה, כדי להקל על הניקוי. בדפנות הוכנס שיער, צמר, כותנה, מוץ (אנ'), דיאטומיט או צמר זכוכית ששימשו לבידוד. לעיתים נעשה שימוש גם בבידוד זול יותר, כלוחות עץ, שעם, נסורת, כבול, קש או אצות.
מקור הקור היה קרח, שהונח בתא מיוחד – בדרך כלל מרופד בפח או בלוח אבץ או זכוכית, להגנה מפני קורוזיה – עם פתח ניקוז למים המומסים. הקרח סודר מעל תא המקרר (בדגמים צפון אמריקאים גם לידו) כדי לגרום לאוויר החם העולה לשקוע שוב על ידי קירורו.[3]
על מנת להבטיח צריכת קרח נמוכה, המים המומסים לא נשארו במגע עם הקרח, אלא התנקזו למגירה תחתית[3]. כדי לאפשר זרימת אוויר טובה בארגז הקרח, הונחו מוצרי הקירור על סורגי עץ או רשת ברזל.
בטמפרטורת סביבה של 19 מעלות צלזיוס, מקרר בנפח של 222 ליטר ומיכל קרח בקיבולת של 16 ק"ג הצליח לקרר את התכולה ל-6.9°, עם צריכה יומית של 6 ק"ג.[4]
בעבר, בתיבת הקרח הוכנס קרח טבעי שנאסף במרתפי אחסון מתאימים, שנקראו מרתפי קרח, כדי שיהיו זמינים גם בעונה החמה[5]. בחנויות מיוחדות נמכרו בלוקי קרח, וכן נעשו משלוחים לבית מספר פעמים בשבוע על ידי חברות משלוחים מיוחדות, שנקראו לעיתים קרובות "אנשי קרח", בדומה לשירותי אספקה אחרים כגון חלבנים ומוכרי עיתונים. במקררים נוחים במיוחד, שהיו נפוצים בצפון אמריקה, היו ממלאים את הקרח מקיר הבית החיצוני, מבלי צורך שספק הקרח יכנס לבית. בתל אביב במשנת 1946 היו 28 תחנות לממכר קרח, ו-44 מחלקי קרח[6].
את מי ההפשרה היה צריך לרוקן כל יום, בדרך כלל דרך ברז קטן שהותקן בתחתית ארון הקרח. בגרסאות פשוטות יותר, המים טפטפו לתוך קערה מתחת לארון, שהיה צריך לרוקן אותה ידנית.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
השימוש המתועד הראשון בטכנולוגיית קירור מתוארך לשנת 1775 לפנה"ס בעיר השומרית טרקה[7] שם החל מלך האזור, זמרי-לים, בבניית בית קרח (אנ') משוכלל המצויד במערכת ניקוז מתוחכמת ובבריכות רדודות להקפאת מים בלילה[7]. השימוש בקרח לקירור ושימור לא היה חדש באותה תקופה, בית הקרח היה מודל ראשוני לארון הקרח המודרני יותר[8]. ארגז הקרח המסורתי במטבח מתוארך לתקופת קציר הקרח (אנ'), שהיה נפוץ מאמצע המאה ה-19 ועד להכנסת המקרר לשימוש ביתי בשנות ה-30 של המאה ה-20. רוב הקרח שנמכר בקמעונאות לצרכן נקצר בחורף מאזורים עמוסי שלג או אגמים קפואים, אוחסן בבתי קרח והופץ לצרכנים בתקופת הקיץ. בשנת 1827 הומצא חותך הקרח המסחרי, שהגדיל את הקלות והיעילות של קצירת קרח טבעי. המצאה זו הפחיתה את עלות השימוש בקרח, ובכך הפכה אותו לנפוץ יותר[9].
בשנות ה-40 של המאה ה-19, חברות שונות, כולל חברת "מקררי בולדווין" וחברת "מקררי רני", ומאוחר יותר גם חברת סירס, החלו לייצר קופסאות קרח ביתיות באופן מסחרי. בסקר שנערך בשנת 1907 על הוצאותיהם של תושבי העיר ניו יורק, נמצא כי 81% מהמשפחות שנסקרו החזיקו "מקררים" (ארגזי קרח) כשחלקם הקטן השתמש בגיגיות קרח[10]. שווי התעשייה הזו בארצות הברית עלה מ-4.5 מיליון דולר ב-1889 ל-26 מיליון דולר ב-1919.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 החלו ליצר את המקרר המכני, המוכר לנו כיום בחברת פריג'ידר האמריקאית, והשם פריג'ידר שימש כשם גנרי בכל העולם משך שנים ארוכות לשמו של המקרר המכני, גם מה שיוצר בחברות אחרות[11].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ בספר "תיאור הנוף של פריז" לונדון 1848
- ^ המקרר של תומאס מור (באנגלית)
- ^ 1 2 "לקסיקון של כל הטכנולוגיה" יצא לאור על ידי המהנדס אוטו לוגר (בגרמנית) בשנת 1894
- ^ באנציקלופדיה של יוזף מאייר Meyers Konversations-Lexikon (בגרמנית)
- ^ בית הקרח הראשון באמריקה? (באנגלית)
- ^ 40 אלף צרכני קרח בתל אביב, המשקיף, 10 ביוני 1946
- ^ 1 2 ג'קסון, טום (2015). CHILLED: איך הקירור שינה את העולם, ואולי יעשה זאת שוב. ניו יורק: בלומסברי. עמ' 15–16. ISBN 9781472911438
- ^ Lydia Bjornlund. "איך המקרר שינה את ההיסטוריה". מינסוטה 2015, עמ' 23–25. ISBN 9781629697710
- ^ ההיסטוריה של חיי היומיום איליין לנדאו, ניו יורק (2006) (באנגלית) ISBN 0-8225-3808-3
- ^ רמת החיים בקרב משפחות פועלים בניו יורק מהמחבר Chapin, Robert Coit, ניו יורק 1909. עמ' 136 בספר (158 בדיגיטל)
- ^ ראה לדוגמה יוסף כנען, הפריג'ידר של משפחת רחמים, דבר, 11 באוגוסט 1961