בג"ץ בבלי נגד בית הדין הרבני הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בג"ץ בבלי נגד בית הדין הרבני הגדול[1] הוא אחד מפסקי הדין הבסיסיים בדיני המשפחה בישראל. פסק הדין ניתן בשנת 1994 בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, בהרכב של שלושה שופטים: נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר, המשנה לנשיא אהרון ברק והשופט שלמה לוין. החידוש העיקרי בפסק הדין הוא החלת הלכת השיתוף בין בני הזוג, זאת כנגד קביעתו של בית הדין הרבני להפרדה רכושית.

הבסיס המשפטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבסיס המקרה עומדים שני חוקים:

המקרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יחסיהם של בני הזוג בבלי עלו על שרטון, עת ששמואל בבלי הגיש תביעה לגירושין הוא כרך לתביעתו הן את עניין המזונות והן את חלוקת הרכוש. לאחר שבני הזוג התגרשו הגישה חווה בבלי תביעה לבית המשפט המחוזי לעניין חלוקת הרכוש, אולם תביעתה נדחתה ונקבע כי הסמכות לדון בעניינם נתונה לבית הדין הרבני האזורי בתל אביב יפו. בית הדין הרבני דחה את תביעת חווה בבלי למחצית רכושו של בעלה שמואל בבלי, בפוסקו כי הלכת השיתוף בנכסי בני הזוג אינה חלה בבתי הדין הרבניים. חווה בבלי עתרה כנגד פסק דין זה לבית הדין הגבוה לצדק בטענה כי פסק הדין של בית הדין הרבני בטל הואיל והוא פוגע בחוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951.

הכרעת בית המשפט העליון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון תמך יסודותיו בהלכת השיתוף ופסק על פיה. במקרה דנן, חזקה על בני הזוג בבלי שניהלו משק בית משותף ואורח חיים תקין, ושכל הרכוש שנצבר על ידיהם במהלך החיים המשותפים שייך לשניהם בחלקים שווים. לפיכך קבע בית המשפט העליון שעל בית הדין הרבני לפסוק על פי הלכת השיתוף.

עיקרון זה, שלפיו בית הדין הרבני צריך לפסוק על פי החוק וההלכה האזרחיים, לא הוגבל אך ורק להלכת השיתוף. בפסק דין זה קבע בית המשפט העליון כי: "על כל בתי הדין הדתיים להפעיל, בסוגיות "אזרחיות" נלוות שאינן חלק מענייני המעמד האישי (כפי שדיבור זה מתפרש על-פי דין המדינה) הנתון לסמכותם, את המשפט האזרחי הכללי, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון"[2]. משמעות פסק זה היא כי מלבד בסוגיות הקשורות לנישואין וגירושין, על בית הדין הרבני להתחשב בכלל חוקי המדינה. בכך, סמכותו לשפוט אך ורק על פי משפט התורה בענייני מזונות הכרוכים בתביעת גירושין שהוגשה בבית דין, נשללה.

חקיקה שיפוטית בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלכת השיתוף היא ביטוי מובהק לחקיקה שיפוטית במשפט הישראלי. המערכת האזרחית, ובראשה בית המשפט העליון, מצאה עצמה תחת אילוץ לספק מענה משפטי לשאלה של ההשלכות הכלכליות של גירושין כאשר המחוקק שותק, היינו, אין חוק שקובע מה יעלה בגורל רכוש המשפחה והרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים. היו ניסיונות חקיקה קודם לכן, ברם מסיבות שונות הם לא צלחו. לכן ביהמ"ש העליון פיתח בהדרגה את הלכת השיתוף שמהווה חקיקה שיפוטית. הלכת השיתוף יוצרת מערכת מורכבת של הלכה פסוקה שיצרה מסגרת נורמטיבית מקיפה ומפורטת.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בבלי נגד בית הדין הרבני הגדול, מח(2)
  2. ^ בג"ץ 1000/92, בבלי נ. ביה"ד הרבני, מח(2), עמ' 4