ברוך אדהנן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברוך אדהנן, 1908

דבתרה ברוך אדהנן (1816 - 1936) היה ליקה כהנת בביתא ישראל, אחיו התאום של דניאל אדהנן.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אבא ברוך נולד בכפר בלנגב שבחבל דמביה, הנמצא במחוז בגמדר, באתיופיה. מקטנותו התעניין בלימודי דת ובשל כך עזב את בית הוריו בגיל צעיר מאוד והחל להתבודד וללמוד תורה אצל נזירי ביתא ישראל שבמהלכם הוסמך לדבתרה.

בשנת 1862 הצטרף לניסיון העלייה לארץ ישראל, שארגן אבא מהרי. לפי המסורת, ניסיון עלייה זה הוביל העולים עד לחוף ים סוף, שם נעצרו אנשי הדת וקהל העם להתפלל לקריעת הים. הכהנים אף היטו את מטותיהם למים, אך לשווא. אחר ניסיונות כושלים אלו קפצו שנים עשר כהנים למים והתחילו לשחות, בהם אבא ברוך. כשראו שהמים אינם נבקעים גם אחרי מעשה "הנחשונים", ניסתה הקבוצה לשכור ספינות גדולות וחזקות שיוכלו לצלוח את הים, ומשגם זה לא עלה בידם פנו אחור והחלו לעשות דרכם חזרה לבתיהם. בין השורדים המעטים של מסע הירואי זה, שנמשך כשלוש שנים, היה גם דבתרה ברוך.[1]

בשנת 1865, עם שובו מהמסע, החליט אבא ברוך לחזור ולהתבודד בהרים ולהקדיש את עצמו לדת. על פי המסורת, באחד הלילות חלם אבא ברוך חלום אשר הורה לו לשוב אל חברת הקהילה ולהינשא, ושמזרעו יקומו מנהיגים גדולים. הדבר המשיך להופיע בחלומו עוד מספר פעמים והוא החליט לפנות אל מדריכיו הנזירים, שאמרו לו שאין יעודו להיות נזיר והורו לו לשוב אל חיי החברה. אחרי תקופה ארוכה של התבודדות, חזר אבא ברוך לכפרו ונשא את מנקוייש איתמר ועמה הקים משפחה ענפה. בהמשך מונה כליקה כהנת, תפקיד אותו מילא עד יום מותו.

במסגרת תפקידו כליקה כהנת, נדד אבא ברוך מכפר לכפר כדי לחזק את הקהילות שחיו באזורים מרוחקים. הוא לימד דת והקים בתי לימוד לשם כך. בעת שהותו בכפר וולקה, הוא הקים בית הספר, שלימים למד בו יונה בוגלה. אבא ברוך נשא תפילות בעד בני הקהילה והמבקשים מרפא ותבואה, הקים מפעלי חסד ליתומים ואלמנות, הנהיג טקסים דתיים רבים, שימש כבורר וכדיין במקרי הצורך, הכשיר תלמידים וכהנים ונלחם במסיון.

דבתרה ברוך נדד לכפר הקהילה שבוולקה, שם פגש לראשונה את ידידו ד"ר יעקב פייטלוביץ', שהחל בשנת 1904 לבקר באתיופיה בעיקר באזור תיגראי. בשנת 1908, נפגש לראשונה עמו המנהיג הגדול, במסעו השני, כשהגיע לריכוזי היהודים הגדול ביותר במחוז בגמדר .במהלך מסעו, לן פייטלוביץ' בביתו של אבא ברוך, שם התקבל בכבוד רב. למעשה הייתה זו הפעם הראשונה בה נפגש עם אישיות דתית מקרב קהילת ביתא ישראל באזור גונדר. יחסו החם והאוהד של אבא ברוך לפייטלוביץ', הפיג את חשדנותם של בני הקהילה כלפי הד"ר, ובכך נסללה דרכו של פייטלוביץ' להשפעה ושיתוף פעולה עם ביתא ישראל.[2] בהמשך מסעו של פייטלוביץ' נפגשו הוא ואבא ברוך מספר פעמים ונרקמו ביניהם קשרי ידידות קרובים[3]. ביטוי להערכה הרבה שרחש יעקב פייטלוביץ' כלפי אבא ברוך, מהווה תמונת דיוקנו המתנוססת על כריכת ספרו מסע אל הפלשים. פייטלוביץ' מזכיר בספר זה את אבא ברוך, כחלק מתאורו את טקס הלנגתא סנבת (השבת השביעית) מן הסבב השלישי - השבת העשרים ואחת מתחילת השנה, היא השבת השלישית של חודש אב,המכונה זרבבו סנבת. בשבת זו נהוג לומר תפילות מיוחדות ולקרוא פרקים מסוימים מספר שמות, כמו גם את מזמור קי"ט מספר תהילים וקטעים מספר התלמידים (אראדת)[4]:

כל שבת שביעית נקראת אצל הפלשים לנגתא סנבת ולשבת כזאת נודעת קדושה מיוחדת. ב-22 באוגוסט 1908, בלנגתא סנבת השלישית בשנה זו (הספירה מתחילה מחודש ניסן) בה ערך דבתרה ברוך הכהן וראש המסגיד באמבא גולייט סעודת חג. דבתרה ברוך הוא אחיו התאום של דבתרה דניאל, הצעיר שהובא לאירופא על ידי יוסף הלוי.

יעקב פייטלוביץ'[5]

חזון אבא ברוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1935, זמן קצר לפני מותו של אבא ברוך, פנו אליו ראשי הכהנים, וביניהם הכהנים המכובדים יעקב זרו, דניאל מהרי ונגוסה אליאס, כדי שיתאר להם את עליית ביתא ישראל העתידית לארץ ישראל. אבא ברוך שירטט בצורה מופלאה את שלבי כל אחת מן העליות ואת האופן שבו יתבצעו. כמו גם את האתגרים עימם תתמודד הקהילה בארץ ישראל:

אם לא עכשיו, עוד מעט, חכו קצת. בעת שיגיע זמנכם לצאת זה יהיה בשקיעת השמש (בתקופה קשה - הבהרת העורך מ"ו), יקום מושל שהוא לא מזרע המלוכה. בזמנו יהיו הרבה צרות לעם.

יהודי אתיופיה ילכו ברגל לכיוון סודאן והשלטונות יתפסו אותם ויכניסו אותם לבית כלא ויענו אותם. אבל השלטונות לא יוכלו לעצור את ההתעררות הזאת, המשולה לעצירת שיטפון בסכר, וכך ילכו בגלוי ורבים ימותו בסודאן-תינוקות, נערים וזקנים.

אלו שיישארו יגיעו לארץ ישראל, ייכנסו לבתים שלא בנו ולכרמים שלא נטעו, ישתו וישבעו. לעומתם, אלו שיישארו באתיופיה, קצתם יבואו דרך ים סוף, דרך טיגריי. הרבה מאוד מהעם כשיעלו, האוכל יהיה מוכן והשתייה מוכנה, ודלתות הבתים פתוחות. יאמרו להם: "הגיע הזמן". בלי שיאכלו וישתו, יסגרו את הבית וייכנסו לירושלים בדרך של זריחת השמש (בימים טובים ומאירים - מ"ו).

העלייה האחרונה תהיה, בעת שיחפשו את האנשים מזרע ישראל (יבדקו היטב את אילן היוחסין - מ"ו) ולאחר מכן יעלו.

באותה תקופה הדת בארץ ישראל תהיה כחוט דק אבל לא תיקרע. מי שבאותו הזמן יתפלל וידבק בה' יינצל. באותו העת "הזקנה תישל כמו עור" (הזקנים יהיו צעירים - מ"ו), זקן בן שמונים יהיה כמו בן עשרים. השמחה שלכם תהיה רבה כל כך, ומרוב שמחה תקפצו חזק, אולם היזהרו לא לדרוך על הארץ חזק מדי. אל תשנאו את הארץ ותאמרו "חבל שבאנו", כי ה' אינו אוהב זאת.

ביום שבו כל זרע ישראל יבואו לארץ ישראל, הגשמים באתיופיה יתמעטו. אל תגידו לשלטונות זאת, כי הם יסרבו להעלות אתכם.

אבא ברוך[6]



דבתרה אבא ברוך נפטר בשנת 1936. בין בניו, ממשיכי דרכו, נמצאים הכהנים צגהון ברוך וליקה כהנת ברהן ברוך.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פעמים כרך 33, שושנה בן-דור, המסע לעבר ארץ-ישראל: הסיפור על אבא מהרי. תשמ"ה, עמ' 32-5.
  2. ^ מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי, משרד הביטחון, תשמ"ט, עמ'179, 324 הערה 5
  3. ^ [1]קטע עיתונות בו מתאר פייטלוביץ' את הפסח שחגג בכפרו של ברוך אדהנן
  4. ^ יעקב פייטלוביץ', מסע אל הפלשים (מתרגם: מרדכי וומברנד), דביר, 1959, עמ' 177
  5. ^ פייטלוביץ', מסע אל הפלשים, עמ' 72
  6. ^ מנחם ולדמן (עורך), הגדת יהודי אתיופיה, הוצאת קורן, תש"ע, עמ' 47