חרסינה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שולחן ערוך בכלי אוכל מחרסינה, במוזיאון החרסינה במייסן
בובת חרסינה
דמויות קומדיה דל'ארטה קפיטנו אוקטביו ולוסינדה מחרסינה (פורצלן נימפנבורג) מאת פרנץ אנטון בוסטלי, בהיכל לגיון הכבוד בסן פרנסיסקו

חרסינה היא חומר קרמי עשיר בקאוליניט, אשר עבר שריפה לאחר יבושו. צבעה הטבעי הוא לבן, אך אפשר לקשטה ולגוונה בשלל צבעים. חרסינה היא גם שם גנרי לכלי אוכל ופרטי נוי העשויים מחומר זה.

שמה של החרסינה בעברית[1] הוא הלחם של המילים חרס וסין, מכיוון שהומצאה בסין . גם בשפות רבות אחרות חרסינה קרויה על שם סין, למשל באנגלית היא מכונה לעיתים China. המילה "פורצלן" (מאנגלית: porcelain) הגיעה ללשונות אירופה מאיטלקית, porcellana, שם היא מופיעה לראשונה במאה ה-13, ומציינת צדף מסוג "פי-הכושי", וזה השם בו תיאר מרקו פולו את הכלים שראה בסין[2].הקשר לחרסינה הוא כנראה השקיפות המזכירה את הצדף.

בניגוד לכלי חרס אחרים, המאופיינים במשקל גבוה, עובי, אטימות לאור ונקבוביות, את החרסינה ניתן לעבד למוצרים דקים ביותר, שקופים למחצה, קלים ואטומים לנוזלים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסינים היו הראשונים שייצרו כלי חרסינה. ההתחלה הייתה כבר בתקופת שושלת טאנג, במאה ה-7, תודות לפיתוח תנורים שהגיעו לטמפרטורה של 1350 מעלות צלסיוס[3]. באותה תקופה היה קיים רק פיגמנט אחד בו היה ניתן להשתמש מתחת לגלזורה, והוא היה מבוסס על תחמוצת קובלט. לאחר השריפה התקבל הצבע הכחול, הידוע, של כלי חרסינה סיניים. חרסינה באיכות גבוהה פותחה רק בתקופת שושלת יואן, במאה ה-13. כלי החרסינה הסיניים נחשבו למוצרי יוקרה והיו מבוקשים ביותר בקרב האצולה האירופית. בשלב מאוחר התפתח סגנון פופולרי נוסף, סגנון סנקאי (סגנון שלושת הצבעים). הוא השפיע על עיצוב כלי הקרמיקה במזרח התיכון, ביפן וגם באיטליה. הסינים שמרו בקפדנות על סוד ייצור החרסינה, שהיה נעוץ בערבוב החרסית הלבנה הסינית עם פגמטיט, ושריפה בטמפרטורות גבוהות. באמצע המאה ה-17, עקב מלחמת האזרחים בסין, נפסק יצוא כלי החרסינה. הסוחרים ההולנדים, אשר קיימו יחסי מסחר הדוקים עם יפן, עודדו את תעשיית החרסינה היפנית למלא את החסר בשוק האירופי. בתקופה זו, יצור חרסינה יפנית עשה את צעדיו הראשונים והתבסס על ידע שנרכש בקוריאה ושימש בתעשייה מסורתית של קרמיקה[4]. המעבר מיצור קרמיקה ליצור חרסינה התאפשר בשל גילוי חרסית לבנה, דומה לזו הסינית, ביפן עצמה. מוצרי חרסינה אלה היו בעלי עיטורים כחולים על הכלי הלבן, כדי להתאים לקהל שהיה מורגל לעיטורים הסיניים בצבעים אלה.

בשל הביקוש הנרחב והמחיר הגבוה, נמשכו באירופה הניסיונות לחקות את החרסינה הסינית. בסקסוניה המאמצים הללו היוו משימה לאומית, בהובלת השליט המקומי, אוגוסט השני, חובב אומנות מושבע. ב-1708 הציעו אהרנפריד ואלטר פון צ'ירנהאוס (אנ') ויוהאן פרידריך בטגר לערבב חרסית (קאולין) עם פצלת השדה (פטונטס)[5]. מרשם זה אומץ ואיפשר לראשונה ייצור חרסינה באירופה, בעיר מייסן, בסקסוניה (כיום בגרמניה). בראשית המאה ה-19, באנגליה, ג'ושוע ספוד (אנ')[2] הוסיף אפר עצמות לתערובת החרסינה והתקבל מוצר עמיד יותר, שהועדף באנגליה ובארצות הברית.

היום, כדי לייצר חרסינה[6] מערבבים יחד קאוליניט ופצלת השדה מותכת, מסוג פטונטס, וטוחנים אותם לאבקה עדינה. לתערובת זו מוסיפים מים ומעצבים את הצורה. את המוצר שורפים בתנור, בטמפרטורה גבוהה במיוחד - כ-1160 מעלות צלזיוס. לאחר השרפה מושחים זיגוג על המוצר ושורפים אותו בפעם השנייה, כדי להעניק לו את הברק הסופי. כלי החרסינה הראשונים היו לרוב לבנים וחסרי עיטורים, אך עם הזמן נוספו להם עיטורים רבים מסוגים שונים ובטכניקות שונות. האומנים הוסיפו את הציורים מתחת לזיגוג, בין השריפה הראשונה לשנייה. לפעמים, הציור על הכלי חייב שריפה שלישית, בטמפרטורה נמוכה יותר,740-820 מעלות צלזיוס.[7]

סוגי חרסינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיימים סוגים שונים של חרסינה והשוני ביניהם נובע מהיחס בין מרכיבי החומר וטמפרטורת השרפה. ככל שהחרסינה עוברת שרפה בטמפרטורה גבוהה יותר, כך המוצר שמתקבל חזק ועמיד יותר, שקוף, דק ואיכותי יותר. שינוי ריכוז המרכיבים קאולין ופטונטס או הוספה של מרכיבים נוספים כמו גיר, קוורץ או אפר עצמות משפיעים על תכונות המוצר הסופי כגון שקיפות, גוון וגמישות . לדוגמה, תוספת של אפר עצמות מעניקה לחרסינה את הגוון הלבן הנקי וגם תוספת חוזק.

צביעת החרסינה בתוספת העיטור המקשט אותה מעניק את המראה הייחודי לכל כלי ומהווה למעשה מעין חותם אישי של בית המלאכה. באופן מסורתי, כלי הפורצלן הסיניים עוטרו בציורי עלים, פרחים או דמויות מיתולוגיות. כלי החרסינה עוטרו בתחילה בצבע כחול על רקע לבן ורק בתקופות מאוחרות יותר הוחל בעיטור בצבעים מרובים.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרסינה היא שבירה, אטומה לנוזלים, אינה סובלת משיתוך, עמידה לרוב הכימיקלים. רוב סוגי החרסינה לא מעבירים גם גזים.

חרסינה היא בעלת כושר בידוד חשמלי גבוה ומוליכות חשמלית נמוכה.[6]

ממפעלי החרסינה המפורסמים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חרסינה בוויקישיתוף

ויקימילון ערך מילוני בנושא חרסינה בוויקימילון

  • Overview-Meissen-porcelain אתר אנציקלופדיה בריטניקה(אנגלית)-סרטון על ייצור כלי מייסן

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ צוות האקדמיה, חרסינה על שום מה?, האקדמיה ללשון עברית
  2. ^ 1 2 -, Porcelain, אנציקלופדיה בריטניקה
  3. ^ greek200, [ceramics.org Ceramics and Glass Materials' Role in Civilization], The American Ceramic Society, ‏2018
  4. ^ Anna Willmann, Edo -Period Japanese Porcelain, אתר מוזיאון המטרופוליטן, ‏אפריל 2011
  5. ^ C.M.Queroz, S. Agathopoulos, [arxiv.org/abs/physics/060111 The Discovery of European Porcelain Technology], אוניברסיטת קורנל, ‏17 בינואר 2006
  6. ^ 1 2 -, [madehow.com Porcelain], City-Data, ‏2011
  7. ^ הדס רז, קצת על חרסינה ופורצלן, האתר של הדס רז