יוסף הלוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסף הלוי
Joseph Halévy
Joseph Halevy.jpg
הלוי ב-1886
לידה 15 בדצמבר 1827
אדירנה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 1917 (בגיל 89 בערך)
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי מזרחנות, ארכאולוגיה, בלשנות
ארצות מגורים צרפת, טורקיה
תרומות עיקריות
חקר ביתא ישראל, חקר כתובות שבאיות בתימן, חקר המקרא והחייאת השפה העברית

יוסף הלויצרפתית: Joseph Halévy;‏ 15 בדצמבר 18277 בפברואר 1917) היה יהודי-צרפתי ממוצא טורקי ששימש כמחנך ומורה לעברית, משורר, חוקר מקרא, בלשן, מזרחן, ארכאולוג ונוסע נודע, מראשוני המכירים ביהודתם של יהודי אתיופיה ומבין אלו שקדמו לאליעזר בן יהודה בהחייאת השפה העברית[1].

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף הלוי

נולד ב-15 בדצמבר 1827 (כ"ו בכסלו ה'תקפ"ח) באדריאנופול שבאימפריה העות'מאנית לאהרון הלוי. בילדותו למד בתלמוד תורה, וכבר בגיל 15 החל לשמש כמורה ללימודי קודש. בשנת 1856 החל לשמש כמנהל התלמוד תורה של הקהילה היהודית בעיר. החינוך היהודי בתקופה זו היה ירוד מבחינת תנאי הלימוד ומבחינת התוכן, והוא פעל להנהיג שינויים במוסד, ודאג רבות למצבם הבריאותי והחיצוני של תלמידי המוסד. בתקופה זו שכנע את ראשי הקהילה להקים בניין חדש לתלמוד תורה, ולשם כך אף חיבר שיר בשם "אל הבונים". לאחר שהוקם הבניין החדש לתלמוד תורה בעידודו, מונה לשמש בו כמנהל וכמורה לעברית למשך כ-5 שנים, ובמקביל רכש ידע בשפות ובמדעים. בתלמוד תורה המחודש פעל לחידוש תוכן ושיטות ההוראה, והציע תוכנית לימודים שכללה מיזוג בין תורה לדרך ארץ עם השכלה ולאומיות. בתלמוד תורה הוא הקפיד על לימוד דקדוק עברי ולימוד התנ"ך על פרשניו, ובמעשיו אלו הניח את היסוד לחינוך היהודי החדש בעיר. עד מהרה התגלו כשרונותיו בתחום החינוך, והשפעתו הרוחנית משכה אליו את צעירי הקהילה, אותם עודד לפעול למען התחייה הלאומית. כאות הוקרה על פועלו, אנשי הקהילה החליפו את שם התלמוד תורה לשמו.

הוא לא הסתפק בחינוך צעירי הקהילה, ופעל רבות להפצת השכלה גם בקרב המבוגרים, והביא לעיר את העיתונים העבריים שיצאו בתקופתו. חידושיו בתחום החינוך עוררו עליו מתנגדים מצד אנשי הקהילה המסורתיים, ובשנת 1861 לערך נאלץ לעבור לבוקרשט, שם המשיך לשמש כמורה וכמנהל התלמוד תורה המקומי, ועם תלמידיו שם נמנה משה גסטר. באותה שנה החל לפרסם שירים ומאמרים בהמגיד, ולאחר שקרא חוברת מאת אוהב גר לוצאטו הדנה ביהדות אתיופיה, קיבל דחף להתעמק בנושא זה, והחל ללמוד את השפה החדשה והישנה שדוברה באתיופיה. לבינתיים, גם בבוקרשט עוררו ניסיונותיו לשינוי מערכת החינוך המקובלת התנגדות מצד הקהילה, והוא עבר להתגורר בפריז, שם שליטתו בתולדת העמים הקדומים קירבה אותו אל ארנסט רנן, יוסף דרנבורג ואלברט כהן.

כשנתן אדלר ושלמה מונק פרסמו ב"המגיד" על רצונם לשלוח שליח ליהודי אתיופיה, הציע הלוי את עצמו וכתב להם: "איש מסע אנוכי מנעורי, עם קרח הצפון גרתי, וחרבוני קץ מאפריקה היו שומרי ראשי שנים, הרעב והצמא עמי התעוררו, ולילות ללא שינה נמנו לי למכביר. גם ביום צר לי נדר נדרתי לאלוהי אבותי לנסוע לארץ כוש, כאשר ירחיב ה' את עיתותי לדעת שלום אחי, ולהיטיב עמם בכל אשר אוכל..." בהמשך כותב הלוי כי השתדל לרכוש את כל הידיעות הנחוצות למסע מסוג זה, כולל רכישת השפות ערבית, טורקית, מונגולית, סינית, מצרית, ברברית ושאר השפות המדוברות באתיופיה. כן צירף את רשימת ספריו שהוציא לאור.

תחילת דרכו המדעית הייתה בשנת 1867, עת שנשלח על ידי אליאנס לאתיופיה למשך כמה חודשים (דצמבר 1867 - מארס 1868), כדי לספק מידע על הפלשים, ולחקור את תרבותם וזיקתם ליהדות. עם סיום מסעו ובשל בקשות מצד יהודי המקום, לקח עמו נער צעיר בשם דניאל אדהנן, כדי שיקבל חינוך מחוץ לאתיופיה. על מסעו כתב ב"המגיד" ובהלבנון, ולאחר שאישר את יהדותם בדו"ח המוצלח שכתב בנושא, החלה פעילות פילנטרופית לטובתם. הלוי הציע לחברת כי"ח ליישב את יהודי אתיופיה בארץ ישראל, מאחר שהיו עובדי אדמה חרוצים ויכלו להכשיר את האדמה בצורה טובה. בין השנים 18691870 נסע לתימן מטעם המכון הצרפתי לחקור וללמוד כתובות שבאיות עתיקות. למסעו התלווה היהודי התימני חיים חבשוש כמורה דרך, שפרסם על מסעו את הספר "חזיון תימן".[2] עם חזרתו, הביא עמו לפריז כ-700 כתובות ופרסם מספר עבודות בנושא מסעו. בתקופה זו החל לעסוק בחקר שפות שמיות עתיקות.

בשנת 1879 התמנה למשרת פרופסור באוניברסיטת פריזסורבון), וכפרופסור לשפת החבשית בבית הספר העליון לשפות שמיות בעיר. באוניברסיטת סורבון נמנה יעקב פייטלוביץ' עם תלמידיו. בשנה זו החל לשמש גם כמנהל של "החברה האסיאתית" (La Société asiatique). בין היתר שימש כמורה בבית המדרש למורים של חברת כל ישראל חברים בפריז, ומסר את הרצאותיו בעברית. אליעזר בן יהודה, שהאזין להרצאותיו שם והתיידד איתו, הושפע מדעותיו ומפעולותיו להחייאת החינוך והשפה העברית.

בשנת 1891 ביקר בישראל, והתרשם מהישגי החינוך העברי ומהחייאת השפה העברית בארץ, ועודד לחדש את פעילות ועד הלשון העברית, שאותו הציע להקים 30 שנה לפני שנוסד על ידי אליעזר בן יהודה. כששהה בישראל, פנה אליו מאיר דיזנגוף בבקשה לסייע לו בייעוץ לשאלות שונות, ולכתוב מדי פעם אודות היישוב, והוא נענה בחיוב. בהזדמנות זו התבקש לפנות לנציגי חברת כי"ח בפריז ולשכנע אותם לתמוך בבית הספר העברי שהקים ישראל בלקינד ביפו.

פרסומיו ב"המגיד" וב"הלבנון" במהלך תקופה של כשלושים שנה כונסו וראו אור בספר "מחברת מליצה ושיר", ובמלאת לו 80 שנים, תלמידו הרב אברהם דאנון פרסם לכבודו שיר בשם "על השמונים מזמור".

הלך לעולמו בפריז ב-7 בפברואר 1917 (ט"ו בשבט ה'תרע"ז).

אישיותו ותחומי פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אישיותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו "שלושה שקדמו לבן יהודה", כותב שלמה הרמתי כי יש לראות בהלוי אבי ההשכלה העברית והכללית של יהדות טורקיה. עוד כותב הרמתי כי תמוה בעיניו מדוע לא זכה הלוי להוקרה והערכה כפי שהיה ראוי להן.

על אישיותו יעידו מה שכתבו עליו ראובן בריינין ונחום סוקולוב, שעליהם הותיר הלוי רושם רב. בריינין, שנפגש עמו בפריז מספר פעמים, כתב עליו: "אחד החכמים המצוינים אשר התוודעתי אליהם בימי שבתי בפריז, ואשר השאירו רושם ברור ועמק בזיכרוני הוא יוסף הלוי"[3]. סוקולוב, שנפגש אף הוא עם הלוי מספר פעמים, כתב עליו: "הגאון הזה, היחיד בין חכמי הספרדים ברוחב חכמתו, העולמית. זה היה בוצינא דנהורא! זה היה פרופסור מורה הדור ויהודי לאומי חובב ציון, שאין דוגמתו! בכל פעם שהייתי בפריז, ביקרתיו ולמדתי ממנו הרבה"[4].

החייאת השפה העברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוי האמין כל חייו באפשרות החייאת השפה העברית כשפה לאומית מודרנית, ועשה ככל יכולתו להוכיח זאת לאחרים, הן במאמריו והן באמצעות שיטות הוראת העברית שיישם בלימוד ילדים ומבוגרים. בספרו "שלושה שקדמו לבן יהודה", כותב שלמה הרמתי כי הלוי ראוי ששמו יוזכר בין מחיי השפה העברית, וגם בין המחנכים הראשונים שעסקו בפועל בהקניית השפה העברית המדוברת.

בתחום החייאת השפה העברית לצורכי כתיבה ולצורכי דיבור, קדם הלוי לאליעזר בן יהודה בהוראת השפה בשיטת עברית בעברית, ותרומתו העיקרית בהחייאת השפה בולטת במאמריו בנושא הרחבת השפה העברית מתוכה. הוא סבר כי הלשון המקראית היא עיקרה של העברית, ויש להתנות בקיום יסוד או משקל עברי כל תוספת מילים מלשונות חז"ל ומשפות אחרות שמעוניינים להוסיף לשפה העברית כדי לעשותה מודרנית. הנימוק העיקרי שלו לכך היה שמירת אופיה של השפה העברית המקורית, קרי: המקראית. לפי סברתו, אלה שאינם מקפידים על שימור העברית המקראית, עושים את העברית לשפה חדשה, שאותה כינה "סורסית". עם זאת, הבין שכדי להפוך את השפה העברית לשפה מדוברת ולאומית לשם תקשורת בדיבור ובכתב, יש להתאים את העברית המקראית לצורכי דורו והדורות הבאים. בשל כך לא התנגד עקרונית לחידוש מילים בשעת הצורך, אבל התנה את החידוש במספר כללים. כדי לשמר את הסגנון המקראי, בין היתר הציע כללים בתחביר, וחידש בעצמו מילים בהתבסס על הכללים שיצר, אולם חידושים אלו לא זכו להערכה חיובית.

השמרנות הלשונית שבה דבק גרמה לו לא להעריך את שירתו של חיים נחמן ביאליק. שירתו של יהודה לייב גורדון ערבה לו יותר, אבל גם אותה ביקר ברוחו השמרנית.

למרות שמרנותו, הבין הלוי כי יש למסד את חידושי המילים ולעשותן נחלת הכלל, כדי למנוע בלבול של חידושי מילים מצד מספר רב של אנשים. לשם כך הציע לאסוף כספים ולהקים מוסד עליון שיאשר את חידושי המילים: "תוקם נא בינותנו חברה בשם 'מרפא לשון', אשר ראשיה יהיו הסופרים הנודעים לתהילה בצחות לשונם או במחקריהם על הלשון, כמו הרב החכם שד"ל והמליץ מאיר הלוי לטרס וזולתם. הראשים יעריכו שאלות לפני החברים על דבר כשרון לשון עברית ודרכי הרחבתה... [ו]יעוררו את החברים לייסד מילים עבריות לכל דרוש, אם מלוקטות בספרי אחר החורבן, אם החדשות. (...)ונוספו על אוצר המילים אשר איתנו. אוצר המילים הנוסף ככה, יחקק בכסף נדבת החברה כולה, והיה לקו ולמשען לכל סופרי ישראל. (...)מחלקה אחת... תקח לה שם 'שפה ברורה', והייתה עבודתה לשפוט את תנובת עט הסופרים על-פי ביקורת..."[5] על הרעיון הזה חזר במספר מאמרים, ובאחד מהם כתב: "כי בלעדי החברה הזאת אין תקווה לחבוש את שכר הלשון הקדושה ולהחיותה בקרב הארץ"[6].

גם לאחר שהתמקד במחקר ועזב את תחום החינוך, הצורך בהקמת מוסד לחידוש מילים בשפה העברית העסיק אותו שנים רבות, והוא חזר והדפיס בשנית את מאמריו בנוגע להקמת המוסד בספרו "מחברת מליצה ושיר". בהקדמת ספרו הוסיף הערת-אכזבה על הסופרים העבריים שטמנו ידם בצלחת ולא קידמו את מיזמו, אולם כ-30 שנה לאחר הצעתו, הוקם בירושלים "ועד הלשון העברית" על ידי אליעזר בן יהודה, שכונה בתחילה "שפה ברורה" ופעל בדיוק במישור זה.

לשם הפצת מילים חדשות לכלל הציבור, הבין הלוי כי לא די במוסד הנ"ל, וסבר כי יש ליצור מילון עברי חדש ומעודכן המתאים לדורו. לאחר כ-12 שנים מהצעתו, פנה תלמידו הרב ברוך בן יצחק מיטרני לחברת כי"ח בהצעה לכתוב מילון עברי מעודכן, והמליץ על הלוי כמתאים לכך. אך כנראה שהתוכנית לא יצאה אל הפועל. כשביקר בישראל בשנת 1891, הייתה זו התקופה שבה פסקה פעילות "ועד הלשון העברית". בירושלים הרצה בעברית בפני קהל משכילים, וקרא להם לייסד אקדמיה עברית ללשון העברית, והבטיח את עזרתו ותמיכתו למיזם. בעת ביקורו בבתי הספר העבריים בישראל בחן תלמידים רבים, והביע את התרשמותו משליטתם בשפה העברית.

חינוך והנחלת השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוי היה חלוץ שיפור וחידוש ה"חדרים המסורתיים" והפיכתם ל"חדרים מתוקנים"[7], ופעילותו זו התבטאה ביצירת תוכנית לימודים חדשה לתלמוד תורה שניהל באדירנה, וכללה מיזוג בין תורה לדרך ארץ, השכלה עברית ולאומית. מלבד חינוך הצעירים, עסק רבות גם בהפצת השכלה כללית בקרב המבוגרים באדירנה.

כשהחל ללמד בבית המדרש למורים בפריז, התעקש ללמד את תלמידיו (מורים לעתיד) בשפה העברית ובשיטת "עברית בעברית", למרות שכי"ח לא דרשו זאת כדי לקבלם כמורים ברשת. בשל רצונו להנחיל את השפה העברית להמונים כשפה המשמשת לדיבור ולא רק לכתיבה וקריאה, אפילו בשיעורי היסטוריה הורה לתלמידים לבצע תרגילי תרגום בעברית, למרות שבפועל לא נצרכו לה. בתחילה לא גילו התלמידים אהדה רבה להתעקשותו להורות בשפה העברית, אך הוא לא התייאש והמשיך ללמד את שיעוריו בשפה זו, ולאחר תקופה הצליח למשוך אהדה רבה.

על השפעתו של הלוי על אליעזר בן יהודה באותה תקופה ששימש כמורה בפריז, כתב יוסף קלוזנר: "אין כמעט ספק בדבר, שבן יהודה תלמידו שמע מפיו את השקפותיו על שיבת ציון ועל תחיית הלשון העברית, והוא שזרע בנפשו של בן יהודה את הגרעין הראשון של ההכרה, שאפשר לדבר עברית ולחדש מילות בעברית"[8].

חיבת ציון וציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיקתו לרעיון התחייה הלאומית התבטאה בהשתתפותו באספות רבות לטובת יישוב הארץ. בתרומתו לתחייה הלאומית במאה ה-19, הקדים בדעותיו הלאומיות והציוניות בנוגע לחיבת ציון את יהודה לייב פינסקר, פרץ סמולנסקין, משה לייב ליליינבלום ומשה הס[9]. שמואל אברהם פוזננסקי כתב עליו כי "היה מן חובבי ציון הראשונים... בכל מקום שיכול, בא בהצעותיו בדבר תחיית השפה ותחיית העם, בדבר יסוד בתי ספר עבריים"[10].

שירתו וכתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

את ביכורי יצירתו בשירה ובפרוזה החל לפרסם כשניהל את בית הספר באדירנה. מוטיב מרכזי בשיריו היה שיבת ציון והחייאת השפה העברית, בהם אף ניתן לראות את זיקתו לרעיון התחייה הלאומית, ועם זאת הושפע משירת ספרד. ראובן בריינין הדגיש את מקוריות שירתו: "סגולה מיוחדת יש לשירי הלוי, כי כולם מקוריים הם... אין בהם חיקוי"[11].

בשירו "תחי העברית", עוסק הלוי בהחייאת השפה וכותב:

שפה נעימה, עורי לחיים!
באהבה יקראוך בנייך
וכמו במבחר עת נעורייך
לבשי עדיים!
יגון ועצב נפשך בל יפחיד
עוד באפינו רוח נושבת
באל נשבענו כי רק המוות
בינינו יפריד.

מחברת מליצה ושיר, עמ' 55 - 56

חקר השפות והמקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחוד מעיסוקו בשפות, עסק גם בחקר המקרא, ובהתבסס על מחקר בלשני שביצע, הציע פירושים חדשים למילים לא מובנות במקרא ופירוש משלו ל-25 הפרקים הראשונים של ספר בראשית. בשל בקיאותו בשפות שמיות, נלחם רבות באנשי אסכולת תורת התעודות. פרסומי אסכולה זו עוררו את התנגדותו החריפה, והוא ראה בתנועה של ביקורת המקרא מגמה אנטישמית מובהקת שמטרתה להשפיל את העם היהודי ותרבותו, וגורמת להשפעה שלילית רבה על הדור הצעיר. בפרסומיו בתחום זה הוכיח לחוקרים הגרמנים את השיבושים והסתירות במחקריהם. הוא מתח עליהם ביקורת וחשד כי רצונם היה להשפיל את כבוד הברית הישנה על ידי הפרכה, בעוד הם לא הפריכו את הברית החדשה, והמשיכו לקדש אותה בעיניהם. דבריו עשו רושם, והכריחו את מתנגדיו להתמודד עם הדברים.

הלוי התפרסם גם בגישתו העיקשת לפיה הלשון השומרית לא הייתה שפה בפני עצמה אלא כתיב מלאכותי שהומצא בידי כהני אשור ובבל, כדי לשרת רק אותם. המתנגד העיקרי לעמדה זו היה יוליוס אופרט. בוויכוח ארוך שהשניים ניהלו ידו של אופרט הייתה על העליונה.

רוב מחקריו ובכללם מחקרי המקרא פורסמו בחמישה כרכים בין השנים 18951914.

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומיו העיקריים:

  • Mission archéologique dans le Yemen (1872).
  • Essai sur la langue Agaou, le dialect des Falachas (1873).
  • Voyage au Nedjrân (1873).
  • Études berbères, Epigraphie Lybique (1873).
  • Mélanges d'épigraphie et d'archéologie sémitiques (1874).
  • Études sabéennes (1875).
  • Études sur la syllabaire cunéiforme (1876).
  • Recherches critiques sur l'origine de la civilisation babylonienne (1877).
  • Essai sur les inscriptions du Safa (1882).
  • Mélanges de critique et d'histoire relatifs aux peuples sémitiques (1883).
  • La Prétendue Langue d'Accad, Est-Elle Touranienne? (1875).
  • La Nouvelle Évolution de l'Accadisme (1876–78).
  • Documents Religieux de l'Assyrie et de la Babylonie (1882). טקסט עם תרגום וביאור
  • Essai sur les Inscriptions du Safã (1882).
  • Aperçu Grammatical sur l'Allographie Assyro-Babylonienne (1885).
  • Essai sur l'Origine des Écritures Indiennes (1886).
  • La Correspondance d'Amenophis III. et d'Amenophis IV. Transcrite et Traduite (1891–93).
  • Les Inscriptions de Zindjirli, 1893, 1899. שני מחקרים
  • Nouvelles Observations sur les Écritures Indiennes (1895)
  • Recherches Bibliques (1895). סדרת מאמרים שראשיתם ב-REJ, ושלאחר שנת 1893 המשיכו להתפרסם ב-Revue Sémitique d'Épigraphie et d'Histoire Ancienne מיסודו של הלוי, ובשנת 1895 כונסו וראו אור כספר
  • Tobie et Akhiakar (1900).
  • Le Sumérisme et l'Histoire Babylonienne (1900).
  • Taazaze Sanbat, Ethiopic text and translation, (1902).
  • Le Nouveau Fragment Hébreu de l'Ecclésiastique (1902).
  • Les Tablettes Gréco-Babyloniennes et le Sumérisme (1902).
  • Essai sur les Inscriptions Proto-Arabes (1903).
  • Études Evangéliques (1903).

פרסומיו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סדר תפלות הפלשים / נעתק מחבשית לעברית על ידי יוסף הלוי, פריז: J. Baer, תרל"ו 1877. ‬(עברית וגעז; בצרפתית: Prières des Falachas)
  • ספר חנוך / מתרגם משפת כושית בעברית עם באור נרחב מאת יוסף הלוי, פריז: דפוס משה מרדכי צוקערמאנן, תרנ"ב.
  • מאמר על שמות ערי ארץ ישראל, ירושלים: דפוס א"מ לונץ, תר"ן.
  • מחברת מליצה ושיר - מסות ושירים, ירושלים: א"מ לונץ, ה'תרנ"ד
  • "ספורים תפעיליים בכתבי הקדש", בתוך: דוד גינצבורג ויצחק דובער מארקאן (עורכים), זיכרון לאברהם אליהו: קבוצת מאמרים בחכמת ישראל. לכבוד הרב אברהם אליהו הרכבי לזיכרון היום אשר בו מלאו שבעים שנה לימי חייו,‫ פטרבורג – ברלין: דפוס צ"ה איטצקאווסקי, תרס"ט, עמ' 1–16.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים:

  • שלמה ‬הרמתי, "יוסף הלוי: בלשן וחובב ציון", לשוננו לעם, כז (תשל"ו), 195–236.
  • יוסף טובי, "הדין-וחשבון של יוסף הלוי על מסעו לתימן (1869–1870)", בתוך: יוסף דחוח-הלוי (עורך), מכתם ליונה: מחקרים בתרבות יהודי תימן ובסוגיות חברתיות וחינוכיות, תל אביב: אפיקים, תשס"ד, עמ' 209–239. ‬(כולל תרגום לעברית של תיעוד ביקורו בצנעא על פי שני הדו"חות שפרסם)
  • ג'ורג' מנדל, "אליעזר בן-יהודה ופרופסור יוסף הלוי", ברית עברית עולמית, כנס 6 (תשמ"ח).
  • יהודה ניני, "מיוסף הלוי ושליחותו לגילוי כתבות שבאיות ועד מחלוקת "עקשים ודרדעים" בשנת תרע"ד, בתוך: ישראל ישעיהו, יוסף טובי (עורכים), ‬יהדות תימן: פרקי מחקר ועיון, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשל"ו, עמ' 95–114.
  • שלמה ‬שבא, "משני עברי ים סוף: יוסף הלוי, חוקר נודע, ערך מסעות בחבש ובתימן, גילה את הפלשים וכתב שירים עבריים",‫ עת-מול: עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, ו, 1 [33] (תשמ"א), 18–20.
  • Moses Schorr, "Joseph Halévy 1827-1917", Deutsche Literaturzeitung, 1917, Nr. 19 (12. Mai), pp. 595-601; Nr. 20 (19. Mai), pp. 627-633. (בגרמנית)

על מסעותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מסעות חבשוש: ספורו של ר’ חיים בן יחיא חבשוש על מסעותיו עם יוסף הלוי בתימן המזרחית ועל חיי היהודים והערבים שם / תורגם מערבית עם הערות ומבוא על ידי שלמה דב גויטיין, תל אביב: א"י שטיבל, תרצ"ט. ‬
  • חזיון תימן, רויא אלימן: תצניף אלמתרגי לכרם אללה חיים ן’ יחיא ן’ סאלם אלפתיחי חבשוש תרנ"ד ... / יוצא לאור על ידי שלמה דב גויטיין (באנגלית: Travels in Yemen: an account of Joseph Halevy’s journey to Najran in the year 1870 / written in San’ani Arabic by his guide Hayyim Habshush; edited with a detailed summary in English and a glossary of vernacular words by S. D. Goitein), ירושלים: חברה להוצאת ספרים על ידי האוניברסיטה העברית, תש"א 1941. (בערבית יהודית ואנגלית)
  • חיים בן יחיא חבשוש, מסעות חבשוש: חזיון תימן - רויא אלימן: תרגום עברי ומקור ערבי; ההדיר, תרגם והקדים מבוא: שלמה דב גויטיין, ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשמ"ג (1983 (מהדורת צילום: צילום התרגום העברי משנת תרצ"ט, והחלק הערבי הכתוב באותיות עבריות מתוך המהדורה העברית-אנגלית שהוצאה לאור על ידי האוניברסיטה העברית בירושלים בשנת תש"א, בתוספת שערים חדשים ומפתחות)
  • Yémen /‎ Hayîm Habshûsh; récit traduit de l’arabe yéménite et présenté par Samia Naïm-Sanbar, Arles: Actes sud, 1995. (בצרפתית)}
  • Bernard Nantet, Édith Ochs, À la découverte des Falasha: le voyage de Joseph Halévy en Abyssinie (1867), Paris: Editions Payot & Rivages,‎ 1998 (Petite bibliothèque Payot. Voyageurs; P351). (בצרפתית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא יוסף הלוי בוויקישיתוף

(פיליטון)

בספרות המחקר:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ השניים האחרים היו ברוך בן יצחק מיטרני (1847–1915) ונסים בכר (1848–1931); ראו שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן יהודה, ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשל"ח 1978 (ספריה לתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל).
  2. ^ שלמה דוב גוייטיין ההדיר והוציא לאור את הספר, גם במהדורה מקוצרת בשם "מסעות חבשוש".
  3. ^ האשכול, ד' ה'תרס"ב, עמ' 257
  4. ^ אישים - כתבים נבחרים, ירושלים ה'תשי"ח, עמ' 329
  5. ^ המגיד ה', גיליון 18, עמ' 93 - 94
  6. ^ המגיד ו', גיליון 21, עמ' 166
  7. ^ מוסדות לימוד לנערים שקמו ברוסיה באמצע המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ושימשו כמוסדות מעבר בין ה"חדר" הישן לבית הספר החדש
  8. ^ י' קלוזנר, אליעזר בן יהודה - סדרה לנוער, חוברת ע', עמ' 25 - 26
  9. ^ י' קלוזנר, אליעזר בן יהודה - סדרה לנוער, חוברת ע', עמ' 25
  10. ^ ש"א פוזננסקי, ציון לשלושת חכמי ישראל, הצפירה 1917, גיליון 9 עמ' 2
  11. ^ ראובן בריינין,פרופסור יוסף הלוי,האשכול ד', ה'תרס"ב, עמ' 261