שחפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שחפת
Tuberculosis-x-ray-1.jpg

צילום רנטגן של ריאות נגועות בשחפת (מסומן בחצים)
שם בלועזית Tuberculosis
ICD-10
(אנגלית)
A15.A19.
ICD-9
(אנגלית)
010018
OMIM
(אנגלית)
607948
DiseasesDB
(אנגלית)
8515
MedlinePlus
(אנגלית)
000624 000077
eMedicine
(אנגלית)
med/2324 
MeSH
(אנגלית)
D014376

שחפת (אנגלית: Tuberculosis) היא מחלה זיהומית מדבקת הנגרמת על ידי חיידקים. הפגיעה האופיינית לשחפת היא בריאות אך היא יכולה להשפיע גם על חלקים אחרים בגוף. המחלה נישאת באוויר כאשר ההדבקה מאדם לאדם נגרמת באמצעות שיעול של אדם חולה.

שחפת היא אחת הסיבות הנפוצות ביותר למוות בכל הגילאים ברחבי העולם. מספר מקרי המוות בעולם כתוצאה ממחלה זו הוא במקום השני (אחרי איידס) למספר מקרי המוות ממחלה ספציפית. כ-95% מהמקרים בעולם שאובחנו כהדבקות בשחפת וכמוות כתוצאה ממנה היו במדינות העולם השלישי. נכון ל-2010, מתגלים בעולם 8.8 מיליון מקרים חדשים שנתיים של הדבקות במחלה, ו-1.4 מיליון מקרי מוות לשנה כתוצאה ממנה, 7% מן התמותה בעולם[דרוש מקור]. במקרה אחד למאה ממקרים אלו, מדובר בשחפת שעמידה לכל סוגי האנטיביוטיקה.

על פי הספרות שלפני עידן האנטיביוטיקה נגד שחפת, המחלה הובילה ל-50% מקרי מוות בחולים בלתי מטופלים. כיום, בעולם המערבי, אחוז מקרי המוות מ"שחפת שאינה עמידה לאנטיביוטיקה" נמוך ביותר, 0.3 ל-100,000 חולים. במקרים של שחפת עמידה לאנטיביוטיקה, שיעור מקרי המוות הוא מעל 70%.

תסמינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-75% מהחולים מופיע כאב בחזה, קור לילי, שיעול דמי, שיעול בן יותר משלושה שבועות, כאב ראש, חוסר תיאבון, ירידת משקל, חיוורון, לעתים קרובות גם יש נטייה להתעייף בקלות, וב-25% מהמקרים הנותרים מופיעים (בנוסף מהתסמינים הרשומים לעיל) דלקת חלל החזה, דלקת קרום המוח במערכת העצבים המרכזית, חזרת בקשרי לימפה, כאבים בחיבור העצמות בעמוד השדרה ולפעמים גם חולשה בשרירי הרגליים.

מתג השחפת וההדבקות במחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחולל המחלה הוא חיידק השחפת שנקרא מיקובקטריום טוברקולוזיס (Mycobacterium tuberculosis), חיידק מסוג מתג, שנתגלה על ידי הרופא הגרמני רוברט קוך ב-24 במרץ 1882. מתג זה חי גם בבקר וגם באדם.

ישנם כמה סוגים נוספים של מתגי שחפת:

  • מיקובקטריום תוך תאי (Mycobactericum Intracellular). הוא מצטיין ביציבות ניכרת נגד תרופות.
  • מיקובקטריום קנזסי (Mycobactericum Kansasii).

ההדבקה מאדם לאדם נעשית דרך הטיפות הקטנות של השיעול או הרוק של אדם החולה במחלה פעילה. הסיכון להדבקה תלוי בעומס החיידקי של האדם החולה, זמן החשיפה, אלימות החיידק ותפקוד מערכת החיסון של האדם הנדבק. כיום לא נהוג לחסן את האוכלוסייה בעולם המערבי בשל יעילותו הנמוכה של החיסון, ומאחר שהחיסון פוגע ביכולת להשתמש בהמשך במבחן טוברקולין כדי לאבחן את המחלה. בעולם המערבי הייתה ירידה מתמדת במספר מקרי השחפת לאורך המאה ה-20, אך מגמה זו נבלמה בעשרים השנה האחרונות, בעיקר עקב העלייה במספר החולים מדוכאי החיסון, דוגמת חולי האיידס. בהדבקה הראשונית החיידק חודר לריאה דרך טיפות הנוזל, ומגיע בעיקר לאזורים התחתונים-אמצעיים של הריאה, שם הוא עשוי ליצור מוקד. מוקד כזה נקרא בשם מוקד גון (Ghon focus). משם ההתפשטות היא אל קשרי הלימפה בשערי הריאות. מוקד ריאתי נוסף למוקד בשער הריאה נקרא (Ranke's complex). מן הריאה יכול להיות פיזור של החיידק לכל הגוף. התקדמות מוקדמת של הזיהום למחלה נקרא שחפת ראשונית מתקדמת, והיא עשויה להתבטא כשחפת מופשטת (מילארית), לעתים עם דלקת קרום המוח, או כמחלה ריאתית של פסגות הריאה, החלקים האחוריים של האונות העליונות או מחלה של האונות התחתונות. לרוב, שחפת משקפת הפעלה מחדש של מוקד ישן. התסמינים מתחילים לאיטם בהזעות לילה, הצטמררות ועייפות; חום מופיע בפחות מ50% מהחולים, ושיעול דמי בפחות מ25%. הבדיקה הגופנית של החולה עשויה להראות עמימות וחרחורים בשדות הריאה העליונים. בצילום חזה ניתן לראות לעתים מחלה קוויטארית – היווצרות של חללים סגורים בתוך רקמה. שחפת חוץ ריאתית מבטאת הפעלה מחדש של מוקד רדום ומתהווה ב-15% מן המקרים. היא עשויה להופיע כמחלה מפושטת (מיליארית) כמחלה מוחית (מנינגיאלית), וכן ליצור מוקדים בעצמות ובפרקים. למעשה, מוקדי שחפת יכולים להופיע בכל איבר בגוף.

רק אצל 15%-10% מן הנדבקים בשחפת תתפתח הצורה הפעילה של המחלה.

אבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

שיטות מקובלות לאבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדרך המקובלת כיום לאבחון שחפת היא מבחן טוברקולין (Tuberculin). הטוברקולין הוא חלבון המופק ממתג השחפת. חומר זה מעורר באנשים שחלו בשחפת תגובה אלרגנית בעור. קביעת תשובת המבחן דורשת ניסיון, ותלויה גם בדרגת החשד להדבקה. בנבדקים מדוכאי חיסון עשויה להיות תגובת טוברקולין שלילית - כלומר חוסר תגובה, למרות הדבקה במחלה בשל חוסר יכולתה של מערכת החיסון ליצור את התגובה האלרגית. תופעות הלוואי למבחן הן נדירות מאוד - וכוללות בעיקר תגובות עוריות מוגזמות. כאשר קיים חשד להדבקות על פי מבחן טוברקולין, נהוג לערוך צילום רנטגן של החזה על מנת לאשר את הממצא, יחד עם זאת, במקרים רבים של שחפת סמויה אין למבחן טוברוקולין עדות בצילום רנטגן. ישנן שתי דרכים לביצוע המבחן:

בדיקת קוונטיפרון- חולשתו העיקרית של מבחן טוברקולין היא העובדה כי נבדקים שקיבלו בילדותם חיסון נגד שחפת (חיסון ה BCG) מגיבים של מבחן טוברקולין כמו חולי שחפת. מבחן הקוונטיפרון מבוסס על בדיקת דם במהלכה נחשפים תאי הדם לאנטיגן מתאי השחפת. אם הגוף נחשף לחיידקי השחפת, מפרישים תאי הדם את הציטוקין אינטרפרון גמא. שיטה זאת אינה מושפעת מחיסון קודם.

שיטות לאבחון מחלה פעילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • במצב של חשד להתפרצות השחפת יש לאשר את נוכחות החיידקים בתרביות ליחה, זמן ההמתנה לתשובה מתרבית כזו הוא 4-8 שבועות.
  • ניתן לאשר את נוכחות החיידקים על ידי צביעת ציל-נילסן על מנת לזהות חיידקי בצילי מהירי חומצה (acid fast bacili).
  • במקרים מסוימים, בדרגת חשד גבוהה ותרביות עקרות, ניתן להזריק לשרקנים דם מן החולה, ולבדוק אותם לאחר זמן כדי לעקוב אחר התפתחות המחלה, אם קרתה.

מאחר שהתרופות הניתנות לטיפול בשחפת עשויות לפגוע במערכות שונות בגוף, מקובל לעשות מספר בדיקות לפני התחלת הטיפול: תפקודי כבד, ראיית צבעים, שדות ראייה וחדות ראייה, וכן מבחני שמיעה, כתלות בסוג התרופות בהן ייעשה שימוש.

טיפול במחלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון המרכזי בטיפול בשחפת הוא הניסיון למנוע עמידות של החיידק על ידי שימוש לפחות בשתי תרופות, אליהן יש סבירות גבוהה שהחיידק יהיה רגיש. לרוב תוכנית הטיפול כוללת 4-5 תרופות בחודשיים הראשונים, ועוד ארבעה חודשים של 2-3 תרופות. קביעת תוכנית הטיפול תלויה באזור בעולם בו נדבק החולה, מצבו החיסוני, וההנחיות של גופי הבריאות המקומיים. במקומות שונים בעולם קיימות תוכניות פיקוח על נטילת התרופות בהן החולים חייבים להגיע למרכז מיוחד כדי שייפקחו על כך שהם נוטלים את התרופות.

קיימות כיום 4 תרופות עיקריות המהוות טיפול קו ראשון במחלה. התרופות הן איזוניאזיד- isoniazid, ריפאמפין- rifampin, פיראזינמיד- pyrazinamide, ואתמבוטול- ethambutol . מרשם מקובל לטיפול בשחפת, מחולק לטיפול בשלב ההתחלתי שמטרתו להרוג את החיידק, וטיפול המשך שמטרתו בסטריליזציה. השלב הראשוני אצל מבוגרים כולל חודשיים ראשונים בהם ניתנות 4 התרופות דלעיל (איזוניאזיד, ריפמפין, פיראזינמיד ואתמבוטול) בקומבינציה, ולאחר מכן 4 חודשים בהם ניתן איזוניאזיד וריפמפין בלבד- כלומר, סך הכל טיפול כולל של חצי שנה.

אצל קבוצות חולים ספציפיות (חולות בהריון, חולים עם הישנות של המחלה או הצגת עמידות לטיפול, חולים עם מחלה חוץ ריאתית) הטיפול ישתנה בהתאם או יוארך. במידה והחיידק עמיד לטיפול קו ראשון, קיים קו טיפול שני הכולל מספר קבוצות של תרופות- האחת היא קבוצות אנטיביוטיקה ממשפחת האמינוגליקוזידים כגון סטרפטומיצין (שבעבר נחשבה לטיפול הראשון לשחפת), תרופות ממשפחת הקינולונים וכן תרופות נוספות.

יש צורך בניטור התגובה לטיפול הרפואי- חולים עם מחלה ריאתית צריכים לעבור פעם בחודש בדיקת כיח עד שהבדיקה הופכת שלילית- אצל כמעט כל החולים, תרביות שליליות של כיח מושגות בתוך סוף החודש השלישי לטיפול. אצל חולים אשר בתוך חודשיים לא מציגים כיח שלילי, יש להציע טיפול מורחב. בנוסף לכך, יש לבצע מעקב על תופעות לוואי לטיפול התרופתי- תופעות הלוואי הנפוצות ביותר הן הפטיטיס (שתן בצבע כהה וכן אובדן תיאבון עלולים לרמז לכך)- על כל החולים לעבור בדיקות תפקודי כבד לרבות רמות בילירובין. אצל עד חמישית מהחולים מתועדות עליות קטנות באנזימי כבד- עד שלוש פעמים מעל הנורמה, ושאינן מלוות בסימפטומים כלשהם- מצבים אלו לא קשורים בהשלכות רפואיות. עם זאת, חולים המציגים עליה משמעותית באנזימי כבד או סימנים של הפטיטיס, צריכים להפסיק את הטיפול הרפואי ולחזור אליו לאחר שתפקודי הכבד חזרו לנורמה. תופעות לוואי נוספות כוללות עליה ברמות חומצה אורית המביאה לכאבי מפרקים (ארתלרגיה)- בשימוש בפיראזינמיד- במידה והחולה מפתח גאוט כתוצאה מכך יש להפסיק את הטיפול. כמו כן, טיפול בריפמפין עלולה להביא להתהוות של ירידה בטסיות הדם כתוצאה מתגובה אוטו-אימונית, במקרה זה יש להפסיק את נטילת התרופה, כמו גם הצורך בהפסקת אתומבטול במקרה שבו התפתחה דלקת בעין מסוג Optic neuritis.

קבוצת טיפול ספציפית היא אנשים עם הדבקה לטנטית (חבויה)- כלומר מטופלים שנחשפו לחיידק השחפת אולם לא פיתחו מחלה. מצב זה קרוי Latent Tuberculosis Infection ויש לטפל בו כדי להפחית את הסיכוי לפתח מחלה. קיימים מספר מרשמים המוצעים לאוכלוסייה זו, והם כוללים בין היתר:

  • טיפול למשך 9 חודשים באיזוניאזיד (או חצי שנה למטופלים עם צילום חזה תקין, שאינם נשאים של HIV).
  • טיפול למשך 4 חודשים בריפמפין (לעתים מוצע לאנשים שככל הנראה נחשפו לחיידק העמיד לאיזוניאזיד).
  • טיפול למשך 3 חודשים באיזוניאזיד וריפמפין.

הישנות השחפת שכיחה הרבה יותר בנשאי HIV הסובלים מחוסר ברזל בפלזמה מאשר בנשאי HIV שרמת הברזל בדמם תקינה, ושיעור התמותה שלהם גבוה יותר באופן מובהק.[1] לכן מומלץ לנשאי HIV הסובלים מחוסר ברזל ונדבקו בשחפת ליטול תוספי ברזל מתאימים.

ההיסטוריה של מחלת השחפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

כרזה של "הועד למלחמה בשחפת", תל אביב, שנות ה-20

ההיסטוריה של מחלת השחפת מתחילה בימי קדם, ומקורה כנראה מהבקר. נתגלו שרידי גופות בני אדם קדמונים שסבלו משחפת, מסביבות שנת 4000 לפנה"ס. נמצאו גם מומיות מצריות מסביבות 2400 - 3000 לפנה"ס, עם גבשושיות המאובחנות כגבשושיות שחפת. התייחסויות מצד סופרים והיסטוריונים, וגם מכתובות קיר קדומות ומגילות, מראות שגם בהודו המחלה הייתה נפוצה מסביבות שנת 2000 לפנה"ס. כמו כן, באותה התקופה היא הגיעה גם לאמריקה הצפונית ואמריקה הדרומית. כמה צורות של המחלה היו קרוב לוודאי ידועות ליוונים הקדמונים. היפוקרטס, הרופא היווני הקדום, מזהה את שחפת הריאות כמחלה נפוצה באותה התקופה, ורוב הזמן - גם קטלנית.

מכיוון שהמחלה מתאפיינת בסימפטומים רבים, לא זיהו אותה כמחלה אחידה עד לשנת 1820 בערך, ולמעשה - עד שנת 1839 כלל לא קראו לה שחפת.

הסנטוריום (בית הבראה) הראשון לחולי שחפת הוקם בשלזיה בשנת 1854 ‏‏[2]. שנים אחריו הוקם מוסד דומה בארצות הברית בשנת 1885.

גורם השחפת נתגלה על ידי רוברט קוך שפרסם את תגליתו ב-24 במרץ 1882, וקיבל על ממצאיו פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה לשנת 1905. קוך שיער שהבקר נדבק בשחפת על ידי חלב נגוע ובני האדם נדבקים דרך רסיסי רוק. גורם ההידבקות מחלב נגוע סולק באמצעות תהליך הפיסטור.

רוברט קוך הכריז ברבים בשנת 1890 שתמצית גליצרין (שמן מתוק ושקוף המשמש לרפואה, לייצור מזון ולתעשיות שונות אחרות) יכולה לשמש כתרופה לשחפת. הוא קרא לתרופה זו בשם טוברקולין. בסופו של דבר הוכח כי הגליצרין אינו יעיל כתרופה לשחפת.

ההצלחה האמיתית הראשונה בחיסון ונטרול השחפת התרחשה בשנת 1906 על ידי קמילה גוארין ואלברט קלמיטי כאשר הם החלישו מתגי שחפת של בקר, וכך פיתחו חיסון לבקר. לאחר מכן, הצליחו השניים להרכיב חיסון, שבני אדם השתמשו בו לראשונה בצרפת, ב-18 ביולי, שנת 1921.

מחלת השחפת מיקדה את עניין הציבור במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כמחלה נפוצה באזורים העירוניים העניים. בשנת 1815 אחד מכל ארבעה מקרי מוות באנגליה נבע משחפת; בשנת 1918, עדיין אחד מכל שישה ממקרי המוות בצרפת היה כתוצאה מהמחלה. לאחר שהוכח בשנות ה-80 של המאה ה-19 שמחלת השחפת מדבקת, היא הוכרזה כמחלה שיש להודיע עליה בבריטניה; את העניים שנדבקו במחלה "עודדו" להיכנס לסנטוריום, מוסד שהיה דומה יותר לבית כלא מאשר לבית הבראה. למרות התועלת של האוויר הצח והעמל שבסנטוריום, 75% מהחולים בשחפת שהיו בבתי ההבראה השונים, מתו תוך חמש שנים.

התקיימו מבצעים למניעת יריקה במקומות ציבוריים, שכן המחלה מועברת ברוק, ולשימוש במרקקות - כלים מיוחדים אליהן ניתן היה לירוק.

שיפור בהיגיינה ובבריאות הציבור הביא לצמצום מקרי המוות כתוצאה ממחלת השחפת עוד לפני פיתוח האנטיביוטיקה. באירופה, מספר האנשים שמתו משחפת ירד מ-500 לכל 100,000 אנשים בשנת 1850 ל-50 אנשים מכל 100,000 בשנת 1950. הפרויקט הראשון של מועצת המחקר הרפואית הבריטית שהוקמה ב-1913 עסק במחלה זו.

פניצילין, סוג האנטיביוטיקה הראשון שפותח, איננו יעיל נגד שחפת. בשנת 1946 פותחה התרופה האנטיביוטית סטרפטומיצין באמצעותה ניתן טיפול יעיל לריפוי המחלה באותה עת. אף על-פי כן, ככל שגבר השימוש באנטיביוטיקה לריפוי המחלה, כך התפתחו חיידקי שחפת שהיו עמידים לאנטיביוטיקה. לאחרונה נרשמה עלייה במקרי המוות משחפת עקב עמידות של החיידקים לכל סוגי האנטיביוטיקה הקיימים. הבעיה חריפה במיוחד בבתי חולים, שבהם באים חולים שונים במגע אלה עם אלה, ולפיכך מהווים קרקע נוחה להתפתחות חיידקים והתרבותם. כמו כן, הבעיה נפוצה בבתי סוהר בעלי צפיפות גבוהה שבהם זיהומים מתפשטים בקלות.

שלבים בשחפת פעילה ורדומה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. חיידקי השחפת נשאבים לתוך הריאה.
  2. מערכת החיסון בונה סביבם ריקמת צלקת שנועדת להפריד בינם לבין הגוף.
  3. מערכת החיסון נחלשת וחיידקי השחפת פורצים את הריקמה. (בשלב זה מתחילה שחפת פעילה).
  4. החיידקים בונים סביבם גוש של תאי דם לבנים (מקרופג'ים) וגוש זה מגן עליהם בזמן התרבותם.
  5. פנים הכדור הופך לנוזל ופורץ החוצה יחד עם חיידקי השחפת.
  6. נוצרים חללי אוויר גדולים (ללא דם) בריאות.
  7. חיידקי השחפת מתרבים במהירות ויוצרים חללים נוספים.

להלן פירוט השלבים:

שחפת ראשונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשלב הראשון של ההדבקה החיידק מתיישב מתחת לפלאורה, באונות התחתונות של הריאה. במהלך שלושת השבועות הראשונים מרגע החשיפה, החיידקים מתרבים במקרופאגים תוך הופעת סימפטומים לא ספציפיים דמויי שפעת, בליווי של בקטרמיה. עם הגעת החיידק לאוואולי (נאדיות הריאה), מקרופאגים אלוואולריים בולעים אותו, אך הם לא מצליחים להרגו והוא שורד בתוכם ומחוצה להם. לאחר שלושה שבועות מתקבלת השחפת הראשונית: המקרופאגים מפרישים ציטוקינים - למשל IL12 אשר מעודדים תאי T להפריש אינטרפרון גמא, שבתורו מביא לאקטיביציה נוספת של המקרופאגים. המקרופאגים הופכים לתאים אפיתליואידיים - דמויי אפיתל - הם מלאים בציטופלסמה, ולאחר מכן, קיימת התגייסות של לימפוציטים לאזור ומתחיל להתארגן מבנה של גרנולומה (הקרוי "טוברקולומה"): בחלק הפנימי שלה קיימים חיידקים חופשיים, בשכבה העוטפת יש מקרופאגים. ישנם גם התאחויות של התאים האפיתליואידים כך שמקבלים תאים מרובי גרעינים בשם תאי LANGHANS, ובשכבה החיצונית ביותר יש לימפוציטים - גרנולומה "גבינתית" - במרכז ישנו נמק גבינתי. השחפת הראשונית מאופיינת ב- gohn complex - נגעים בריאה הממוקדים ברווח שבין האונות ובקשריות לימפה המנקזות את האזור. ברוב המקרים של שחפת ריאתית אין התפתחות של המחלה מעבר לכך: הנגעים עוברים פיברוזיס, מסתיידים וניתן לראותם בצילום רנטגן. עם זאת, במקרים מסוימים מתפתחת שחפת ריאתית שניונית.

שחפת ריאתית שניונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת התקדמות המחלה, הנגע הראשוני עובר רה-אקטיבציה, וכתוצאה מכך מופיעים סימפטומים אופיינים כגון שיעול דמי וכו'. המחלה השניונית נוטה להיות ממוקדת יותר בפסגות הריאה, אשר עשירות באוויר. הגרנולומות מתאחדות יחד ליצירת נגעים מאקרוסקופיים לבנים בשם tubercles (מכאן השם הלועזי של המחלה) וניתן לראות תמונה של מחלה גרנולומטוטית עם נמק גבינתי ותסנין דלקתי כרוני.

שחפת פרוגרסיבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרים מסוימים המחלה השניונית מסתבכת ויכולים להיווצר חללים בתוך הריאה ("קביטציות") - מאפיין נפוץ של שחפת שניונית. כמו כן, יכולה להיווצר דלקת ריאות (בעיקר אצל חולי איידס וחולים מוחלשים חיסונית, או scrofula – דלקת שחפתית בקשרי הלימפה בצוואר, אשר מפרישה מוגלה דרך העור.

אפידמיולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחפת באסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שחפת באפריקה שמדרום לסהרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שכיחות השחפת בעולם, במקרי הידבקות למאה אלף איש. השחפת נפוצה במיוחד באפריקה ובאסיה.

נפוצה מאוד מסיבות הקשורות בעיקר בפגיעה במערכת החיסונית בעקבות איידס והחלשה של המערכת החיסונית בעקבות תנאי חיים ירודים, היעדר סניטציה ותזונה לקויה. לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, שכיחות המחלה באפריקה שמדרום לסהרה היא הגבוהה בעולם: כ-270 מקרים למאה אלף תושבים, נכון לשנת 2010.‏[3] נכון לשנת 2009 מתו מן המחלה 430,000 איש באפריקה, מתוך כ-1.3 מיליון בעולם כולו.‏[4]

מחולל מחלת השחפת הוא החיידק מיקובקטריום טוברקולוזיס, הפוגע בעיקר בתפקוד הריאות. בהיעדר טיפול מביא החיידק למותם של 50 אחוז מהחולים ובזנים עמידים לאנטיביוטיקה אף לתמותה של 70 אחוז. כשליש מאוכלוסיית העולם נושאת את חיידקי השחפת,‏[3] וההידבקות בחיידק היא בדרך האוויר, אך התפרצות המחלה תלויה בנשא, והיא אינה מתפרצת בנשאים עמידים אלא רק באלו שהמערכת החיסונית שלהם מוחלשת. המחלה הייתה נפוצה בעבר בעולם כולו, אך עם תחילת הטיפול בתרופות אנטיביוטיות דעכה שכיחותה מאוד. היום נפוצה המחלה בעיקר במדינות ובמקומות בהם חיים אנשים שתזונתם לקויה או שהמערכת החיסונית שלהם נפגעה.

רופא צבאי אמריקאי בודק ילד במרפאה, במסגרת מתן טיפול רפואי באפריקה, 2003

הסברה הרווחת, עד סוף שנות השמונים של המאה העשרים, הייתה כי שכיחותה של המחלה נמצאת במגמת ירידה, וכי היא עתידה להמשיך לדעוך. נתונים אלו התבססו בעיקר על נתוני התחלואה במדינות המפותחות (כ-62,000 מקרי מוות, נכון לשנת 2009). בעשרות השנים האחרונות הופנתה תשומת לב גוברת למדינות העולם השלישי, ובמיוחד בהקשר של איידס ושל תנאי עוני ותזונה ירודה. המחלה נתפשה כאקוטית במיוחד באפריקה שמדרום לסהרה, שם כ-35 אחוז מחולי השחפת חולים גם באיידס, בהשוואה לממוצע עולמי של 22 אחוז.‏[5] לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי, המבוססים על הערכות, יש באפריקה מדי שנה כ-2.8 מיליון מקרים חדשים של שחפת, המביאים למותם של כ-430 אלף חולים (שיעור תמותה של כ-50 ל-100,000).‏[6]

כדי להתמודד עם המחלה באפריקה שמדרום לסהרה, כמו גם באזורי סיכון אחרים בעולם, פותחה על ידי ארגון הבריאות העולמי תוכנית DOTS - תוכנית בגישת בקרה ומניעה, שאומצה, בין השאר, על ידי דרום אפריקה, המיישמת את התוכנית בכל מחוזות המדינה. התוכנית מתוקצבת בכארבעה מיליארד דולר לשנה‏[7] ומדגישה את האבחון המוקדם של המחלה, ובמיוחד בקרב חולי איידס ובאוכלוסיות בסיכון גבוה, מעקב אחר תהליך הריפוי, אספקה רציפה של תרופות באיכות גבוהה וכן רישום, דיווח ומעקב אחר החולים. מטרת התוכנית הייתה להפחית את שכיחות מקרי התמותה משחפת ב-50 אחוז עד לשנת 2015. עד שנת 2011/12 הושג שיעור ריפוי במסגרת התוכנית של 90 אחוז, ומספר מקרי המוות ירד בכ-40 אחוז, לפי נתוני ארגון הבריאות העולמי.‏[8] בניגוד לנתונים אלו, מחקר שערכו לונרות' ואחרים, אף הם מארגון הבריאות העולמי, הצביע על-כך כי על-אף הסברה כי לתוכנית DOTS הייתה השפעה חיובית מסוימת בחיזוק מגמות הירידה‏[9], התברר (2009) כי לא ניתן היה להבחין בקשר ממשי בין התוכנית לבין שיעור הירידה, ולפיכך הסתבר כי ב-13 השנים הראשונות להפעלתה לא הניבה התוכנית את השינוי המקווה.‏[10]

שימוש בשחפת לריפוי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שחפת נגד סרטן שלפוחית השתן

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ PLOS ONE: Iron Status Predicts Treatment Failure and Mortality in Tuberculosis Patients: A Prospective Cohort Study from Dar es Salaam, Tanzania
  2. ^ .J R Soc Med 94 (8): 413–7 The key to the sanatoria‏ .(‏McCarthy OR (August 2001
  3. ^ 3.0 3.1 http://www.who.int/mediacentre/factsheets/fs104/en/index.html
  4. ^ http://www.who.int/mediacentre/factsheets/fs104/en/
  5. ^ Knut Lönnroth, Kenneth G Castro, Jeremiah Muhwa Chakaya, Lakhbir Singh Chauhan, Katherine Floyd, Philippe Glaziou, Mario C Raviglione, "Tuberculosis control and elimination 2010–50: cure, care, and social development", Lancet 2010; 375: 1814–29
  6. ^ http://www.who.int/mediacentre/factsheets/fs104/en/
  7. ^ http://www.who.int/tb/publications/2011/factsheet_tb_2011.pdf
  8. ^ http://www.who.int/tb/publications/2011/factsheet_tb_2011.pdf. יצוין כי הירידה במספר מקרי המוות החלה עוד לפני כינון תוכנית DOTS
  9. ^ C Dye et al, "Evolution of Tuberculosis Control and Prospects for Reducing Tuberculosis Incidence, Prevalence, and Deaths Globally", JAMA, June 8, 2005—Vol 293, No. 22
  10. ^ C Dye*; K Lönnroth; E Jaramillo; BG Williams; M Raviglione, Trends in tuberculosis incidence and their determinants in 134 countries. המחקר מצביע על חריג אחד: תרביות רוק בדרום אמריקה ובאיים הקריביים, בהם חוללה התוכנית שיפור קל. יצויין כי דיי היה אחד החוקרים השותפים בשני המחקרים. מחקר נוסף של לונרות' ואחרים מדגיש את הבעייתיות בקישור בין התוכנית להצלחה בהפחתת מקרי השחפת, בשל הקושי בהבחנה בין השפעתה לבין השפעת גורמים אחרים, כמו שינוי באיכות החיים: Knut Lönnroth, Kenneth G Castro, Jeremiah Muhwa Chakaya, Lakhbir Singh Chauhan, Katherine Floyd, Philippe Glaziou, Mario C Raviglione, "Tuberculosis control and elimination 2010–50: cure, care, and social development", Lancet 2010; 375: 1814–29

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.