בית הדין לענייני מים

בית הדין לענייני מים הוא בית דין בו מתבררות מחלוקות הקשורות במים. קיים בית דין אחד כזה בחיפה, והוא משמש כבית דין ארצי.

בית הדין הוקם ב-1959 מכוחו של סעיף 140 לחוק המים^[1]. הוא מורכב משופט, שאותו ממנה שר המשפטים, ומשני נציגי ציבור, אך בהסכמת הצדדים רשאי לשבת השופט כדן יחיד. בסמכותו של בית הדין לדון על פי חוק המים ועל פי חוק המים ובחוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, וכוחו כשל בית משפט מחוזי במשפט אזרחי. בית הדין ייחודי בכך שאינו כפוף לדיני הראיות, ויחודו מביא לכך שתהליכי הדיון בו קצרים בהשוואה לתהליכים מקבילים בבתי משפט אחרים.

בבית הדין ניתן לערער על החלטות משרד האנרגיה והמים, המשרד להגנת הסביבה והרשות הממשלתית למים ולביוב (בעבר נציבות המים) והעומד בראשה. בית הדין אינו דן בעניינים של חברת מקורות או בעניינם של תאגידי מים וביוב ברשויות המקומיות, אלא אם כן מדובר באופן יישום החלטת ראש הרשות הממשלתית למים ולביוב. סכסוכים הנוגעים לפעולת ספקי המים (כגון: ערעורים על חיוב כספי, החלטה שלא לספק מים על ידי אותם תאגידים וכד') מתבררים בבתי המשפט האזרחיים^[2]. ערעורים על פסיקתו והחלטותיו של בית הדין מתבררים בבית המשפט העליון.

הזכות למים בכפרים לא מוכרים בנגב

בספטמבר 2006 נתן בית הדין לענייני מים תוקף להחלטות שקיבל בעבר נציב המים, ולפיהן לא יסופקו מים למאות משפחות ערביות בדוויות המתגוררות בכפרים לא מוכרים בנגב. עמותת עדאלה הגישה ערעור לבית המשפט העליון וביקשה להפוך את ההחלטה ולהורות לספק למשפחות הנפגעות גישה לרשת המים הראשית. לטענת העוררים, סירוב לספק למשפחות בכפרים הלא מוכרים מי שתייה באיכות ובכמות הדרושות הוא בגדר הפרה של זכויות היסוד החוקתיות שלהן: הזכות לכבוד, הכוללת את הזכות לרמת חיים הולמת, הזכות לבריאות והזכות לחיים. כן נטען בערר, שהצבת תנאים מפלים וגזעניים למימוש זכויות אלה, בהתבסס על מדיניות ממשלתית, אינה חוקית. ב-5 ביוני 2011 קבע בית המשפט העליון, כי הזכות למים היא זכות חוקתית, וכי מגיעה לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים נגישות מינימלית למקורות המים^[3].