ג'יין טופאן
 | |
| לידה |
31 במרץ 1854 בוסטון, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
17 באוגוסט 1938 (בגיל 84) טאונטון, ארצות הברית |
| שם לידה |
Honora Kelley |
| מדינה |
ארצות הברית |
| מקום קבורה |
Mayflower Hill Cemetery |
  | |
ג'יין טופאן (1854–1938, כונתה "ג'ולי ג'יין"), נקראה בילדותה הונורה קלי, הייתה רוצחת סדרתית אמריקאית. היא הודתה ברציחתם של 33 בני אדם בשנת 1901. היא צוטטה באומרה שהמניע שלה לרציחות היה "להרוג הכי הרבה אנשים - אנשים חסרי ישע - יותר מכל גבר או אישה שאי פעם חיו"[1].
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממסמכים מעטים ששרדו מילדותה ידוע כי הוריה היו מהגרים אירים, ואימה, ברידג'ט קלי, מתה משחפת כאשר ג'יין הייתה צעירה מאוד. אביה, פטר קלי, היה ידוע בציבור כשתיין ואקסצנטרי. בין השמועות השונות שנפוצו אודותיו, סופר כי בשיא השגעון שלו החליט לתפור את העפעפיים שלו בעת שעבד בתור חייט.
בשנת 1863, שנים ספורות בלבד מאז מות אשתו, קלי לקח את שתי בנותיו הצעירות, דליה ג'וזפין בת השמונה והונורה בת השש לבית יתומות בעיר בוסטון. הוא מסר אותן למוסד זה ולא שב לראותן לעולם. על פי מסמכים שנמצאו בבית המחסה הבנות "ניצלו מבית אומלל מאוד".
מעט מאוד ידוע על גורל הבנות בעת ששהו בבית המחסה, אך ידוע שכעבור פחות משנתיים, בנובמבר 1865, הונורה נשלחה לעבוד כמשרתת חוזית בביתה של אן סי. טופאן. על אף שמעולם לא אומצה רשמית, היא נטלה את שם המשפחה של בעלי הבית ושינתה את שמה הפרטי לג'יין[2][3]. טופאן תוארה כילדה שובבה, ולבסוף הוצאה מביתה בעקבות שקרים בלתי פוסקים.[4]
רציחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1885, טופאן החלה להתמחות כאחות רפואית בבית חולים בקיימברידג'. בזמן ההתמחות שלה היא ערכה ניסויים על המטופלים שכללו הזרקת כמויות שונות של מורפין ואטרופין. היא שנתה את המרשמים שנתנו לה וחזתה כיצד הכימיקלים משפיעים על מערכת העצבים. עם זאת, היא שהתה זמן רב ביחידנות עם המטופלים, שיחקה עם מינוני התרופות שלהם כך שאיבדו את הכרתם ואף שכבה עימם. לא ידוע אם התקיים מגע מיני בינה לבין המטופלים כאשר היו מחוסרי הכרה, אך לאחר שתושאלה היא סיפרה שחוותה ריגוש מיני מכך שראתה אותם קרובים לסף מוות, חוזרים לחיים ושוב מתקרבים למוות. היא הזריקה תערובת קטלנית של תרופות למטופלים אותם בחרה כקורבנותיה, שכבה לצידם על מיטת החולה ואחזה בהם בחוזקה בעודם מתו. הדבר אינו נפוץ בקרב רוצחות סדרתיות, שהמניע העיקרי שלהן הוא רווח כספי ולא סיפוק מיני. בשנת 1889 הועברה לבית חולים אחר בעיר מסצ'וסטס, שם גבתה לעצמה עוד מספר קורבנות ופוטרה כעבור כשנה. היא חזרה לקיימברידג' אך פוטרה עקב מתן חומרים מעוררים באופן רשלני. היא החלה לעבוד בתור אחות פרטית ושגשגה למרות מעט תלונות על גנבות.
בשנת 1895 פתחה במסע רציחות שהחל ברציחתם של בעלי הבית שלה. בשנת 1899 רצחה את אחותה החורגת אליזבת' באמצעות כמות קטלנית של סטריכנין.
בשנת 1901 עברה לגור עם משפחתו של אלדן דייוויס הקשיש לאחר מות אשתו (אותה טופאן רצחה בעצמה) כדי לסעוד אותו. בתוך שבועות, היא רצחה גם אותו ואת שתי בנותיו. היא חזרה לעיר הולדתה, חיזרה אחר הבעל של אחותה החורגת, הרגה את אחותו והרעילה אותו כדי שתוכל ל"הוכיח" את כישוריה כאחות לכשיבריא. היא אף הרעילה את עצמה כדי לזכות באמונו. אולם, הדבר לא הצליח והוא גירש אותה מביתו.
בני משפחת דייוויס ששרדו ביקשו בדיקת טוקסיקולוגיה בגופתו של אלדן ובגופתה של בתו הקטנה. ממצאי הבדיקה העלו כי הוא הורעל והמשטרה החלה לפעול כדי ללכוד את טופאן. ב-29 באוקטובר 1901 היא נעצרה לראשונה באשמת רצח.
בשנת 1902 היא הודתה שרצחה 31 בני אדם. בית המשפט המחוזי קבע שהיא אינה כשירה לעמוד לדין מחמת אי שפיות והיא נשלחה לבית משוגעים.
זמן קצר לאחר המשפט, פורסמה ידיעה באחד מהעיתונים של ויליאם רנדולף הרסט, הניו-יורק ג'ורנל, הגורסת כי טופאן רצתה שיכירו בה כחולת נפש כדי שתשלח לטיפול ותוכל להשתחרר, וכביכול היא הודתה ברצח של יותר מ-31 אנשים. לא ידוע אם זה היה המניע האמיתי של טופאן להודות באשמה. היא בילתה את שארית חייה בבית המשוגעים בעיר.
פתולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר סיפרה על פשעיה, היא לא הפגינה חוצפה, אך הראתה שאין בה הערכה לחומרת המעשים... "מדוע אני לא מתאבלת או מרגישה אשמה על כך?"
— Los Angeles Herald, Volume XXXII, Number 36, 6 November 1904
במרץ 1902 מינה בית המשפט שלושה פסיכיאטרים מומחים שיבדקו את הכשירות של טופאן לעמוד לדין. בתחילה, הייתה טופאן חשדנית כלפי הרופאים שלה, אבל עד מהרה האופי הפטפטני שלה חזר והיא נפתחה בפניהם. הפסיכיאטרים ציינו בדו"ח את ה"התמכרות פתולוגית" של טופאן לשקרים. בסופו של דבר, למרות הודאתה שהיא "לא אשמה" במעמד ההליכים, טופאן הודתה במעשיה ובמעשי רצח אחרים.[4][5]
כאשר חשפה טופאן את ההרגל שלה להיכנס למיטה עם הקורבנות שלה, והריגוש המיני שקיבלה בעקבות כך היו הרופאים המומים. למרות שטופאן ידעה את ההבדל בין טוב לרע, והייתה מודעת לכך שעברה על החוק, היה נראה לרופאים שהיא התקשתה להבין את הפסול במעשיה. שלושת הפסיכיאטרים איבחנו את טופאן עם "אי-שפיות מוסרית" – המונח ששימש לפסיכופתיה באותה תקופה. בעקבות כך קבעו הפסיכיאטרים כי היא אינה כשירה לעמוד לדין וכי היא לעולם לא תתאושש ממחלתה. בדו"ח שלהם לפרקליט המחוז הם תיארו את טופאן כאדישה לגורלה, וכחסרת שליטה עצמית שלא יכולה להימנע מפשעים עתידיים.[5][4]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
Schechter, Harold (2003). Fatal: The Poisonous Life of a Female Serial Killer. Simon and Schuster. ISBN 978-0-671-01450-6.
Lane, Brian; Gregg, Wilfred (1995). The Encyclopedia of Serial Killers (Second ed.). Berkley Books. ISBN 978-0-425-15213-3.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'יין טופאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ https://www.academia.edu/15686136/Jane_Toppan_A_Greed_Power_and_Lust_Serial_Killer
- ^ https://newspapers.library.in.gov/cgi-bin/indiana?a=d&d=IJ19020625.1.5
- ^ http://www.lowellsun.com/ci_19247994
- ^ 1 2 3 Los Angeles Herald 6 November 1904 — California Digital Newspaper Collection, cdnc.ucr.edu
- ^ 1 2 Jane Toppan, Nurse and Serial Killer, HeadStuff, 2018-11-26 (באנגלית אמריקאית)