בעלי דם חם

"בעלי דם חם" הם בעלי חיים הומיאותרמיים המסוגלים לשמור על יציבות טמפרטורת הגוף בטמפרטורות סביבה משתנות, על ידי ויסות תהליכים מטבוליים.
כאשר מתייחסים לבעלי דם חם לרוב מתכוונים לציפורים ויונקים המקיימים שלושה תנאי תרמורגולציה: אנדותרמיה, הומיאותרמיה ו-Tachymetabolism. לשאר בעלי החיים דרגות שונות של תרמורגולציה שאיננה הומיאותרמית.
רוב בעלי החיים מסוגלים לווסת את חום גופם ולכן המונח "בעלי דם חם" עלול להטעות כי לקבוצה זו היכולת לשמור על חום גוף קבוע לעומת "בעלי דם קר" שאינם שולטים בו, לכן מונח זה אינו משמש יותר את הקהילה המדעית.
בעלי דם חם התפתחו כנראה כיצורי לילה ופעלו בזמנים בהם בעלי דם קר נאלצו להאט את פעילותם.
מונחים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באופן כללי, שלושה מושגים מתחום התרמורגולציה מקושרים לבעלי דם חם:
- אנדותרמיה – היכולת של יצורים להעלות את טמפרטורת הגוף שלהם בעזרת תהליכים פנימיים, כגון רעד שרירים. 23 מעלות צלזיוס היא טמפרטורה הקריטית בה מתחיל רעד. רעד שרירים מגדיל את תפוקת החום פי 2 עד פי 5 יחסית לרמה הבסיסית. לעומת זאת, בתנאים של קור מתון, מתרחשת העלאת קצב חילוף חומרים לייצור חום. יכולות אלו מאפשרות לבעלי החיים לחמם את גופם ללא תלות בגורמים חיצוניים, כגון: שמש ומזג אוויר.
- הומיאותרמיות – היכולת לשמר על יציבות הטמפרטורה הפנימית בגוף ללא קשר לטמפרטורת הסביבה החיצונית. יכולת זו מאפשרת לשמור את טמפרטורת הגוף ברמה קבועה אופטימלית לתהליכים הכימיים הפנימיים של הגוף.
- Tachymetabolism – שמירה על קצב גבוה של חילוף חומרים במנוחה. מאפשר מעבר מהיר בין מצב מנוחה לערנות. יצורים אלה זקוקים למזון רב, ולרוב אינם מסוגלים לצום לתקופות ארוכות כפי שמסוגלים זוחלים "בעלי דם קר".
ויסות החום בגוף החי[עריכת קוד מקור | עריכה]
חום נוצר בעיקר ברמת שריר ובאברי גוף פנימיים, מתחת לשכבות מבודדות של עור ושומן תת-עורי. הדם מתחמם כאשר הוא עובר דרך איברים אלה ומתקרר כשהוא עובר קרוב לפני השטח, כשטמפרטורת הסביבה נמוכה יותר. בבעלי חיים הומיאוטרמיים מתקיים ויסות חום פיזיולוגי, המבוקר על ידי אזור ההיפוטלמוס במח.[1]
קראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ רעיה אילן, חילוף חומרים בתא וגלגולי אנרגיה בעולם החי והצומח, ירושלים: יפתח, 1996, עמ' 176–187