שקרנות פתולוגית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שקרנות פתולוגית
שמות נוספים פסאודולוגיקה פנטסטיקה, מיתומניה, שקרנות כפייתית, שקרנות מורבידית
תחום פסיכיאטריה
טיפול פסיכותרפיה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

שקרנות פתולגית היא הפרעה נפשית שמתבטאת בשקרים כפייתיים או שנאמרים מתוך הרגל.[1]

ההפרעה תוארה לראשונה בשנת 1891 על ידי הפסיכיאטר הגרמני אנטון דלבריק.[1] למרות שמדובר בנושא שנוי במחלוקת שקרנות פתולוגית הוגדרה ב-1915 כ"סילוף חסר פרופורציה של המציאות, ללא מניע ברור, עשויה להיות נרחבת וסבוכה מאוד, ועשויה להתבטא לאורך שנים או לאורך חייו של האדם."[1]

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פעם הצלתי חבר ממוות בטוח. קפצתי ממסוק מגובה של 1600 מטר ישר לבריכת תנינים וכרישים בפלורידה. הצלחתי להדוף את ההתקפות של הכרישים ולחלץ אותו בכוח מהתנינים. הוא חשב שאני גיבור. הייתי גם צריך להשתמש ברומח כדי להרוג הרבה מהכרישים והתנינים. פגעתי באחד התנינים ישר בתוך העין..." [2]

כאמור הנושא שנוי במחלוקת ועדיין אין הסכמה בקהילה הפסיכיאטרית לגבי ההגדרה המדויקת, אם כי קיימת הסכמה כללית על יסודות הליבה של ההפרעה.[3]

בניגוד לשקרים יומיומיים, בשקרנות פתולוגית לא ניתן להבחין במניע חיצוני להתנהגות: למשל, סחיטה או אלימות במשפחה עלולה לגרום לאדם לשקר שוב ושוב מבלי שהשקר הוא סימפטום פתולוגי.[3]

בשקרנות פתולוגית השקרים הם חסרי פרופורציה וללא מניע ברור, כך שהם עשויים להיראות חסרי טעם או אפילו מגוחכים. עם זאת, הם נבדלים מהזיות והאדם מסוגל להכיר בשקר, או לפחות בחלק ממנו, כאשר מעמתים אותו עם המציאות.[4][5] לשקרים עשויים להיות אלמנטים אמיתיים, אך לעיתים קרובות הם מאוד יוצאי דופן ולא סבירים.[3]

בניגוד לשקרים רגלים, שקרנות פתולוגית היא בדרך כלל אימפולסיבית ולא מתוכננת מראש.[3] לרוב, השקרים מציגים את האדם כגיבור או כקורבן.[5] לעיתים יש בשקרים גם מרכיב של הכשלה עצמית.[3] השקרים יכולים להיות כה חמורים כך שהם יכולים להוביל לחוסר אמון מצד הסביבה, לבעיות ביצירת מערכות יחסים, ואפילו לעבירות הונאה ובעיות משפטיות.[3]

מאפיינים אלו הביאו כמה חוקרים ופסיכיאטרים למסקנה כי השקרנות היא סיפוק בפני עצמה, כאשר התגמול שלה הוא פנימי (ובדרך כלל לא מודע) לאדם.[3]

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקרנות פתולוגית אינה אבחנה בפני עצמה, אלא סימפטום של הפרעות אחרות כגון פסיכופתיה, הפרעת אישיות אנטיסוציאלית, נרקיסיסטית, גבולית, או היסטריונית. מחברי ההגדרה המקורית הציעו כי שקרנות פתולוגית היא אבחנה בפני עצמה וכך גם מספר חוקרים ופסיכיאטרים בשנים האחרונות.[4][3][5][1]

באמצעות פוליגרף הוכח כי הסובלים משקרנות פתולוגית חווים עוררות מוגברת, מתח, ואשמה בעקבות השקרים שלהם. להבדיל מפסיכופתים, שלא חווים אף אחת מאותן תגובות. הסבר אפשרי אחד הוא כי שקרנים פתולוגיים עשויים להתחיל להאמין בשקרים שלהם על מנת למזער את תחושת האשמה.[5] אנשים שסובלים מהפרעת אישיות אנטיסוציאלית משקרים למטרות רווח אישי, ואילו שקרנות פתולוגית היא בעלת מניע פנימי.[4]

הסובלים מהפרעת אישיות גבולית משקרים בעקבות דימוי עצמי לא יציב ועל מנת להתמודד עם תחושת נטישה שהם חווים. שלא כמו הסובלים מהפרעת אישיות היסטוריונית, שקרנים פתולוגיים אינם מאופיינים בהתנהגות דרמטית ומפתה, אך הם נוטים להיות דרמטיים מבחינה מילולית. התנהגותם של נרקיסיסטים עשויה להיות דומה והם נוטים לשקר על מנת לשמור על תחושה של הערכה עצמית ותחושת מיוחדות, אך בשקרנות פתולוגית השקרים הם בדרך כלל קיצוניים יותר ולעיתים בכלל לא אפשריים, בעוד שהנרקיסיסט נוטה להשתמש בשקרים בגבולות המציאות.[4]

ביטוי נוסף של שקרנות פתולוגית ניתן למצוא ב"הפרעות מדומות" או "הפרעות מלאכותיות" (Factitious disorder) שבהן החולים מציגים את עצמם כסובלים ממחלות גופניות קיימות ושאינן קיימות, מפגינים וממציאים תסמינים מפריעים ומכאיבים עד כדי חיקוי של מצבים מסכני חיים. עם זאת, גם להפרעות אלה יש מניעים חיצוניים ולעיתים ברור למה האדם בוחר לשקר.[4]

שכיחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים ממחקרים שונים מצביעים על כך כי ההפרעה שכיחה יותר במסגרת פורנזיות. מחקר שנעשה בקרב 1,000 עבריינים צעירים מצא שקרים מוגזמים בקרב 15% מהבנים, ו-26% מהבנות שנבדקו.[1]

מחקר אחר לא הצליח למצוא הבדלים כה משמעותיים ודיווח על שיעורים זהים בין גברים לנשים, עם זאת המדגם היה קטן יותר ובחן רק 72 מקרים.[5] עוד נמצא כי ב-40% מהמקרים המדווחים נמצא תפקוד לקוי במערכת העצבים המרכזית: אפילפסיה, ממצאי EEG חריגים, הפרעת קשב וריכוז, פגיעת ראש חמורה, וזיהום במערכת העצבים המרכזית (CNS infections).[5]

גורמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

גורמים ביולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במחקר בו השוו בעזרת MRI בין מוחות של אנשים עם הפרעה אנטיסוציאלית ואנשים רגילים לאלו של שקרנים פתולוגיים, נמצא בקרב שקרנים פתולוגיים נפח מוגדל של החומר לבן בקליפת המוח הארובתית-מצחית, אפילו בהשוואה לקבוצה האנטיסוציאלית. אזור אשר נקשר לקבלת החלטות, ואימפולסיביות. השערת החוקרים שקישוריות היתר גורמת לחיבור מהיר יותר בין מחשבות שאין להם קשר למציאות – כמו, למשל, "אני" ו"טייס קרב".[6] כך אדם עם שקרנות פתולוגית יכול לקפוץ מרעיון אחד לאחר, ולהמציא סיפורים ורעיונות אקראיים יותר.[7] עדיין לא ידוע האם הממצאים משקפים את הסיבה או התוצאה (האם האבנורמליות גורמת לשקרנות או שהיא נגרמה על ידה). יש לציין כי המחקר השתמש במדגם קטן מאוד של 10 אנשים בלבד והוא עדיין לא שוכפל.[7]

גורמים פסיכולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוקרת הלן דויטש הבחינה בין שקרים נורמטיביים, המכוונים להשגת מטרה מסוימת, לבין שקרנות פתולוגית שהופכת לסיפוק משלה. דויטש ראתה את השקרים הפתולוגיים כחלימה בהקיץ, עיוותים של אירועי העבר, או שילוב של השתיים. לטענתה, שקרים פתולוגיים משמשים לשיפור ההערכה עצמית, ליצירת תחושת עצמאות, או על מנת להיתפס כמעניינים במהלך השיחה. לדבריה, אדם הסובל משקרנות פתולוגית אינו מודע למניעים אלה או שהוא מסרב להודות בהם.[8] הגישה הפסיכואנליטית מפרשת חלומות בהקיץ כביטוי של הדחפים המודחקים, באופן דומה לאלה שנחשפים בחלומות הלילה. כמו חלומות הלילה, גם החלומות בהקיץ הם דוגמה למילוי משאלות, המבוססות על חוויות ילדות ויכולות לעלות על פני השטח בזכות צנזורה רגועה.

בפסיכופתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שקרנות פתולוגית היא אחד הסימפטומים ברשימת הפסיכופתיה המעודכנת. אדם עם פסיכופתיה אינו חושש להיתפס כשקרן והוא מסוגל לפברק ולהמציא תיאורים משוכללים לגבי העבר שלו, וזאת אף על פי שהוא יודע שהסיפורים המפוברקים שלו יכולים להיבדק בקלות.[9]

אך בניגוד לסובלים משקרנות פתולוגית, אדם עם פסיכופתיה אינו חש מבולבל או נבוך כאשר מעמתים אותו עם המציאות, הוא פועל בנחישות וקור רוח ועשוי להמשיך לשקר ללא כל שמץ של אשמה או חרטה. הסבר אחד להתנהגות זאת הוא שעל ידי הטעיה, גניבת זהויות, וגזלייטינג הפסיכופת משיג "שליטה אומניפוטנטית" על האחר ומנסה לעצב את המציאות כראות עיניו.[10]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 Drew A. Curtis, Christian L. Hart, Pathological Lying: Theoretical and Empirical Support for a Diagnostic Entity, Psychiatric Research and Clinical Practice, 2020-06-22, עמ' appi.prcp.20190046 doi: 10.1176/appi.prcp.20190046
  2. ^ Gogineni, rama rao & Newmark, Thomas, Pseudologia Fantastica: A Fascinating Case Report, ResearchGate, ‏2014 (באנגלית)
  3. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Pathological Lying: Symptom or Disease?, Psychiatric Times
  4. ^ 1 2 3 4 5 Charles C. Dike, Madelon Baranoski, Ezra E. H. Griffith, Pathological Lying Revisited, Journal of the American Academy of Psychiatry and the Law Online 33, 2005-09-01, עמ' 342–349
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 B. H. King, C. V. Ford, Pseudologia fantastica, Acta Psychiatrica Scandinavica 77, 1988, עמ' 1–6 doi: 10.1111/j.1600-0447.1988.tb05068.x
  6. ^ Radio Lab: Into the Brain of a Liar, NPR.org (באנגלית)
  7. ^ 1 2 Yaling Yang, Adrian Raine, Katherine L. Narr, Todd Lencz, Localisation of increased prefrontal white matter in pathological liars, The British Journal of Psychiatry: The Journal of Mental Science 190, 2007-02, עמ' 174–175 doi: 10.1192/bjp.bp.106.025056
  8. ^ H. Deutsch, On the pathological lie (pseudologia phantastica), The Journal of the American Academy of Psychoanalysis 10, 1982-07, עמ' 369–386 doi: 10.1521/jaap.1.1982.10.3.369
  9. ^ Hare, Robert D., 1934-, Without conscience : the disturbing world of the psychopaths among us, ISBN 978-1-57230-451-2
  10. ^ Meloy, John & Gacono, Carl., The internal world of the psychopath, Antisocial, Criminal, and Violent Behavior. 95-109

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.